שידורי המהפכה: אם לא נתעורר, ישראל תהפוך לדיקטטורה ארדואנית

1. הציבור יתיישר: אני מקווה שנגיע מתישהו לתקופה שבה ננסה להבין מה קרה למדינת ישראל בעשור השני של המאה ה-21. יכול להיות שזה לא יקרה בימינו, ויכול להיות שזה לא יקרה בכלל, אבל צריך לקוות שמישהו ינסה מתישהו להבין את זה. הדרך היחידה להתעודד היא להציץ צפונה, לטורקיה. שם נקודת האל חזור נחצתה מזמן. הדיקטטורה כבר שם. אם זה יכול היה לקרות להם, זה יוכל לקרות לנו. זה כבר קורה. בטורקיה הייתה דמוקרטיה חילונית שעליה הגנה חוקה מבוצרת ועוצמתית, מגובה על ידי צבא שהוגדר כ"שומר הדמוקרטיה". כמאל אטאטורק, שהכיר מקרוב את תחלואי הדת ואימי הדיקטטורה, האמין שהחומה שבנה סביב הדמוקרטיה תחזיק מעמד. הוא טעה.

אנחנו נמצאים בתהליך דומה. הקצב שלו אטי יותר ויכול להיות שגם התצורה הסופית שלו תהיה שונה, אבל העיקרון זהה. מדובר במיטוט הדמוקרטיה, שחיקת הליברליות המערבית, השמדת חופש הדיבור והטלת מצור על התקשורת החופשית. נצטרך מתישהו לשאול את עצמנו איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים לא הבינו את המתרחש סביבם. איך הצפרדע לא הרגישה ששולקים אותה. מדוע שומרי הסף לא התקוממו. למה קומץ המנהיגים הפוליטיים שנשאו את כליה של משפחת המלוכה, לא הרימו ראש והודיעו שלא ייתנו ידם למעשים הללו. מדוע אף אחד לא שרטט קו אדום.

ובתרגום לעברית: איפה משה כחלון? איפה נפתלי בנט? איפה אביגדור ליברמן? ויאיר לפיד? היחיד שאמר דברים ברורים עד עכשיו הוא אריה דרעי (בראיון אתמול לגל"צ), שהודיע שהוא לא מחויב לחוק לסגירת תאגיד השידור הציבורי, ויצביע נגדו. ואיפה כל אנשי הליכוד, שיודעים את האמת על כל פרטיה? איך הם נותנים לזה לקרות? בשיחות סגורות, הם מזועזעים. הם מבינים שאין כאן סיפור של איזון בין ימין לשמאל ושאר הבלים מהסוג הזה. זה משהו אחר לגמרי. ביתן 28 מגני התערוכה הפך לדוד ביטן. הממדים דומים, אבל הגרסה המודרנית מסוכנת בהרבה. מדובר בעגלון מזדמן, קבלן הריסות מיומן, שופל שלא שואל שאלות. מה, בעצם, יש לו נגד תאגיד השידור הציבורי? בכל פעם שביטן נשאל את השאלה הזו, הוא ממלמל משהו על תחושות הבטן הלא-טובות שיש לו על התאגיד. כן, הכל בנוי על הבטן של ביטן. זה אמיתי.

הקלות הבלתי נסבלת שבה ראש ממשלה הוביל רפורמה מעמיקה ויסודית ברשות שידור כושלת, הצביע בעדה, תקצב אותה, נשבע בשמה, ופתאום הוא מתהפך. הכי מדהים זה, שאין פוצה פה ומצפצף. אין מי שיעז לערער על המלוכה. אותה קלות שבה הוא ניסה לבטל את מוסד הנשיאות כשהתברר לו שהנשיא המיועד אינו מתומכיו, אותה קלות שדרבנה אותו להצביע בעד חוק מע"מ אפס ולגנוז אותו, להצביע חמש פעמים בעד ההתנתקות ולהימלט בפעם האחרונה, להתקשר לפרקליטת מחוז ולהתגולל עליה בעניין משפטי הקשור ברעייתו, ועוד אלף ואחד עניינים דומים.

במקרה הנוכחי, הרפורמה שעליה שקדו שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד, שעברה אלף מדורי גיהינום בכנסת, שהובילה לאישורו של חוק שידור ציבורי מתקדם ומפואר, כל זה פשוט נטחן לאבק מפני טרפת ביזארית, בלתי מוסברת, שמתפשטת מרחוב בלפור בירושלים לכל עבר. הממשלה קיבלה חוק? אין בעיה, נבטל אותו. למרות שבעצם אותה ממשלה מקבלת ומבטלת. מאות עיתונאים ועובדים נשכרו, הוחתמו על חוזים, עזבו מקומות עבודה ורקמו תוכניות? שטויות. הם יסתדרו. הציבור, שזכאי לשידור ציבורי נקי ועצמאי? הציבור לא יודע מה טוב בשבילו. בשביל זה יש מנהיג. הוא יקבע, הציבור יתיישר.

2. חזק בשיתופים

בשבועות האחרונים מפגין ראש הממשלה שביעות רצון מתוצאות סדרת ה"חינוך מחדש" שהוא מעביר את התקשורת. בשיחה סגורה התמוגג נתניהו בפני מישהו על ראיון ההספד לשמעון פרס שהתקיים בערוץ 2 עם רעייתו, שרה נתניהו. טוב, היא הייתה שם, לצדו של פרס, רוב הדרך. מזל שהיא לא שמעה אף פעם מה המנוח נהג לספר עליה, בשיחות הסגורות שלו. גם הכתבה (שוב, בערוץ 2) בעניין פתיחת מנהרת הכותל ב-1996, שאוששה את גרסתו של נתניהו, שלפיה ראש השב"כ עמי אילון לא הזהיר מהמהלך, גרמה לו נחת מרובה. אין ספק, השמאלנים בתקשורת מבינים רק כוח.

אבל מי צריך אותם בכלל? ביום ראשון, ערב חג הסוכות, העלה נתניהו פוסט ראשון לעמוד הפייסבוק שלו עוד לפני 9 בבוקר. זה היה סתם "סוכות שמח", אבל גרף אלפי לייקים ומאות שיתופים. בצהריים, הוא העלה פוסט נוסף, עם תמונה שלו, של הרעיה וארבעת המינים (ושני רבנים) בסוכתם החגיגית. עשרת אלפים לייקים ומאות שיתופים. בשלוש וחצי אחה"צ הוא העלה פוסט נוסף, עם הטבלה שפרסם ארגון OECD, שלפיה ישראל נמצאת במקום השישי בין המדינות המפותחות במדד שביעות הרצון של אזרחיה ממדינתם ומהחיים. אכן, מרגש. גם הפוסט הזה זכה לפופולריות עצומה. כמה דקות אחר כך ברכה מצולמת של נתניהו, עם הכיפה השחורה, האתרוג והלולב, בסוכה. למעלה מ־300 אלף צפיות (!!), 22 אלף לייקים ואלפי שיתופים. ולסיום, רבע שעה אחר כך, תמונה משפחתית מהסוכה המלכותית: נתניהו, שני הבנים, הרעיה והכלבה. חג סוכות שמח. 57 אלף לייקים, למעלה מ-3,000 שיתופים.

החשיפה שקיבל נתניהו באמצעות הפייסבוק שלו בערב החג גדולה בהרבה ממה שהוא יקבל היום מהתקשורת המסורתית. אולי רק "ישראל היום" מתקרב למספרים האלה, ו"ישראל היום" שייך לו, כידוע. ראש הממשלה היה כנראה קצת משועמם בערב החג. צריך להבין, הפוסטים האלה דורשים עבודה אישית של ראש הממשלה. זה לא משהו שיועץ התקשורת או הניו־מדיה מעלה בכוחות עצמו. נתניהו הוא זה שמתאפר ומסתרק (לא לבד) ומצטלם ומדקלם. זוהי מערכת תקשורתית עצמאית, שמגיעה למיליוני אזרחים ללא תיווך של אמצעי תקשורת מסורתיים. זו אינה המצאה של ביבי. כך בנוי היום העולם. התקשורת המסורתית נדחקת ומאבדת את הבלעדיות שלה. הפוליטיקאים לא זקוקים כמעט לתיווך שלה, בדרכם אל הבוחרים. ועדיין, האמוק של נתניהו בדהירתו המטורללת להמתת התקשורת החופשית בישראל, בעיצומו. במקום להירגע, הולך הטרלול ומתגבר.

