סליחה ישראל - שאיבדנו את הפרופורציות כשבאנו לתקן

פרשת "שלח" בחומש "במדבר", מספרת את סיפורם של המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, בטרם ייכנס אליה עם ישראל. כשהם חוזרים אחרי 40 יום, עם השלמת משימתם, הם מספרים מה ראו ומוסיפים לתיאור: "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם". כשכלב בן יפונה, אחד המרגלים, מכריז "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", משיבים לו עשרה מעמיתיו "לא נוכל לעלות...", ועליהם אומרת התורה: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה... לאמר הארץ אשר עברנו בה ארץ אוכלת יושביה היא".

ומה עושה העם המבולבל הניצב בין שני אלה, בין הנוטעים תקווה לאומרים "לא נוכל"? "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". המרגלים הצליחו לייאש את העם, להכניס בו מורך ולהרעיל את לבו. רבים מהפרשנים שאלו את עצמם למה היה חטאם של המרגלים גדול כל כך. הרי הדיווח שלהם לא באמת חטא לאמת. הרי הערים הבצורות שעליהן סיפרו היו גם היו, וגם את ילידי הענק הם לא המציאו ממוחם הקודח. אז איפה הייתה הבעיה שלהם? במסקנה. בפירוש. באמירה "אפס".

נדמה לי שבהרבה מאוד מקרים אנחנו מתנהגים כיורשיהם הנאמנים של המרגלים הקדומים ההם. אנחנו לא משקרים. אנחנו מדווחים אמת. אמת על יוקר המחיה. אמת על הבעיות הביטחוניות. אמת על השחיתות. אמת על השאלות שמציב מתווה הגז. אמת על אלף ואחד נושאים אחרים. מדווחים אמת ובכך עושים את מלאכתנו. איפה הבעיה שלנו? בפרשנות. בתוספת. באווירת הכאוס שאנחנו מנסים להשרות כל הזמן. ב"אפס" שאנחנו מוסיפים לכל עיסוק בכל סוגיה.

ילדה יחידה שהעמידה שבט

גדלתי בבית של ניצולי שואה. הדור של ההורים שלי הוא דור נדיר שראה בעיניו וחש על בשרו הן את הגלות בנוראה והן את הגאולה בתפארתה. אמא שלי, שתאריך ימים, השאירה בגיל 13 את הוריה ואת אחותה הקטנה באושוויץ, והמשיכה משם לבדה, ילדה יחידה בעולם. היום, בפינת האוכל בביתה שבמושב, על הקיר, תלויה תמונה שלה מוקפת בשבט שהקימה, שבט של עשרות צאצאים, ילדים, נכדים ונינים. בשדה הנשקף מהחלון הגדול שלצד התמונה הזו, היא זכתה לראות משך שנים טרקטורים נהוגים על ידי עובדי אדמה יהודים, כשהם חורשים את אדמת ארץ ישראל. אם אני מבין גאולה מהי, כך בדיוק היא נראית. כך גדלתי. כך אני רואה את הדברים. זו נקודת הפתיחה. אלו הפרופורציות.

רק אחרי שזוכרים את עמדת הבסיס הזאת מתחילים כל החישובים וההרהורים והערעורים והביקורת. ויש ביקורת. אלא שמשהו בביקורת שלנו על מה שנעשה במדינת ישראל עבר כבר מזמן את גבול הטעם הטוב. משהו בביקורת הזאת הצליח למחוק מכאן את כל החיוב עד כדי כך שלא נותר ממנו עוד כמעט דבר. דפדפו בעיתונים, צפו בחדשות בטלוויזיה, האזינו לתוכניות הרדיו. הכל פה רע. את הכל אופפת תחושה של רגע לפני קריסה.

כשראש הממשלה מדבר על הארץ הנהדרת שיש לנו, אנחנו לועגים לו. כשהוא מספר על ההישגים שלנו בכל התחומים, אנחנו מגחכים. כשהוא מזכיר את המקום שאליו הגענו בכלכלה, בחקלאות, ברפואה ובמדע, אנחנו נמלאים בחילה. הטוב משעמם אותנו. הרע מעורר אותנו לחיים.

מה שכואב בכל הסיפור זה שמי שמוביל את הקו הזה הוא לא אחר מאשר נשיא המדינה שלנו, ראובן ריבלין. ריבלין, וציינתי את זה כאן בעבר יותר מפעם אחת, הפך למוציא הדיבה הגדול ביותר של החברה הישראלית. אוסף הנאומים שהוא ניפק כאן בשנה האחרונה ציירו חברה חולה, רעה, שבטית, שונאת וגזענית. מה חסר לנו? חסר מעט איזון. חסר שנדע לצד הביקורת, שעליה אסור לוותר, גם להכיר בטוב שיש לנו.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ניסח את הדילמה הזאת, שבין הצורך לבקר לרצון לאהוב, באופן המופלא ביותר. "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה היא מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך".