חתול בשק

היה לי חבר ואיננו עוד, שדבר ראשון שנהג לעשות כאשר חזר הביתה משבוע של חופשה בניו יורק, היה לפרוץ בדהרה לביתו הפרברי כשהוא צועק בשמחה: "בוא, דון, חמוד שלי! בוא, מאמוש של אבא!". אחרי שגוש זהוב של פרווה ריחנית הסתער עליו וחיטט בראשו המעוצב להפליא במבושיו, הם התגלגלו יחד על השטיח כשחברי מנשק את הגולדן רטריוור על פיו (בלי לשון). הפגנת החיבה הזאת הייתה דוחה במקצת בעיני, במיוחד משום שלכלב היה ריח פה של איש מערות, אבל באותם ימים השגחתי שזה הפך אופנתי שאנשים שאינם מזוהים בדרך כלל עם חמלה יתרה (כמו יוסי גנוסר שהיה לו בוקסר קצוץ אוזניים), רכשו כלב שניקז אליהם מעט מתחושותיהם האנושיות.

לפני שנידו אותנו מהשולחן האינטלקטואלי והגסטרונומי המסוים ההוא בגלל חוסר התאמה בוטה, ותלונות סועדים אחרים על תרומה קטנה מדי לשיח הפוליטי שהתנהל בצעקות ובסגנון כל דאלים גבר או גברת, הבהרנו למארחינו האדיבים שאנחנו לא אנשים של כלבים. כלומר, אני התנצלתי ואשתי פצחה באחד מהתקפי האלרגיה הרטובים והמטפטפים ביותר בגוש דן. אחרי עשר דקות ולפני שזכיתי לטעום מפילה הבקר הוורוד שבדיוק ירד מהאש, שם טופל בתבונה, דהרנו לסופר־פארם בצומת גלילות וקנינו בקבוק משפחתי של אנטי־היסטמין. אחרי שחלף די זמן והדם הרע נקרש, קיבלנו הזמנה לניסיון קליטה נוסף על דעת רוב דחוק של המוזמנים. ההזמנה נוגעת ללבנו אמרנו, אבל ישנו העניין הזה של הכלב.

תמיד היינו אנשים של חתולים. לא אני כמובן, וודאי לא בילדותי. אין לי הסבר לכך שלא היו לנו בביתנו ברמת חן חיות מחמד. אני חושד שזו הייתה הוכחה של ניצחון אמי על רצונו של אבי שהיה יותר קשוב לרצון ילדיו. יש משפחות בטבע שבהן ההורים אוכלים את גוריהם. זה לא קרה אצלנו, אבל היה ברור שהורי עצרו בשני ילדים, אחד מכל מין, וכל מה שעלול היה לערער את הסטטוס קוו הזה כמו כלב, היה פוגע במרקם העדין ממילא של משפחתי. ניסיון יחיד להביא גורת קוקר ספנייל מחיפה, מתנה לאחותי, נגמר בהכרה המרסקת שהכלבה הייתה חולה בכלבלבת והיה צריך להחזיר אותה ולהכריח את המוכר לשפות את אבי. זה לא היה עניין קל כלל, וגם תחילת הטראומות המשפחתיות שאנחנו ידועים בהן.

נעמי גדלה בבית עם חתולה סיאמית בשם נפרטיטי, שאותה לא זכיתי להכיר, אבל מנעמי למדתי אהבה ללא מצרים ודרך ארץ לחתולים. רוב חיינו יחד היו לנו בין שלושה לתשעה חתולים, תלוי במצב רוחם של הנהגים בשכונה. כה נקשרנו לשני החתולים שנשארו בדירה ששכרנו בסן פרנסיסקו ושהבטיחו שיבואו לקחת ולא באו, עד שכאשר הגיעה העת לחזור הביתה שלחנו לפנינו, בעלות ניכרת, את החתולים. כמובן שזו לא הייתה אפשרות שהורי ייסעו לנתב"ג לקחת אותם. מישהו שהיה איתם בפלמ"ח עלול היה לראות אותם עם נכדיהם המכוערים. עבור הוריה של נעמי זה היה מעשה שבשגרה, כולל לשמור על החתולים ולדאוג לכל צורכיהם עד שהגענו.

הבעיה הייתה ונשארה שאף אחד לא מאמין שלמישהו כמוני יש חתול. אורחים מעטים שעמדו בתנאי הקבלה הקשים שלנו, אמרו שמעולם לא חשבו עלי כעל איש של חתולים. אף פעם לא שאלתי למה, אבל היה ברור שהכוונה שמי שכותב כמוני כנראה שגדל עם זאבים ביער. זה היה מעליב. בעיקר משום שלילות רבים ללא שינה סובבתי בשכונות שבהן גרנו, ממצמץ בשפתי וקורא ארבקל, ביופורד, קיילי, טריסטן, אוגוסטוס, פיקולו, שמנת ואחרים, עד שעלתה באוזני הפעייה הרפה של חתול שנלכד בשיח סירה קוצנית או טיפס על עץ ונתקע בצמרת. אני עדיין נעלב כשמישהו מביט בי וקובע שאני לא איש של חתולים.