למה אנו זקוקים עדיין לתקשורת מסורתית, שמרנית ומקצועית? כדי שבנוסף לטבלת השביעות רצון שהעלה נתניהו בפוסט החגיגי ערב החג, יהיה מי שיעלה טבלה נוספת, שגם היא פורסמה על ידי OECD באותו פרסום, ולפיה ישראל ניצבת במקום הראשון (ראשון!!) בעולם במספר האזרחים מתחת לקו העוני (קרוב ל-20%). את הטבלה הזו ביבי לא העלה בפייסבוק שלו (אבל שלי יחימוביץ' צייצה בחשבון הטוויטר שלה). בשביל הטבלה הזו חייבת להיות תקשורת עצמאית וביקורתית.

כן, זה נשמע מוזר, אבל מישהו צריך להסביר לבנימין נתניהו, וגם למאות האלפים שמוחם כבר נשטף, שתפקידה של תקשורת במשטר דמוקרטי הוא לבקר את השלטון, להתגולל עליו, לחפש אותו, להתעמר בו, להציק לו, לחטט במעשיו ולפשפש בקרביו. בחיי, זה התפקיד המקורי. אחרי קרוב לעשור של "ישראלהיומיזציה", יש כאן לא מעט אזרחים שהשתכנעו שתפקיד התקשורת הוא להלל ולשבח את המנהיג, ובלשונו של נתניהו בפגישה עם אנשי ערוץ 2, "איפה התחקיר שלכם על ההצלחות שלי בחו"ל".

הטענה של נתניהו שהתקשורת משרתת את הפוליטיקאים השמאלנים ומתגוללת רק עליו, היא שקר גס, בוטה ושקוף. כל מי שרוצה מוזמן לבדוק: בוז'י הרצוג חוטף הרבה יותר מביבי. אהוד אולמרט נרדף עד צוואר על ידי התקשורת, שבעקיפין גם הביאה להדחתו. אריאל שרון חטף מהתקשורת בחייו מה שנתניהו לא יחטוף בחיים, כולל המשך פרסומים על החקירות נגדו ערב קריסתו והרבה אחרי ההתנתקות. על אהוד ברק לא צריך להרחיב כאן את הדיבור, וכו' וכו'.

3. הכל הפיך

אז מה רודף אותו? למה עולה לו בריאות שיהיו גם כמה עיתונאים שימתחו עליו ביקורת? הרי הוא עצמו חלם פעם ודיבר על הקמת רשות שידור ציבורית עצמאית ונקייה מלחצים פוליטיים. הוא באמת רוצה לחיות במקום שבו אסור למתוח ביקורת על המשטר? הוא באמת חושב שבעידן הרשתות החברתיות אפשר להעלים את קיומה של הטבלה ההיא, עם נתוני העוני? או של כל טבלה אחרת?

אנשים שנכחו באותו מפגש של נתניהו עם בכירי קשת מערוץ 2, מספרים שהוא היה נינוח, רהוט ושקול בכל חלקיו (קרוב לחמש שעות), אבל יצא מגדרו רק כשדובר על התקשורת, ובעיקר על מה שהיא עושה לרעייתו הצדקת. "זה היה מחזה קשה", מספר אחד הניצולים, "פיו הקציף, הוא איבד את השליטה על עצמו, עבר לצעקות, הטיח אגרוף בשולחן". התיאור הזה חוזר מפיהם של רבים שנכחו במפגש ההוא.

