1. הססנותו אומנותו
אלה ימים נוראים להיות בוז'י הרצוג. הוא לא קורץ מהחומרים שיכולים לעמוד בקלות בשיימינג תקשורתי. הוא לא מתפקד טוב תחת לינץ'. בוז'י אוהב להיות אהוב, לרצות את כולם, להיות מאמי, לחבק ולהתחבק.
הוא הרוויח ביושר את הקומביין שעובר עליו עכשיו. להיכנס או לצאת, הוא היה צריך להחליט מזמן. כן או לא. לחתוך את הקשר הגורדי הזה, שהפך לקשר העניבה שעליה הוא תלוי עכשיו בכיכר העיר. אבל הוא לא מסוגל לחתוך. הוא תמיד יתלבט עוד קצת, יתייעץ עוד טיפ־טיפה, ימתין עוד יממה או שתיים, כדי למצוא את אביגדור ליברמן מלקק את קערת הדבש שיועדה לו. הססנותו של בוז'י אומנותו. כל מה שהוא יודע לעשות בפוליטיקה המפלגתית הזעירה של מי שהייתה פעם מפלגת השלטון, הוא לא יודע לעשות בעולם החיצון, בליגה של הגדולים. הוא למד על בשרו שמי שכבד, אחר כך מנקרים לו את הכבד, בעודו חי. לא כיף.
בניגוד לכל מה שנכתב עד עכשיו (כולל כאן), מבחינת הרצוג יכול להיות שעדיף לו להיכנס לממשלת נתניהו, על כל המגרעות והאסונות שכניסה כזו טומנת בחובה. אני לא לגמרי פוסל את האפשרות שזו אופציה שעדיפה גם לנו, כלומר למדינת ישראל. אם על כף המאזניים הייתה עומדת הזדמנות של הרצוג להפיל את הממשלה ולרשת את ביבי, ברור שהוא חייב להישאר בחוץ ולנסות למצות אותה. אם הוא היה אופוזיציה לוחמנית, עדיף שהיה נשאר כזה. העניין הוא שהרצוג כבר לא יהיה ראש ממשלה וגם האופוזיציה תסתדר מצוין בלעדיו.
נכון לעכשיו, בעיצומו של הסבב המאתיים ומשהו של המו"מ הכאילו־חשאי לכניסתו לממשלה, איש לא לוקח ברצינות את התקפותיו האופוזיציוניות של הרצוג. יאיר לפיד הפך כבר מזמן ליו"ר האופוזיציה האמיתי. הוא תוקף את נתניהו מימין. כניסה של הרצוג ויציאה אפשרית של בנט יהיו טובות יותר לאופוזיציה מהמצב הקיים, שבו מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר כמעט אינה קיימת.
הסכנה העיקרית לשלטון נתניהו כרגע היא החקירה המשטרתית, שטרם נפתחה. המפתחות לא נמצאים בידיים של הרצוג, אלא בידיים הלא־אמונות של אביחי מנדלבליט, שהבטיח לוועדת האיתור שלא יהסס לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה אם יוגש לו חומר שיצדיק זאת. ובכן, יש למנדלבליט על השולחן הררי חומר שמצדיק זאת. לא אני אומר את זה, אלא האנשים האמונים על הבאת החומר. בכל מקרה אחר, הייתה נפתחת חקירה. אם היה מדובר בראש עיר, הוא היה נעצר. אם היה מדובר בשר, הוא היה נחקר.
אריה דרעי האומלל, שהחומרים נגדו מוגבלים ורדודים בהרבה מהאוקיינוס שהצטבר נגד נתניהו, מוחזק כבן ערובה ונחקר וירטואלית חודשים ארוכים ועוד לא רואים את הסוף, על כלום. עוד לא דיברנו על הרצוג עצמו, עם החקירה הגרוטסקית שעבר, או על פאינה קירשנבאום, שבסוף התברר שקיבלה "טובות הנאה" בדמות מכשירי חשמל וכיו"ב, לכאורה. נתניהו לא משלם מכיסו על שום דבר כבר שנות דור, אבל זה לא מצדיק חקירה כנראה.