אני כל כך איש חתולים, עד שיחסית ליהודי לא בריא ולא אתלטי, כשמדובר בחתולים במצוקה, יש לי עדויות מצולמות ומכתבים של עדי ראייה שראו אותי נתלה ממרזבים, מהלך על גגות רעפים וחותך את ידי עד זוב דם כדי לחלץ את מיצי. אני כה איש של חתולים, עד שיש לי דיל קבוצתי אצל הווטרינר השכונתי. בחוגים של רווקות אנגליות ואלמנות מיורקשייר, בריסטול ומנצ'סטר אני נחשב קדוש. אחת החתולות שלנו המליטה שישייה ואיבדה עניין במלאכת ההנקה. אשתי אמרה שאין מה לעשות ושלטבע יש דרכים משלו, ואילו אני שטפתי טפטפת של טיפות עיניים והשקיתי אותם כל הלילה חלב פושר. בניגוד לכל הסיכויים הצלתי אותם, רק כדי לראות את חלקם מרוחים על הכביש מול הבית.

****

כפי שדיווחתי כאן בצער, לפני כשנה הלך לעולמו ויטו, מבכירי חתולינו, בגיל המופלג של 16 או יותר. איננו יודעים במדויק כי לא קיבלנו אותו גור. ביום שברכה של נעמי נשברה והיא נכנסה לניתוח עם חלקי חילוף, כיסא גלגלים ושנת החלמה, בישרה לי הווטרינרית שוויטו דועך מאי ספיקת כליות, גידול בגבו ושאר מרעין בישין. אין בנושאים הללו המידתיות הנדרשת והראויה, בעיקר אצל מי שאיבדו את הוריהם ונותרו יתומים וגם חבריהם הטובים אינם יותר, אבל חתול או כלב ההולכים לעולמם לוקחים ממך חלק ללא תחליף. עמדתי בחדר הנירוסטה של הווטרינרית שנראה לי באותו רגע כמו המעבדה הניסויית של ד"ר מנגלה, והשנאה רושפת מעיני, מכיוון שהמלצתה הייתה להרדים את ויטו, ודאי המילה המכובסת ביותר אחרי שטחים משוחררים. מצד שני, האופציה השנייה הייתה אינפוזיה צמודה, דעיכה אטית ואיכות חיים שמי שאינו חתול בעצמו יכול רק לנחש את טיבה. לכן נתתי את הסכמתי. הניסיון לשאול אותי מתי אבוא לקחת את הגופה, כי ודאי ארצה לקבור אותו בגינה עם מצבה הולמת, כמעט נגמר באלימות.

הסיפור שלי עם חתולים אינו בריא כנראה, מכיוון שאני רוצה מהם כמה שיותר ולא התלוננתי כאשר בשנתיים האחרונות לחייו העדיף ויטו לפזר את גלליו על השטיחים בבית במקום לעשות את הדרך הארוכה לקופסת החול. בדיעבד הבנתי שהמחלה היא שהצרה את צעדיו וחוסר השליטה הביך אותו. איסוף במשך שנתיים של גללים מהרצפה על בסיס יומי משנה אנשים ומחשל אותם. נחמד לחשוב שמישהו יהיה מוכן לעשות את זה עבורנו.

ויטו היה מלך, והקשר שלו לנעמי אינו קל להסבר, כי אין דרך שלא אצא ממנה נעלב. אני מבין את זה רגשית, אף כי לטעמי אנשים אמורים להיות חשובים יותר מחיות מחמד. לא רק שהיא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים וסבלה כאבים עזים, מחמל נפשה יצא מהבית ולא חזר. לפעמים אני חש צורך עז להזכיר שאני מצאתי את ויטו והבאתי אותו מהישיש שקנה אותו ולא הצליח לטפל בו. שלא לדבר על כך שאני החלטתי במעמד צד אחד לא להשאיר את ויטו בישראל כאשר עזבנו, וטיפלתי בהעברתו המרופדת בעלות סוטה של 5,000 דולר למונטריאול, משם הסיעה אותו בעלת פנסיון לחיות שמונה שעות למיין.