נתון נוסף שצריך להוסיף למדורה הזו, הוא העובדה ששני העיתונאים שאותם פוסל נתניהו על רקע אישי ולא מוכן להתראיין אצלם, לפגוש אותם או אפילו להתראיין למראיינים אחרים כשהם נוכחים באולפן, הם העיתונאים שהעזו לפשפש במעלליה של אשתו (גילוי נאות: אני אחד מהם. רביב דרוקר הוא השני). יש ברדיפה הזו, באמוק הזה, משהו נפשי עמוק. יכול להיות שהוא ראוי לבירור רפואי.

תאגיד השידור הציבורי הוקם על ידי ממשלת נתניהו. כשמנסים לברר מה, למען השם, יש לדוד ביטן וחבריו נגד התאגיד, אי אפשר להגיע לממצאים מסודרים. ככל שביררתי, מינון העיתונאים הימניים וחובשי הכיפה בתאגיד העתידי יהיה גבוה, אולי הכי גבוה בתקשורת החופשית. שני המופקדים על המלאכה, גיל עומר ואלדד קובלנץ, הם אנשי המקצוע המעולים ביותר שיש כאן. שניהם נקיים מכל זיקה פוליטית ומעולם לא היו מקורבים לפוליטיקאי כזה או מפלגה אחרת. בשלב מסוים, נמאס להם מהתכתיבים הישירים שהגיעו הישר מהשוט של נתניהו (מומו פילבר), וכנראה כאן נגזר גורלם. גם העובדה שהתאגיד יהיה חופשי יחסית מהשפעה פוליטית, עולה למישהו בריאות.

כל הקוראים שאומרים עכשיו לעצמם שהתאגיד לא מעניין אף אחד, טועים. מה שקורה בתחום הזה, קורה בכל שאר התחומים. תחשבו על המסר בסגירת התאגיד. מה זה אומר לגבי סדרי שלטון, רפורמות עתידיות, ניהול תקין. המסר הוא ששום דבר לא סגור או סופי אף פעם. הכל הפיך. גם רפורמה שבוצעה, חוקקה, אושרה ונמצאת בשלב האחרון שלה, שבמסגרתה זזים מאות ואולי אלפים ממקומות עבודה וחייהם משתנים, אפשר לבטל בהינף ביטן. מספיק שתצא בת קול מבלפור, והכל מבוטל. המים ממשיכים להתחמם בסיר, ואנחנו הצפרדע. בקרוב ייסגר עלינו המכסה.

4. דרך אגב

חלקים מדוח צה"ל על מבצע צוק איתן דלפו השבוע (גל"צ). בעקבותיהם, הנה שתי מסקנות ותובנה אחת: המסקנה הראשונה היא שתרבות התחקיר בצה"ל מעוררת כבוד. האלוף יוסי בכר לא עשה חשבון לאף אחד והציג תחקיר נוקב, קשה, עם ממצאים לא פשוטים. במילים אחרות, בצה"ל לא בורחים מאחריות. המסקנה השנייה היא ממצאי התחקיר עצמם: הצבא לא נערך לאיום המנהרות, הכוחות בשטח לא ידעו מה עושים נגד מנהרות, לא הייתה תרגולת, לא היו אימונים, הייתה ידיעה מודיעינית מפורטת על המנהרות, אבל לא הייתה מודעות. מזכיר קצת את הקונספציה ההיא מ-73'.

והנה התובנה: תחקיר צה"ל מגחיך את המסע הנמרץ של בנימין נתניהו לאורכו ולרוחבו של הקיץ האחרון, לנסות לשכנע את הציבור שהקבינט דן במנהרות התקיפה של חמאס והדרג המדיני התכונן לאירוע. ובכן, לא דובים ולא יער. גרסתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד הוכחה כגרסה הנכונה. ראש הממשלה הציג לקהל מאזיניו מסמכים סודיים וחשף פרוטוקולים, אבל גם זה לא מועיל מול האמת הפשוטה. זו אינה חוכמה לעשות סריקה ולדלות כל פעם שבה הוזכרו המנהרות במהלך דיונים כאלה או אחרים. נושא המנהרות עלה כמה פעמים, באמירות אגב, בשולי דיונים בנושאים אחרים או הערכות מודיעין שנתיות. תמיד בקיצור נמרץ, בסוגריים, על הדרך.