גורל החקירה הזו נמצא כרגע בידיהם של משרתי ציבור הגונים ונאמנים (כן, נותרו כמה כאלה) וגם בידיו של בג"ץ, שבהחלטה מפתיעה הורה למדינה לנמק מדוע לא תיפתח חקירה נגד נתניהו בתוך חודש ימים. העתירה הזו, שהוגשה על ידי אלדד יניב (באמצעות עו"ד יובל יועז), צופנת בחובה פוטנציאל מעניין. צריך להדגיש שאין כאן התערבות בשיקול דעתו של היועמ"ש אם להגיש כתב אישום נגד נחקר, בסיומה של חקירה. בהגשת כתבי אישום (או אי הגשתם) יש ליועמ"ש שיקול דעת אבסולוטי ובג"ץ יתערב בו לעתים נדירות. הסיפור הזה מתמקד בשאלה מדוע כל איש ציבור שמצטברים נגדו חומרים מהסוג הזה זוכה להיות נחקר, ורק נתניהו לא. האם אין כאן פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק?
בהקשר הזה, יהיה מרתק להמתין ולראות אם בג"ץ יבקש את חוות דעתם של הנתבעים הנוספים הרבים בעתירה. חוץ ממנדלבליט. יש שם בכירי פרקליטות ובכירי משטרה. כמעט כולם מאוחדים בדעתם.
2. "החביתה"
נחזור להרצוג: הצטרפותו או אי הצטרפותו לממשלת נתניהו לא תשפיע על מהלך העניינים המשטרתי־משפטי. יכול להיות שבוז'י יצטרף ושבוע אחר כך תוכרז חקירה באזהרה נגד ראש הממשלה. במקרה כזה, הרצוג ייצא קטן מאוד. אז מה? עכשיו, הוא גדול? אם יצטרף לנתניהו, התקשורת תכתוש אותו. נו, ועכשיו מה היא עושה לו? מה שנשאר, זה לבדוק את זה ברמה העניינית. נניח לרגע את הציניות בצד, נתעלם מרעשי הרקע ומהתככים הפוליטיים.
הדו־שיח שיתואר כאן, דמיוני. אבל הוא מבוסס על מידע קשיח ושיחות אמיתיות עם גורמים שונים המעורבים עד צוואר במגעים בין ביבי לבוז'י. המידע מבוסס וטרי ומובא בשפתם של אותם גורמים: "החביתה". כך מכנים מקורבי הרצוג את נתניהו. הם מודעים למגבלותיו וחסרונותיו של ראש הממשלה. הם למדו אותם על בשרם. למה חביתה? כי בכל פעם שהוא מתחמם, הוא צריך מיד להתהפך, כדי שהצד החם לא יישרף. כך הוא מתהפך לו מצד לצד.
בינתיים מי שנשרף זה בוז'י. על פי מקורביו, במגעים עם נתניהו (שנמשכים כל הזמן), חלו תמורות אסטרטגיות. ראש הממשלה מסכים, תחזיקו חזק, להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון ולחדש את המו"מ עם הפלסטינים. הוא מסכים, תחזיקו עוד יותר חזק, לא לחזור ולבנות אחרי שהמו"מ יגיע למבוי סתום, ולהשאיר את ההקפאה בתוקף מחוץ לגושי ההתיישבות. אחת הבעיות היא שעל פי נתניהו יש שמונה גושי התיישבות. בעצם, כל התנחלות זה גוש. על פי שאר העולם, מדובר בשלושה גושים מוגבלים ומתוחמים.
