רגעים אלו נטבחים בני אדם בטווח יריקה מאיתנו בכיוון צפון-מזרח. מה שקורה שם בתקופה האחרונה נקרא השמדה המונית של גברים, נשים וטף חפים מפשע. ברגעים אלו יושבים ספונים בין ארבעה קירות עם טיח מתקלף ותקרה טחובה קשישים חסרי כל. הם מפשפשים בשקיות שחולקו להם, בודדים, מיואשים, חלקם חולים, חלקם נכים לא מטופלים. גם השנה הם קיבלו עוד קילו קמח, עוד בקבוק מיץ ענבים, ויש גם קילו אורז ואולי קופסת אפונה.
ברגעים אלו מסתובבים בני נוער בסיכון, מחפשים כסף כדי לרכוש משהו להתמסטל ממנו, מביטים בקנאה בבתים המוארים שמהם נשמעים קולות צהלה ושמחה. אל תדאגו, הם ינקמו ואנחנו נזדעזע.
על פניהם השחורות של בני משפחות יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו זולגות דמעות שקופות. אחד נרצח, ייתכן שגם השני, אלוהים בדיוק נרדם כשזה קרה.
בסודן ממשיכים לחסל חפים מפשע בהמוניהם בנשק שצחנת ידיהם של סוחרי דמים יהודים עולה ממנו.
אנשים ברוב טמטומם מאחלים שנה טובה לכל עם ישראל. וואללה? גם לרוצחים, לפדופילים, לשודדי הזקנות, לעושקי האלמנות, לנוכלים שהרסו חיים במעשי הונאה ואמללו אנשים שכל חסכונותיהם נגנבו? מה זה לכל עם ישראל? גם לנהגי הפגע וברח? לשרים ובכירים שגנבו כספי מדינה, לבולעי השוחד ונותניו?
בחגים הוטל עוצר מוחלט על כמה מיליוני שכנים שאנחנו לא כבשנו את אדמתם, לא שולטים בהם ולא מתערבים בחייהם, חוץ מ... חוץ מעוצר ככה בסבבה. כמה ימי עוצר, ככה בכיף. אין חשמל, אין מים זורמים ואין מה לדבר על ביוב מנוקז.
בימים אלו אנחנו רגועים, כי צוללות גרעיניות (על פי פרסומים זרים) וטילים גרעיניים (על פי וכו') ומאות מהמטוסים הכי טובים בעולם שומרים עלינו, וכיפת ברזל וכיפה סרוגה, ושרוול בטון וגרבי פלדה מגוננים עלינו (בס"ד). המסטולים באומן המתפללים עבורנו, הסירו דאגה מלבכם אם יש לכם, ילדות המספריים וילדי הסכינים נמצאים תחת עוצר.
החגים באים במקבץ מרוכז - אוקטובר יצא חודש סבבה. אלה שיש להם טסים בהמוניהם לחו"ל. הרחובות המרכזיים בלונדון, ניו יורק, פריז, ברצלונה, בנגקוק ואתונה מלאים בדוברי עברית רועשים שמתהלכים עם שקיות ניילון צבעוניות עמוסות ביגוד. בתי הקזינו מלאים ישראלים קולניים שמפוצצים כסף (בחלקו שחור) על שולחנות הבלאק ג'ק, הרולטה, ואיך אפשר בלי מכונות המשחק - שמדי פעם משמיעות את צלילי הזכייה שמתמזגים ברעש שיטפון המטבעות הנפלטים מהמכונה ומודיעים שיש מאושר שזכה ויהיה לו אוויר לשחק עוד כמה שעות ולהחזיר את כספי הזכייה למכונה, שבולעת את המטבעות ומזרימה לבעלי הקזינו עוד בוכטות של כסף קל.
כמו בכל שנה, גם הפעם יורדים (בעיקר בעלי האמצעים שבהם) מכל קצווי העולם הגיעו “לעשות את כיפור" בארץ הקודש. אצלם זו מסורת. חלק מהם, בעלי “הון מלוכלך", הפציצו את הגבאי בבית הכנסת שבאזור מגורי בני משפחתם בסטיפה של ירוקים וקיבלו מקום של כבוד בבית הכנסת, עם כיבודים מיוחדים השמורים למי שיכול לשלם. הם התפללו בדבקות וביקשו כפרה על עוונותיהם, וביום המחרת כבר חזרו ל"ביזנס השחורים" שלהם, כאילו לא קרה דבר.