לא היה שום דיון ייעודי בקבינט על המנהרות. פשוט לא היה. דיון שבו השרים יקבלו סקירת עומק, יוצגו הסכנות שבמנהרות, תוצג התפיסה האסטרטגית ויוסבר גם שאין לצה"ל תורת לחימה מתאימה ואין אמצעי לחימה לאיום הזה. הקבינט לא הורה על אף פעולה, כי לא דן בבעיה. ההוכחה הכי טובה לכך היא, שצה"ל עצמו מודה בעובדה שלא היה מודע ולא התכונן. אם הצבא לא, ברור לגמרי שהקבינט ממש לא. מדובר במערכת היררכית. מצב שבו הקבינט עוסק בסוגיית המנהרות והצבא לא, אינו אפשרי. לפיכך, נדמה לי שהוויכוח הזה הסתיים.

עכשיו נותר להמתין לדוח המבקר בנושא צוק איתן. הדברים שנכתבו בטיוטת המבקר, שגם עיקריה דלפו, קיבלו השבוע אישוש בדוח הצה"לי. אני תוהה אם למבקר יהיה מספיק אומץ לגלות ולזהות מי האחראי ללוח הזמנים וסדר היום של הקבינט, ומי הוא זה שלא הכין את הקבינט (וגם לא את מערכת הביטחון וצה"ל) למנהרות התופת של חמאס. רמז: זה אותו אחד שזלזל באזהרות לקראת הגעת משט המרמרה, וזה אותו אחד שגם אחרי שהכל התברר ושלושה פיגועים כואבים יצאו ממנהרות תוך כדי צוק איתן, ניסה לעשות הכל כדי להימנע מפעולה לחיסולן.

ומילה אחרונה: בהמשך טבעי לנושא שבו פתחנו, יש בהחלט מצב שבו הרוב של הקואליציה בוועדה לביקורת המדינה יאפשר לממשלה להכריז על דוח המבקר כחסוי ולמנוע מהציבור לקבל דין וחשבון על מה שקרה כאן בקיץ 2014. עכשיו, תארו לעצמכם שגם לא תהיה תקשורת עצמאית (ביטול התאגיד וגו'), מצב שבו אירועים כאלה יחלפו בלי ביקורת כלל כבר אינו נראה דמיוני. כמו אצל ארדואן. הכל כלול.

5. טיוטות בערפל

הטור הקודם שפורסם כאן בשישי שעבר עורר הדים רבים במערכת הפוליטית. סדרת ההסכמות בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג, בעיקר בנושאי הקפאת הבנייה בשטחים, עוררה עצבנות רבה, בעיקר בקצוות הפוליטיים. נתניהו, כמובן, מכחיש. הוא תמיד שומר לעצמו "מרחב הכחשה", לעולם לא ישאיר משהו בחתימת ידו, תמיד הטיוטות השונות מוגדרות במעורפל כדי שאחר כך אפשר יהיה להאשים את האמריקאים, או הרוסים, או הסינים.

בהקשר הזה, ראוי להאזין לנשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, שנתן ביום ראשון האחרון, ממש במקביל לפוסטים הססגוניים שהעלה נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, ראיונות לשלושה עיתונים גדולים במצרים. הוא חידש את הקריאה לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, הגדיר מחדש את החשיבות העליונה שהוא רואה בקידום המו"מ בין ישראל לפלסטינים, סיפר על המאמצים האדירים שהוא עצמו משקיע בתחום הזה ואמר ש"בנאומי מעל במת האו"ם בניו יורק, חרגתי מהנוסח הכתוב של נאומי ופניתי ישירות לעם הישראלי ולהנהגה הישראלית במסר לפתוח בצעדים בוני אמון ולהיכנס למו"מ מהיר כדי להגיע להסכם שלום. אני מחדש את הקריאה הזו עכשיו".

