לו הדמוקרטיה הישראלית הייתה מתייעצת איתי, הייתי ממליץ לה לשלוח השבוע לשרת המשפטים איילת שקד זר פרחים נאה. פתאום, בעקבות המניפסט שפרסמה בכתב העת "השילוח", זכינו ולו לכמה ימים בשיח שעוסק במהות. פתאום, אחרי שהתרגלנו לתפיסות עולם שעומקן כעומק ציוץ בן 140 תווים בטוויטר או כעומק ראיון ממוצע בשבתרבות במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, שמענו פוליטיקאית שמדברת על משהו רחב קצת יותר. פתאום, בימים שבהם חידון אינטרנטי שובב מצליח לבלבל בין האג'נדה של פוליטיקאי בכיר לבין הקטלוג של איקאה, היה נעים לקרוא ולשמוע פוליטיקאית שפורשת את משנתה הסדורה. מי שמסכים איתה מוזמן למחוא כפיים, מי שחולק עליה מוזמן להתווכח, אבל לפחות יש על מה.



אנחנו שוקעים כבר תקופה ארוכה בתוך שלולית של שיח פוליטי הולך ומידרדד. מפלגת השלטון מעדיפה בכלל שלא לפרסם מצע לפני הבחירות, מפלגות נוספות מפרסמות מסמך אוורירי ובלתי מחייב שיכול להתאים לחצי מהכנסת, וכולם-כולם - כל האוחזים במדיניות העמימות - עושים את זה מאותה סיבה.



מהחשש שמא מחר הם יצביעו בעד או נגד משהו בכנסת ומישהו ישלוף את המצע שלהם, את ההתחייבויות שלהם או איזשהו ראיון שבו אמרו משהו חד וברור, ויביך אותם. בעצם, הם עושים את זה בגלל עוד משהו. בגלל העובדה שאנחנו מאפשרים להם. אינספור פעמים כבר שמענו - כאשר עימתנו חברי כנסת עם עמדותיהם הסותרות של חבריהם לסיעה - ש"מה שיפה אצלנו במפלגה הוא שהיא מכילה דעות רבות ומגוונות ושיש בה מקום לכולם". שטויות. מפלגה לא אמורה להיות סופרמרקט. מפלגה היא לא סניף של רמי לוי. מפלגה ונבחר ציבור צריכים להציג עמדה ברורה ותפיסת עולם סדורה כדי שנדע בדיוק מה הם מתכננים לעשות בקול שלנו.



פעם - מצע היה הכרחי לקמפיין של מפלגה


פעם, אגב, זה בדיוק מה שהיה. פעם מפלגה לא הייתה מתחילה קמפיין בחירות לפני שהציגה מצע. פעם הסתובבה כאן תפיסה נאיבית שכזו, שגרסה שאם אין לך תפיסת עולם, אתה לא רץ לבחירות ולא פונה אל העם ומבקש את קולו.



נכון, זה לא מנע ממנחם בגין להישבע אמונים לנאות סיני ואז למסור אותה. נכון, זה לא מנע מיצחק רבין להודיע ש"מי שירד מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל", ואז להיכנס למשא ומתן על ירידה מרמת הגולן. נכון, זה לא מנע מאריאל שרון להכריז ש"דין נצרים כדין תל אביב" ואז להרוס את נצרים עד היסוד. נכון, זה לא מנע מבנימין נתניהו להתחייב לפני הבחירות האחרונות שהוא לא ילך לממשלת אחדות עם בוז'י הרצוג ומאותו רגע להציע לו פעמיים ביום להצטרף לממשלה שלו. ועדיין, כשהם משקרים לנו, ההכרעה עוברת אלינו. השוט בידיים שלנו. ואם אנחנו מוכנים לוותר להם אחרי ששיקרו לנו, זה כבר עניין שלנו.



החשש הזה, של פוליטיקאים, מלהביע דעה, גדול כל כך עד שעשרות מהם בחרו שלא להשיב בשבוע האחרון על שאלת עיתון "הארץ" אם הם מאמינים באלוהים. למה להגיד משהו ברור, אם אפשר להשאיר את המשהו הזה מעומעם? אבל עזבו את ענייני האמונה באלוהים שבשמיים. אזרח ממוצע שתעצרו כאן, בארץ, ברחוב, לא ידע להשיב גם תחת איומים מה ההבדל בין המצע של משה כחלון לזה של הליכוד, והאם המצע המדיני של הליכוד דוגל במדינה פלסטינית כמו שאומר בנימין נתניהו או מתנגד לה, כמו שאומרים רוב חברי סיעתו.



השרה שקד הציבה השבוע רף. הלוואי שעוד פוליטיקאים רבים - מכל הצדדים, מכל העמדות, מכל הכיוונים - ילכו בעקבותיה.