שאלתי את מקורבי הרצוג מי תוקע לידם שנתניהו יעמוד בהתחייבות הזו. הזכרתי להם את מופז. שאול מופז. היה איש כזה והוא היה איש אפילו יותר טוב מהרצוג. היו לו גם יותר מנדטים (28, לעומת 24 של הרצוג). הוא פותה על ידי נתניהו וכמה מקורבים נכלוליים, במו"מ לילי חשאי, ונכנס לממשלה כדי לחוקק ביחד את החוק לגיוס חרדים. כעבור כמה שבועות גילה מופז שעשו לו "כיפה אדומה". היחיד שגויס היה הוא עצמו. בסוף ההרפתקה הזו הוא נשאר בלי מנדטים, בלי מפלגה ובלי שם טוב.
מקורבי הרצוג מתעקשים: יש לנו הכל בכתב. אז מה, שאלתי. הרי גם למופז היה. וגם וויי פלנטיישן היה כתוב. וגם כל ההתחייבויות של נתניהו לכל שריו הבכירים, בכל הממשלות והקדנציות, על התפקידים הבכירים שהוא מתחייב לתת להם. כל זה היה בכתב. תשאלו את ישראל כץ. ואת כחלון. ואת כל נסיכי הליכוד ב־1993. ואת האמריקאים, והאירופים ומי לא. זה משהו אחר, אומרים ההרצוגים. זה מהלך עולמי. כולם נמצאים בפנים. הנשיא סיסי. המלך עבדאללה. הסעודים. המפרציות. האיחוד האירופי. הליגה הערבית. האמריקאים. נתניהו מתחייב בפני כל אלה. לא בפנינו. אם הוא יברח, בוז'י יהיה הצרה האחרונה שלו. זו תהיה טריקת דלת גלובלית מול כל העולם. הכל יהיה סגור ונעול מול המוסדות הללו והאנשים הללו ויעוגן בהצהרות פומביות ובמה לא. ביבי לא יוכל לברוח מזה, הפעם. כך הם הבטיחו לי, שהוא מבטיח להם, והם לעצמם.
# # #
האם זה שווה בדיקה? לדעתי, כן. מחיר הטעות נסבל: אם זה יתברר כפארסה, הקריירה הפוליטית של הרצוג תסתיים. כאילו עכשיו היא ממריאה. על כף המאזניים שממול, מונחים עניינים חשובים יותר. המשך תהליך ההתנחלות יביא אותנו, בתוך זמן קצר, למצב בלתי הפיך. יכול להיות שאנחנו כבר נמצאים בו. מי שמסתובב ביהודה ושומרון מכיר את זה מצוין. מה שהתחיל כאצבע וחצי הפך לכף יד שלמה, שאצבעותיה פרושות ושלוחות קדימה, מבתרות את הגדה ממערב למזרח, אחת במקביל לרעותה, לאורך כל הדרך. חלק מהאצבעות הללו כבר נוגעות בבקעה, חלק שואפות לגעת בה בקרוב. ההשתלטות על אדמות נמשכת, הסיפוח וההפקעה כנ"ל.
בקצב הזה, עוד שנה־שנתיים יהיה בלתי אפשרי להפריד בין שני העמים. אם הרצוג מסוגל להביא הקפאה, שייכנס. לא שיש עם מי לעשות עכשיו שלום, אבל האופציה חייבת להישאר פתוחה. סגירתה פירושה התחלת הסוף של החלום הציוני כפי שנחלם על ידי אבות הציונות (בניגוד להפקעתו הנוכחית על ידי אלה שהשתלטו עליה).