שנה שלמה - שהייתה קשה מכל בחינה - לא דיברנו עליו. לא התאבלנו יחד. בפי פסיכולוגים, לא הייתה לנו סגירה או נעילה. למרות השתיקה הגדולה היה ברור לנו, איש לנפשו, שאם הבדיקות התקופתיות שלנו לא יהיו טרמינליות, נרצה מתישהו חתול נוסף. מהו בית ללא ילדים או חתול? אורווה עם הסקה מרכזית. לפני חודשיים נדמה היה לי ששמעתי את נעמי אומרת חתול. זה היה חד־פעמי ולא בהקשר מובהק. אחר כך הוזכר החתול פעמים נוספות. הקשר האינטימי בינינו הוא כמו שריקה לכלב. רק אנחנו שומעים אותו. מכיוון שאני מוצר פולני מלא אשמת דורות עד לפוגרומים, עשיתי בהסתר את הפעולות הדרושות להביא גור תואם ויטו מניו המפשייר שהיה צריך להמתין חודשיים לבואו. מדובר בזן המכונה Ragdoll או לפעמים הימלאיה, שלטעמי הם היפים והאינטליגנטיים בין החתולים, ובעלי תכונה נדירה להפוך לבני משפחה לכל דבר עד שאני מוכן להישמע שאני יודע מה הם חושבים.

כמובן שננזפתי קשות על המרי האזרחי שלי בעת הנסיעה בת השעתיים לבירה אוגוסטה, לפגוש את השליחה של המגדל מניו המפשייר. זהו רגע שמזכיר את הפעם הראשונה שמראים לך את הרך הנולד מעבר לזכוכית והוא נראה כמו צימוק סמוק ומעוך, אף על פי שכולם טוענים שהוא נורא ברור. מהרגע הראשון היה ברור ששמות שהכנו, כמו מרלון, על משקל ויטו, לא יעשו את העבודה. אחרי שנרגענו קראנו לו ישמעאל (מ"מובי דיק" של הרמן מלוויל), והודיתי לילדים על המתנה היפה שקנו לאמם ביום הולדתה.

כמובן ששכחתי עם מי יש לי עסק, עד שהתחילו להגיע מאמזון מתקני משחק לגורים, שאחד מהם נראה כמו מגדל טראמפ מכוסה פרווה שישמעאל אוהב לנמנם בפנטהאוז שלו, שאליו הוא מגיע בדילוגים ספורטיביים. יש לנו המכונה הזאת שנראית כמו עפיפון שנפל, שאם דורכים על כפתור נראה כמו שמתרוצץ עכבר מתחתיו. הוא אוכל יותר טוב ממני, כך לפחות נדמה לי. יש לו שתי קופסאות, כנראה אחת לכל עניין. ונעמי לא מבינה מדוע הוא אינו יורד ממנה כל היום וישן בינינו בלילה, לרוב כשישבנו מופנה לכיווני. את זה חייבים לדעת: החיה המתוקה והפרוותית ביותר שוברת אוויר כמו גבר שמן אחרי קולונוסקופיה. אבל מתרגלים לכל.

****

אינני יודע מה קרה במהלך העשור שבו לא חייתי בישראל, אבל מהמעט שאני רואה באינטרנט באתרים כטוויטר, עשה החתול קאמבק מדהים במדינה שרק לפני עשור התחביב הלאומי של הנהג המצוי היה דריסת חתולים. בשנה לפני שעזבתי הזמנתי לפחות שש פעמים את האנשים הטובים של מחלקת התברואה המקומית לסלק את גוויות חתולינו מול הבית. הם עשו את זה בזריזות וביעילות רבה, ועל כך אני מודה להם. אף אחד לא ערוך נפשית ורגשית לקלף מהכביש את הקרעים המדממים של מי שהיה החתול שישן בלילה על מיטתו. אני זוכר את הצורך להסתיר את המראות הקשים ההם מילדי הקטנים, יוזמה שלא תמיד עלתה יפה. כעת אני מתרשם שקהילת טוויטר, לפחות זו שבה אני מצייץ, מתה על חתולים, מדברת עליהם, מראה אותם וחלק מהאנשים בחרו בחתול כאוואטר שלהם.

אני בן הדור שבו התנהגות אכזרית לחתולים בישראל כיכבה בזמנו בעיתונים בפרסומים רבים. אויבו הגדול של החתול הישראלי, שחלק גדול מהזמן הוא בן בלי בית ולכן חשוף לחוליית ההשמדה העירונית, אינו הסדיסט עוקר הציפורניים ומטיח החתולים בקיר, אלא הנהג הדורסני. כמי שחי עם חתולים 40 שנה, לעתים היה נדמה לי כי החתול הישראלי הוא חיה מטומטמת במיוחד או חסרת אונים בהיקף אפי, לפחות במבחן התוצאה. קשה היה להבין, אלא אם כן אני צודק ומדובר היה בהתעללות נטו, מדוע לא למד החתול הישראלי לחצות כביש בשלום. הידיעה שהנהג המצוי מפמפם את דוושת הבנזין ואורב לחתול התמים בחצותו את הכביש, גרמה לי לפנטז על רכישת נשק אישי ב"להב".