ראש השנה וכיפור עברו, ומתחיל פסטיבל סוכות. סוחרי הסכך מכסחים את העצים, רוצחים אותם, משמידים על הדרך קני ציפורים, שחס וחלילה לא יהיה חסר לצדיקים במה לכסות את גג הסוכה. הצדיקים צועדים ברחובות עם לולב ביד, משווים ביניהם למי יש יותר גדול, יותר יפה, יותר זקוף. בחגים אושר הולך עם עושר.
אלו שאין להם סוכה ואין להם עם מי לשבת בסוכה יביטו קצת נכלמים וקצת מקנאים באלו שיש להם. זו דרכו של עולם, בעיקר בארצות כמו ישראל, שבהן שולט קפיטליזם חזירי. החזירים חוגגים בגדול והעניים בקטן - אם בכלל.
אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות בשבת. אחרי ביקור אצל חבר גווע אני חוזר להסתובב באזור משולש אלנבי בסמוך לים, בפתחי בתים שנמצאים בהלכי הריסה או שיפוץ זרוקים הומלסים ולצדם עגלות של סופר מלאות ג'אנק. נרקומנים בצלילה יושבים־מתנודדים כמו לולבים, אנשים לבושי חג מלווים בילדיהם הולכים מהר, רק לעבור על פני המראות הקשים, כאילו אינם קיימים. בכיכר המזרקה מתחת למגדל האופרה יושבים כמה זקנים ומפזרים פירורי לחם ליונים. הם מדברים איתן, שרים להן. אני נזכר באבא שלי, שבאחרית ימיו בבית האבות, כשהיה יושב על כיסא הגלגלים בחצר, היה עובר על חוקי הבית ומשליך פירורי לחם שהיה לוקח מחדר האוכל, וכשהיונים התעופפו סביבו היה לו חיוך של תינוק. הוא היה עיוור כמעט לחלוטין, והיונים שהתעופפו מול פניו גרמו לו אושר עילאי. הוא היה שר להן שיר שאני חושב שהוא המציא, “יונה, יונה, יונה... בואי אלי, יונה, בואי אלי".
בכיכר המדינה, כמו בכיכר האופרה, יושבים קשישים על ספסלים. הם באים עם שקית ניילון מלאה בחתיכות לחם ולאט־לאט מפוררים וזורקים ליונים המעופפות סביבם, והן משמיעות גרגורים ומשק כנפיהן גורם לקשישים אושר.
אני נזכר בשיר ששר אריק איינשטיין, “יונתי תמתי... את שלי ואני רק שלך". מצלצל לסימה איינשטיין, תמיד אני נקרע כשאני מדבר איתה. העברתי לה את ספרי “תקוות שחורות" וכתבתי לה בהקדשה “לסימה ולאריק איינשטיין (בשבילי הוא חי עד שאני אמות), באהבה זהבי עצבני".
הורדתי את ערימת עיתוני החגים והנחתי על הגדר, יש כמה קשישים שאין ידם משגת לרכוש עיתונים, ואני יודע שהם שמחים להעביר את הזמן בקריאה.
התקשורת העולמית (והישראלית) מתעסקת בקרבות המלוכלכים בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ. העובדה שעוד אלפי אזרחים נרצחו בחלב בחודש האחרון לא זכתה לכיסוי כמו מותו של שמעון פרס, אחד שמת בגיל 93. ילדים, נשים וקשישים סורים הם לא סחורה תקשורתית מי יודע מה.
בשלוש-ארבע לפנות בוקר מתחרעים צעירים מסטולים באלנבי וברוטשילד. מכוניות ואופנועים מתפרעים על הכבישים והמדרכות, פה ושם קטטות ודיבורים מלוכלכים. אל תדאגו, אין אף שוטר בסביבה, המפכ"ל והשר ישנים בחדר הממוזג, מפליצים את הגזים שנוצרו מהארוחות הדשנות.
אז תשאלו אותי - מה יהיה בשנה הבאה? אומר לכם את האמת בפנים:
לא תהיה לכם שנה דבש ולא שנת תותים. תהיה לכם סתם עוד שנה מחורבנת - לחלק יותר ולחלק פחות. מה שבטוח, לאנשים חושבים, שיש להם בראש ההפך ממה שיש למירי רגב, צפויה עוד שנה קשה. עוד שלב בהידרדרות.