מקורבי הרצוג ממשיכים: זה לא רק 71 הימים הנוראים בין נובמבר לינואר, הם אומרים (הכוונה לימים שבין הבחירות לנשיאות ב־8 בנובמבר לעזיבתו של אובמה את הבית הלבן ב־19 בינואר). זה הרבה יותר מזה. ביבי לא טיפש. הוא יודע שגם אם ישרוד את אובמה, הילרי קלינטון תמשיך בדיוק מהמקום שבו הנשיא אובמה הפסיק. הוא מכיר את הזירה הבינלאומית. הוא יודע שהאשראי שלנו אוזל. הוא צריך את החתונה הזו לא פחות מבוז'י. ומי שצריכה את החתונה הזו יותר משניהם, היא מדינת ישראל. הוא נשבע לנו, בכל המפגשים, שהוא מוכן להקמת מדינה פלסטינית, בתנאי אחד. מה התנאי, שאלתי. שהפירוז שלה יהיה בפיקוח שלנו ובאחריותנו, ולא שום מנגנון בינלאומי.
מצוין, אמרתי, ואיפה היא תקום? גם את זה הוא יודע, הם ענו. מצד אחד, הוא מפוכח ולא מאמין למילה אחת שלהם, מצד שני הוא מבין את המצב. תנו דוגמה, ביקשתי. הוא אמר לנו פעם שהם רוצים לא רק את השטחים, גם את שייח' מוניס. מה עניתם, שאלתי. ענינו שכרגע ראש העין יותר חשובה משייח' מוניס. מה יש בראש העין, שאלתי. איתן כבל גר שם, ענו.
רגע, אז אתם כן מאמינים לביבי? ניסיתי להבין. אנחנו מכירים אותו, ענו. זה לא שפתאום גילינו שהוא אמין. זה עניין של אינטרסים. הרצוג הכי נוח לביבי עכשיו, כי הוא היחיד שלא מאיים על כס ראש הממשלה. עוצמתו בחולשתו. הוא היחיד שיכול לעזור לביבי לצלוח ארבע או שמונה שנות הילרי, ויש מצב שהיא תשתלט גם על הקונגרס בגלל מה שקורה עם טראמפ ותגיע מחוזקת. ביבי שכנע אותנו שהוא מבין את זה. אתה פרסמת בעבר, אמרו לי, שכשהוא נשאל במהלך המו"מ אם יש חשיבות ביטחונית להתנחלויות המבודדות, הוא אמר שלא. אנחנו מאמינים שזו דעתו האמיתית. טיפש הוא לא.
נכון, הסכמתי, והוא יודע שמי שהשאיר אותו בבלפור בפעם האחרונה היו המתנחלים. למה לו להתגרש מהם עכשיו? הוא יודע מה בנט יעשה לו מבחוץ. גם לזה הייתה להם תשובה: ביבי לא מפחד מבנט, אמרו, הוא מפחד מיוסי דגן ומהשטח. לא שאלתי ממי הוא מפחד, שאלתי את מי הוא ישאיר בקואליציה. ביבי לא ידחף את בנט החוצה, הסבירו לי, הוא הסביר לנו שהוא לא רוצה להיות זה שמגרש את בנט, אבל אם בנט ייצא, הוא לא יישב שבעה. אלה המילים שלו. הבעיה שלכם, אמרתי, זה שאם התבשיל הזה יוקדח, כמו שקורה תמיד עם ביבי, לא יהיה מי שיישב שבעה על בוז'י. לא יהיה מניין. אנחנו יודעים, הם אמרו.
אבל לא באמת: לדברי המקורבים, להרצוג אין כוונה לפצל את המפלגה או לזחול פנימה עם שמונה פליטים מזי רעב. אל תתבלבל, אמרו לי, הוא יעביר החלטה להצטרף בוועידה בגדול, כמו שהעביר את דחיית הפריימריז. במפלגה הוא חזק ואף אחד לא יכול לו. כל אלה שתוקפים את ההצטרפות לממשלה בחוץ, מגששים בפנים. יש כאן הרבה צביעות, מדגישים המקורבים. לפני חודש כולם רצו את תיק התרבות והספורט ממירי רגב. עכשיו, כשמתברר שאפשר לקבל אותו, אומרים שזה דרדל'ה.