א-סיסי הוא חלק בלתי נפרד ויש אומרים "אבן הראשה" של יוזמת השלום שעליה מבסס הרצוג את תקוותיו להצטרף לממשלה. א־סיסי עובד אישית מול ביבי. היחסים ביניהם קרובים. הוא דחף מחדש השבוע את היוזמה הזו, כי הוא יודע עד כמה היה נתניהו קרוב לסגור גם בפעם הזו עם הרצוג. כמו תמיד, ברגע האחרון ביבי ברח. זה מזכיר לי קצת את היוזמה הרוסית. זוכרים? נתניהו ואבו מאזן כבר הביעו הסכמה להיפגש אצל פוטין, במוסקבה. זה פורסם ואפילו קיבל כותרות ראשיות. אז למה זה לא קורה? כי כשהגיע השליח הרוסי לנתניהו והציע לו תאריך מסוים באוקטובר, ביבי בדק ביומן וטען שזה לא נוח לו. תאריך נוסף שהוצע, היה גם כן לא כל כך נוח. חוץ מזה, הוסיף ראש הממשלה, בשביל מה זה טוב? עד עכשיו ממשיכים לחפש תאריך שיתאים לכולם. יש לי הרגשה שלא ימצאו.

נתניהו עצמו מציע עכשיו להרצוג פשרה. במקום לדבר במפורש על הקפאה, הוא יכריז שהבנייה תימשך "במתווה שתי המדינות". מההגדרה הזו, כל אחד יוכל להבין מה שהוא רוצה. הרצוג יוכל להציג אותה לאנשיו כניצחון מדיני גדול, ונתניהו יוכל ללחוש לאנשיו ששתי המדינות שאליהן התכוון, הן ישראל וירדן.

6. לילות שכם

ביום ראשון, 9 באוקטובר, יומיים לפני ערב יום כיפור, סמוך לחצות הלילה, נראו פאתיה הדרום מערביים של שכם בערך כמו שנראים פאתי מוסול עכשיו. מבואות העיר והדרכים המובילות אליה, בואכה צומת תפוח, המו עשרות כלי רכב צה"ליים. תנועה צבאית כבדה נרשמה סביב העיר הרדומה. מאות חיילים התפרסו לאורך ולרוחב, על הקרקע ובאוויר, סביב מתחם אבן צנוע הממוקם בקצה סמטה צרה. היה שם גדוד חי"ר של צה"ל, גדוד של מג"ב, יחידה מלוט"ר, פלוגת תגבור, פלוגת איסוף של המודיעין, שוטרי יס"מ ושוטרים רבים ממחוז איו"ש.

היו גם רבים שלא נראו: תצפיתנים שתפסו עמדות על בניינים גבוהים ונקודות תצפית, רכזי מודיעין מהשב"כ, סוכנים, מפעיליהם, אנשי אמ"ן, קציני איסוף, רחפנים ומל"טים. האופרציה הזו הקיפה מאות רבות של אנשי ביטחון, ברכבים מסוגים שונים. ניצח עליה אל"מ גלעד עמית, מח"ט שומרון, שהקפיד לשמור על אווירה רגועה ומחויכת. בסופו של דבר, זה לא קורה כל יום. זה קורה בסביבות פעם בחודש.