מצד אחד נדמה היה באותם ימים כי חתולים עוברים קאמבק ורנסנס. חנויות הספרים היו מלאות בספרים על חתולים: ספר צילומים של חתולים מאיי יוון ועד "סיפורי חתולים" של ג'יימס הריוט. סופרי מאצ'ו שעירי חזה כמו המינגוויי, שבווילה שלו בפאתי הוואנה מסתובבים צאצאי חתוליו האהובים עד היום כמו קדושים מצריים, או ריימונד צ'נדלר שחתולו טאקי היה הנפש היחידה שנותרה לו עם מותה של סיסי, אשתו המבוגרת ממנו ב־20 שנה, אמורים היו לאותת לנו משהו בדבר מיקומו הנכבד של החתול בחייהם. בשנה האחרונה בישראל שכלנו חתול אחד למכונית נפשעת ושניים לשכונה, שהייתה מין ביירות וחלבּ לחתולים. מאז איבדנו את סילבסטר, חתול ענק ומפואר שילדי ראו אותו נחטף אל תוך מכונית נוסעת, הפכתי פרנואיד מוחלט.

באף מדינה תרבותית בעולם לא הייתה תפוצה כה גדולה של חתולי אשפתות מורעבים, פצועים, עיוורים, חיגרים ופיסחים כמו בישראל. הצרפתים אוהבים חתולים. באיטליה שמנים החתולים לפחות כמו בעליהם אוכלי הפסטה. האנגלים יעדיפו לגרש פקיסטנים מארצם לפני שיניחו למישהו לגעת בחתול שלהם. יהיה לי קשה להוכיח כי חתולי נדרסו בצהלת שמחה צמאת דם, אבל כדי לדרוס חתול צריך תזמון נכון, מכונית בעלת תאוצה טובה ויצר אדם רע מנעורים.

זה מטרד גדול לגדל אותם ולשמור עליהם. הם מכלים כמויות בלתי סבירות ויקרות של מזון. בעיקר מאז שהוחלט שהדיאטה של החתול הממוצע קריטית לא פחות לבריאותו מהדיאטה של בעליו. למרות המוניטין שלו חתול אינו טיפש. מה שלא ברור דיו לפיליפ מארלו בגרסה הקולנועית של "שלום ולא להתראות", שבה הוא מנסה להערים על החתול שלו על ידי כך שהוא מערבב אוכל שונה בקופסת השימורים שהחתול נהנה לאכול ממנה. בישראל היינו מזמינים אוכל לחתולים בטלפון מחברה מצפונית במיוחד. כעת אנחנו מזמינים מאמזון ומודעים להפליא כמה שנאה סביבתית יכולה לפעפע נגדנו אם חלילה ננסה לחסוך ונקנה לחתול 9 Lives ולא Science Diet.

לעולם לא אשכח את ויטו שהיה כבד משקל לעת זקנה, נמלט בעור שיניו משועל רעב ומגיע לדלת הבית כשני מטר לפני הניבים החשופים. האזור הכפרי שבו אנו גרים כעת הוא גן חיות לדובים, שועלים, דביבונים, נמיות וחיות אחרות. בשבוע שעבר ראינו חתול הרים - הדבר הקרוב ביותר לנמר - חוצה את הכביש כמו באור ירוק. אין לישמעאל שום סיכוי נגד מהירות הריצה שלו, ולכן אני מחכה בקוצר רוח לשלג שאינו אהוב כלל על חתולים.

חתולים לא מחזירים כדורי טניס מהדשא, ועל זאת גאוותי. חתול אוהב לוקח את מנת האהבה שהוא זקוק לה ואינו משפיל את עצמו. כאשר הוא מתנקה, הוא מלקק את כל גופו ולא רק את אשכיו כמו כלב, ובניגוד למעשיות והבלים לא נוהגים חתולים להיכנס לעריסת התינוק כדי לשבת על פניו ולחנוק אותו. החתולים שלנו שמרו על ילדינו מתחת לעריסה, במרחק לגיטימי אבל בנאמנות גדולה. הקשר איתם לא תמיד הגיוני וסביר, אבל האפקט שהם מפיצים סביבם הוא כמו נורה דולקת בתוך כוס חלב. אם הכל ילך כשורה, נדמה לי שישמעאל עשוי לחיות יותר מאיתנו. קשה לי לומר את זה על אנשים מסוימים, אבל במקרה של ישמעאל בן העשרה שבועות, זה ממש בסדר מבחינתי.