עזבו תרבות, אמרתי להם, מה עם התקשורת? נראה אתכם מביאים מביבי את התקשורת ומנסים להציל כאן משהו. המקורבים דממו. הם יודעים שלא יקבלו את התקשורת. אבל נקבל מעמד מיוחד בנושאי חקיקה, אמרו. הוא הסכים לעצור את רוב החקיקה האנטי־דמוקרטית, ואנחנו לא נהיה חתומים על סעיף התקשורת הקואליציוני כמו שאר המפלגות. גם לזה הוא הסכים. שאפו, אמרתי, אבל יש לו רוב דרך שאר המפלגות. מה יעזור שאתם תתנגדו? יש לו רוב, הם ענו, רק כשבנט עוד בפנים. אם בנט יוצא, אנחנו לשון המאזניים. אשרי המאמין, עניתי.
מה תעשו עם עמונה, שאלתי. אפשר למצוא פתרון, ענו. איך, הקשיתי. על בסיס הפתרון הקיים. נעביר את תושבי עמונה להתיישבות קיימת, בלי להגדיל את קווי המתאר שלה. נבנה את הבתים הפרטיים לגובה, נחליף את גגות הרעפים ובמקום וילה יעמוד שם בית בן שתיים או שלוש קומות. ומה עם דיירי הווילה המקוריים, שאלתי. הם יקבלו פיצוי נדיב, ענו. ומה תעשו עם שאר העמונות? שאלתי. נפתור כל מקרה לגופו. הכל פתיר. האלטרנטיבה גרועה יותר. המשך המצב הקיים יהפוך את השטח לגיהינום. בסוף נפסיד גם את הגושים. אמרנו את זה לביבי. מה הוא ענה, שאלתי. הוא שתק, אמרו.
אז למה אתם מחכים, שאלתי. לבוז'י, הם ענו. הוא ממשיך להתייסר. שיחליט, הצעתי. אם ביבי הוא חביתה, בוז'י יהיה בסוף שקשוקה, אמרתי. זה לא פשוט, הם ענו. אצל בוז'י זה כמו בחניון עם מחסום דוקרנים. אתה עובר הלוך, אבל מתפנצ'ר חזור. זה נגעת נסעת. אין חזרה. אנחנו יודעים את זה.
# # #
אז בואו נסכם, הצעתי. הסכימו: יש לנו ביחד הקפאה כללית בשטחים. מו"מ. המשך הקפאה מחוץ לגושים אם המו"מ נתקע. זכות וטו על חקיקה מסוג מסוים, עצירת רוב החקיקה האנטי־דמוקרטית, אי מחויבות למשמעת בסעיף התקשורת, מעמד מיוחד בקואליציה. בוז'י יהיה שר חוץ ולעבוד הוא יודע. מעמד ישראל בעולם ישתקם. הבנייה תיעצר, המתח יירד, הלגיטימציה תתאושש. כל זה בחתימה והסכמות כתובות והצהרות פומביות ומחויבות מול כל מנהיגי העולם. ואם ביבי ירמה את כל אלה, אז אנחנו נהיה כבר הבעיה הקטנה ביותר. אנחנו אומרים לבוז'י שהוא לא יישפט על פי תנאי הכניסה, אלא על פי תנאי היציאה. זו ההזדמנות היחידה שלו. האזור בשל למהלך אזורי בצורה שלא הייתה מעולם. זו הזדמנות שאסור לפספס. ביבי אומר לנו בעצמו שאף אחד לא מאמין לו, אבל אם בוז'י יהיה שם, יאמינו.
השאלה, אמרתי, אם אתם מאמינים. אנחנו לא יודעים, אמרו, אבל האלטרנטיבות גרועות הרבה יותר. מקסימום, הלך על בוז'י. הרי גם ככה, כולם הולכים עליו. נראה לי, אמרתי, שהמקסימום שתשיגו זה שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה. שיהיה, אמרו.