מדובר בקבר יוסף, אחד האתרים המקודשים ביותר ליהדות שממוקם, מעשה שטן, דווקא בפאתי שכם, 300 מטר ממחנה הפליטים בלאטה, שסובל ממחסור קשה באוהבי ישראל. חטיבת שומרון מבצעת מבצע חטיבתי מורכב, יקר ונפיץ כזה, כאמור, פעם בחודש. חוץ מזה, יש את אותן הפעמים שבהן חסידים (מדובר בעיקר בקבוצה המטורללת של הרב ברלנד) מנסים להסתנן לקבר ללא תיאום מוקדם עם צה"ל. סתם ככה, באמצע הלילה. בפעם האחרונה זה קרה לפני יותר מחודש. הם שכרו אוטובוס עם נהג ערבי ישראלי והגיעו באמצע הלילה, ללא אזהרה מוקדמת. תוך דקות החלה מהומת ענק. בדרך נס לא נרצח שם אף אחד. צה"ל נאלץ להגיע אף הוא בהמוניו ולשלות את המאמינים אחד-אחד, בטרם יקבלו הזדמנות לשוחח עם יוסף בארבע עיניים בעולם אחר. הם הועמסו איך שהם על רכבים מזדמנים וחולצו משם. אחת המשאיות הצה"ליות שבה הצטופפו כ-20 מסתנני-קבר, נראתה אחרי שהם נשפכו ממנה ונפוצו לכל עבר כאחרי פוגרום. כל תוכנה, קרביה ומתקניה נעקרו והושחתו. הם כילו את זעמם בצה"ל, על כי חילץ אותם.

350 אלף פלסטינים מתגוררים בשכם, עם 60 הכפרים המקיפים אותה. מי שלא היה שם מאז האינתיפאדה השנייה, לא יזהה את העיר. את מקומם של החורבן, העזובה וההרס, תפסו קניונים גדולים, חנויות מותגים, מסעדות, טיילת מרהיבה המשקיפה על העיר מלמעלה, שוק מפותח, אזור תעשייה פעיל. כלכלת העיר יציבה, היא נחשבת למעוז הכסף הפלסטיני. יש שם מפעלים רבים העובדים עם תעשיינים ויבואנים בישראל. יש שם מפעל גלידה ומפעל טחינה, עם תוצרת איכותית, שמשוועים למשגיח כשרות שיעניק להם חותמת שתאפשר להם לעשות עסקים עם ההתנחלויות ולמכור סחורה בישראל. העיר שקטה בדרך כלל. שלא לציטוט, רובם המכריע של תושביה מעדיף דו-קיום ושקט, על אינתיפאדה נוספת.

מה שמפריע להרמוניה הזו הוא שלושה מחנות פליטים קשים, פלוס קסבה. בשנה האחרונה, מאז פרוץ גל האלימות הנוכחי, הייתה תחושה שהרשות הפלסטינית מאבדת משילות בעיר. קבוצות חמושות הרימו ראש, הקסבה הפכה יעד מבוצר, מחנות הפליטים הרימו את נס המרד. כעבור כמה חודשים התעשת אבו מאזן, והמנגנונים יצאו לכמה מבצעי ראווה שהחזירו את הסדר על כנו. זה לא מנע ממכונית פלסטינית עלומה לעצור, ביום ראשון, 9 באוקטובר, בעיצומה של ההילולה סביב קבר יוסף, ולשגר צרור יריות לעבר המבנה האדיר של המוקטעה במרכז העיר. שיהיה.

כשמסתכלים על תופעת העלייה לקבר יוסף מבחוץ, אפשר להבין למה היהודים שרדו אלפי שנים של רדיפות. מצד שני, אפשר גם להבין קצת את הרדיפות. עוד בטרם מגיעים האוטובוסים עצמם, יש "כוח חלוץ" של כמה עשרות חסידים. איתם מגיעים גם המכובדים. במקרה שלנו מדובר בשר הדתות דוד אזולאי, ראש הישיבה אליקים לבנון, ראש המועצה יוסי דגן הכל יכול, עוזריו ואנשיו והפמליות השונות של המכובדים כולם. תוך שלוש דקות, בלי הגזמה, נפרשת כרזה ענקית בכניסה למתחם הקבר המברכת את המתפללים, ומועמד מטבח מאולתר ברחבת הכניסה. דקה נוספת חולפת, ועל השולחנות המתקפלים מופיעים סירי ענק ובהם חמין. טשולענט יהודי כשר, פרווה, באמצע שכם, באמצע הלילה. אם כבר הסתכנתם והגעתם למקום הנפיץ הזה, אז החמין באמת קטן עליכם.