3. המודל הקפריסאי
ובינתיים, מעבר לכביש, עסקים כרגיל: נפתלי בנט תובע קרדיט על הבקשה שתוגש לבג"ץ לדחות את פינוי עמונה בחצי שנה, מקורבי ראש הממשלה טוענים שבנט שוב מנכס לעצמו מהלכים לא לו. גן ילדים מלא מאחזים. ברקע, הציניות האינסופית של ראש הממשלה והמלכוד האכזרי של ראש הבית היהודי. נתניהו נמלט מבעיית עמונה כמו ממגיפה ומשאיר לבנט את ההתמודדות. מדובר בקהל של בנט. ביבי מגיע לשם לאסוף קולות רק פעם בארבע שנים. בבנט אין מספיק ציניות כדי להבטיח למתיישבי עמונה הרים וגבעות, תרתי משמע. הוא מכיר את האמת המרה והיה גם מוכן להתמודד איתה, אלמלא ממול ישב נתניהו עם קשית המנדטים, וחייך.
בשבועות האחרונים שידר בנט לעיתונאים המסתופפים בקרבתו שעמונה אבודה. אין ברירה אחרת. פסק דין חלוט של בג"ץ, בנייה על אדמה פרטית, יש גבול לכל תעלול. במקביל, עבד על פתרונות יצירתיים שיביאו גאולה גלובלית. אחד מהם, אגב, הוא "המודל הקפריסאי". מי ששקדה עליו הייתה השרה איילת שקד, בגיבוי משפטי כבד. מדובר על המודל שבמסגרתו טורקים התיישבו בצפון קפריסין על בתים של קפריסאים, ולהפך. המנגנון שהוקם היה טריבונל משפטי ובו שופטים בינלאומיים, שדנו בתביעות הפיצויים של כל אלה שאיבדו את בתיהם. הפסיקות עברו אישור של בית הדין הבינלאומי בשטרסבורג.
מה שיקרה אצלנו זו הסדרה אחת ולתמיד של כל הטענות על בנייה ישראלית על אדמה פרטית פלסטינית: במקום ללכת לבג"ץ ולהוציא צווי פינוי, ילך בעל הקרקע לטריבונל שיפוטי שיוקם במיוחד, בפיקוח בינלאומי. תביעתו תעלה לדיון, אם תימצא מוצדקת, ייפסקו לו פיצויים. ישראל לא תחפש אישור של בית הדין הבינלאומי בשטרסבורג, אלא של בג"ץ. מעמדו איתן מספיק כדי להכשיר מהלך כזה מול הקהילה הבינלאומית.
מעניין שפתאום בונים בבית היהודי על בג"ץ. לפתע מבינים שם עד כמה קריטי מעמדו של בג"ץ בעולם ועצמאותו לקיומנו כאן כמדינה שפויה. כך או אחרת, הסיכוי שהמהלך הזה יעבור בג"ץ אינו גבוה. "המודל הקפריסאי", שמטרתו להכשיר בדיעבד את כל הבנייה הישראלית על קרקע פלסטינית פרטית, כבר הוצג לראש הממשלה (שאהב) ולמערכת הביטחון, וגם נידון בפורומים שונים. במערכת הביטחון הדעה הכללית היא שאין סיכוי שבג"ץ יאמץ את הפטנט המיובא הזה.
ליברמן עצמו מחבב מאוד את המודל הקפריסאי עצמו (לא בהכרח את הייבוא הישראלי). תוכנית חילופי השטחים שלו, שהיא הצעת השלום ההגיונית ביותר בנמצא, מבוססת על מה שקרה בקפריסין, שם הופרדו שתי האוכלוסיות במהלך חד: טורקים למעלה, יוונים למטה, ושלום על ישראל. אצלנו, כולם רוצים להיות למעלה ולמטה כל הזמן.
אם המהלך עם הרצוג יבשיל, המצב יתבהר. נתניהו לא יצטרך להמשיך להתקוטט עם בנט על כל זנב מאחז או בדל בדלנות. הוא ישבור למרכז ואת הבחירה הבאה שלו יבנה על אלקטורט אחר. הסיטואציה הזו נוחה מאוד לבנט, שיגיע סוף־סוף לבלטה שאליה הוא חותר מאז הגיח לשמי הפוליטיקה הישראלית: מנהיג הימין. באחד הראיונות שנתן בשבועות האחרונים התחלקה לבנט האמירה "אני, כמנהיג הימין". הוא גם יצא אז עם סיפור "מסירת הנפש" המפורסמת. אני מאמין לבנט שהוא לא התכוון למסירת נפש אמיתית. אני גם מאמין שאם בנט היה עומד שם במקום אלאור אזריה, הוא לא היה יורה בראשו של מחבל פלסטיני גוסס.
הבעיה היא שבין ערכי המוסר והכוונות של בנט לבין המציאות הפוליטית האכזרית ומיוזעת שלנו פעורה תהום. בקטטה על קולות הימין, קשה מאוד לרחוץ בערכים וניקיון כפיים וללקט מנדטים. איילת שקד ונפתלי בנט היו מאוד שמחים להישאר בתפקידיהם הנוכחיים עוד שנה־שנתיים, אבל אם ייגזר עליהם לצאת לטובת הרצוג, חייהם יהיו קלים יותר והאופק הפוליטי שלהם בהיר בהרבה. מהבחינה הזו, הם ב־win-win מובהק. אם נתניהו ישאיר אותם בתפקידיהם, טוב. אם ידחק אותם לטובת הרצוג, עוד יותר טוב.
4. לא הכל זהב
פרישתו של מנכ"ל משרד החוץ ד"ר דורי גולד נחתה בהפתעה על המערכת, למרות המאמץ בסביבתו של נתניהו להוכיח שמדובר במהלך צפוי. מקורבי נתניהו ידעו לספר למי ששאל שגולד פשוט לא מצליח לגמור את החודש במשכורת הממשלתית והחליט לצאת לעשות לביתו. יכול להיות שזה נכון. מצד שני, צריך להזכיר עוד פרט טריוויה נשכח: בתקופה שבה פרץ הרומן בין נתניהו למיליארדר רונלד לאודר, היה גולד אחד מאלה שקישרו בין השניים ונהנה מאמונם. גולד, בנוסף לאחרים, בילדר בין ביבי ללאודר שנים ארוכות, העביר מסרים ואולי גם עניינים נוספים, ומערכת הקשרים הזו נמשכה עמוק לתוך שנות ה־90 המאוחרות, בואכה המילניום הנוכחי. כזכור, נדרש לאודר לחקירה בעניין מסכת הקשרים המסועפת שלו עם נתניהו. אני רק הנחתי את זה כאן.
החלטת אונסק"ו כי אין קשר או זיקה בין העם היהודי לבין הכותל המערבי נכנסת בקלות לצמרת מצעד הפארסות הדיפלומטיות של כל הזמנים. לא מזמן, במסע התקשורתי שקיים נתניהו בין מערכות אמצעי התקשורת השונים בישראל, הוא התפאר כי הצליח לנפץ את הבידוד של ישראל בזירה הבינלאומית בכלל ובאו"ם בפרט, הוא סיפר שחלפו הימים שבהם רק שש מדינות הצביעו בעד ישראל בעוד שאר העולם יצא נגדה, הוא הילל ושיבח את התמיכה הנרחבת שלה זוכה ישראל באפריקה ובמקומות אחרים.
נו, איפה כל אלה היו אתמול? האמת היא, שמה שאנחנו הכי צריכים עכשיו, זה נאום של נתניהו באו"ם. בלי ציניות. בתחום הזה, להטיח בפרצופם של הגויים ההזויים מה שמגיע להם (והיום מגיע להם), אין לו מתחרים. עוד סיבה לכך שהרצוג צריך להצטרף לקואליציה.