מסביב, בינתיים, הומה הסער. צה"ל כולו פרוס בשטח, חיילים נצפים בכל פינה, בכל צומת רחובות, על כל גג רענן. מכשירי הקשר מקשקשים ללא הרף, המודיעין זורם מכל עבר, אין אמצעי זהירות או מניעה שלא ננקט בימים האחרונים, לקראת הביקור. הבעיה היא, שזה קורה, כאמור, כל חודש. אם מישהו ילחץ על כפתור דמיוני איפשהו ומתחם קבר יוסף ייעלם מהעולם, מה תעשה חטיבת שומרון?

כשהאוטובוסים עצמם מגיעים, מתחיל הכאוס. אל תוך הסמטה הצרה הזו, מוקפת צריחי המסגדים הירקרקים, צריכים להידחס בסביבות 20 אוטובוסים ממוגנים. על פי ההוראות, הם נכנסים ברוורס, בכמה נגלות. החסידים צפופים בפנים כמו עגלים המובאים לשחיטה, סופרים את הדקות. כשהדלת נפתחת, הם נורים מתוך האוטובוס כפצצות של גז מדמיע, ופותחים בריצת אמוק לעבר הקבר. אולם התפילה הפנימי הקטן צר מהכיל את כולם, כל הקודם זוכה.

הקהל שהגיע בראשון לפני שבועיים היה בעיקרו רגוע, שוחר שלום. היה אוטובוס שלם מלא ילדות קטנות, בקוקיות וספרי תפילה. היה אוטובוס מצפת. הם מגיעים מכל קצווי הארץ, להתפלל ליד המקום שבו נטמנו, על פי האמונה, עצמותיו של הצדיק. ההתעלמות שלהם ממה שקורה מסביב, מדהימה. מעוררת התפעלות ופחד, בעת ובעונה אחת. הם מתבודדים עם יוסף, יעלה כמה שיעלה, מבודדים את עצמם מהבלי העולם הזה. מדי פעם זה עולה למישהו בחייו, אבל מי סופר.

כמה מאות מטרים משם, בכניסה לבלאטה, מתגודדים כמה עשרות צעירים פלסטינים סביב כמה צמיגים בוערים. השעה 1 וחצי בלילה, העיר שכם נמה את שנתה, חוץ ממתחם הקבר והכניסה למחנה הפליטים. מול הפלסטינים, כוח של כעשרה חיילי צה"ל. מטרת שני הצדדים לשמור על הסטטוס קוו. החיילים ימנעו את זליגת המהומה הקטנה מתוך המחנה לכיוון אתר הקבר, הצעירים שמולם מכלים את זעמם בצמיגים ורואים באירוע כולו סוג של בילוי לילי. במקום להדליק נרגילה, מדליקים צמיגים. ג'יפים צה"ליים שמפטרלים בסביבה ממתינים לאבן הייצוגית שיידה בהם נער מזדמן. כולם עושים את מה שהנסיבות המוטרפות ייעדו להם בשקט וביעילות. סוג של רוטינה.

בדרך חזרה, לקראת אור ראשון, חשבתי על המח"ט, אל"מ גלעד עמית, חקלאי מיסוד המעלה. התפקיד הקודם שלו היה נספח צה"ל למארינס. עד לפני כמה חודשים הוא גר בבסיס קוואנטיקו בווירג'יניה. המעבר משם לשכם הוא אחד החדים שאפשר להעלות על הדעת. התפקיד של אל"מ עמית, יחד עם מאות חייליו והמעטפת הצה"לית כולה, כפוי טובה. הם צריכים לשמור על רכיבי הגיהינום במקום קריר ולהרחיק ניצוצות או גצים מזדמנים. בימים כתיקונם אנחנו לא מודעים להצלחות ולשמירה על השקט. כשמשהו יתפוצץ, זו תהיה אשמתם.