אתה פוקח עיניים לצלילי בוקר נוראיים של השואב הרובוטי החדש שקנית. הוא נכנס דרך הדלת ונתקע מתחת לשידה, צורח ומשתולל, ואתה חייב לקום ולשחרר אותו כי הוא לא יצליח לצאת לבד. החברה שלך תמיד רצתה שואב רובוטי ותמיד הרגשת אשם בכך שאתה לא עוזר בבית. איפשהו חשבת שאתה מביא הביתה חבר שייקח על עצמו את מטלת הניקיון ואולי ירגיע את תחושת האשם. אבל מאז שהגיע, אתה דורש שהיא לא תפעיל אותו כשאתה בבית.


אתה קם ומשחרר אותו למרכז החדר, הוא ממשיך בשלו, וחוזר אל מתחת לשידה. כנראה עובר עליו בוקר קשה, אולי נמאס לו לנקות. לך אין כוח לריב איתו לפני הקפה של הבוקר.



בסלון, הכיסאות הפוכים על השולחן והשטיחים פרושים על אדן המרפסת. אתה נזכר בילדותך, כשהיית מתעורר בחופש הגדול והבית היה תלוי מעל קו הרצפה בזמן שאמא שלך הייתה מנקה אותו. כשהיית קטן חשבת שזה נורא לראות את הבית ככה במערומיו, ממש כמו אולם תיאטרון בבוקר כשהתפאורה מקופלת והפנסים תלויים בצורה עקומה עם התקעים שלהם בין שמיים וארץ. גם היום זה לא נעים לך.



אתה מתיישב על הספה, בתוך סופת הזמן שהגיעה לסלון שלך, והשמש חודרת אליה בברוטליות. אמא שלך הייתה מרוצה. תמיד הייתה תחושה שהיא מצפה שהכל בחיים יסתדר מעצמו ברגע שהרהיטים יחזרו למקומם הטבעי, כאילו כל דבר שהשמש נגעה בו התנקה איכשהו מעברו. כבר בתור ילד חשבת שזה מטופש.



השואב הרובוטי ממהר לסלון, לעבר הרגליים שלך. אתה מרים אותן, והוא נתקע בספה, חוזר אחורה ונתקע בה שוב. הוא לא עוצר. בין המכות אתה מבחין בסדקים בעץ, כנראה שזה הרגל שעשה לעצמו, אולי כך הוא פורק מתחים, אולי הוא פשוט שואב אלים. תמיד חשבת שההרגלים יוצרים את הסביבה, כנראה שזה נכון גם לגבי שואבים רובוטיים. ואצלך הספות מראות סימנים של אלימות בתוך המשפחה.





אתה מכבה את השואב, לידו על הרצפה אפר סיגריות מליל אמש. ברור לך שהוא מעולם לא התכוון לנקות את זה. חברה שלך פותחת את הדלת ואומרת "בוקר טוב". הכלב רץ אל השואב ונובח עליו. אתה יכול להבין אותו, הם לא מסתדרים. ואתה מרגיש נבוך מכך שהבאת לבית חפץ שתוקף אתכם רק כדי שלא תיאלץ לנקות בעצמך.



אתה בוהה ברובוט וחושב לעצמך שהלוואי וימציאו אחד ששואב באמת את כל הדברים המיותרים שמסתובבים פה: עטים שלא פועלים, חוזי שכירות ישנים, טופסי הפקדה מלפני שנים, מכשירים סלולריים עתיקים שכבר מזמן איבדת את המטען שלהם, ובעיקר זיכרונות מכאיבים, מחשבות טורדניות ורגשות שלא צריכים להיות שם. אתה עוצם עיניים ומדמיין איך זה יכול להיות.



2066. אתה נכנס לחנות חשמל בקניון, ולא מצליח לזכור את הפעם האחרונה שבה עזבת את הבית. אחרי הכל, לא מזמן מלאו לך 82 חורפים ועזיבת הבית הפכה להיות מטרד שכלל הכנות מקדימות של ימים. כשהיית צעיר, חשבת שמקל הליכה הוא דבר אלגנטי, אבל החברה שלך סירבה שתרכוש אחד בטיול שלכם לאירלנד לפני 50 שנה. היא אמרה שאתה עוד לא בגיל ושזה מביך, אז ויתרת. והנה היום כל התנהלותך היא סביב מקל. גם למקל שאתה נעזר בו, בדומה לאחד שראיתם, יש ראש כלב שמשווה לו מראה אנגלי עתיק. אבל הוא לא המקל שלך. זאת אומרת, הוא כן שייך לך, אבל הוא לא זה שנועד לך.


כבר שנים רבות שאתה מתחרט שלא קנית את המקל ההוא. מוזר איך דברים מסוימים נחרתים לך בזיכרון, אבל מיותר לחשוב על זה עכשיו, אחרי הכל אירופה נחרבה לפני שנים רבות. שם גם איבדת את החברה שלך, שהפכה בהמשך לאשתך. היא ביקרה ביבשת לרגל עסקים במהלך ההפיכה הגדולה של 2042, והבטיחה שתקנה לך מקל דומה לזה שראיתם.



אף על פי שנאמר לך שנהרגה בהפצצה בזמן שישבה במשרד, תמיד תהית אם במהלך השתלשלות העניינים היא הייתה נשארת בחיים אילו קנית את המקל ההוא לפני 50 שנה. המקל האחר שקנתה נשלח על ידי השגרירות יחד עם שאר חפציה. שמרת אותם ארוזים כל השנים בחדר השינה שלכם, כמו אנדרטה, והקפדת שיישארו בחושך, שהשמש לא תנקה אותם מרסיסי הדנ"א שלה שאולי עוד נותרו עליהם.



אתה ניגש למוכר ושואל אותו על השואב הרובוטי החדש שיצא, זה ששואב הכל. אתה שואל אותו אם הוא יכול לשאוב זיכרונות וכאב לב. הוא מחייך ומבטיח לך שכן. אתה קונה אותו ומדדה החוצה על המקל, המשלוח יגיע ביום שאחרי.



נותר לך יום אחד לזכור אותה. אתה פותח את החלון לראשונה מאז מותה, נותן לשמש לשטוף הכל ובוכה כמו שילד בוכה בחדרו. משהו זז בלב שלך, אולי זו השמש שמנקה אותו. מחר כבר לא תזכור כלום מכל זה, אתה עוצם עיניים ומקווה שבעולם הבא יש להם שואבים רובוטיים, כאלה ששואבים אנשים אהובים שנותרו מאחור. אם כן, אתה יודע שהיא קנתה אחד, היא תמיד ידעה מה אתה חושב. כשהייתם צעירים היא תמיד הביאה לך את הקפה לפני שאפילו ידעת שאתה רוצה אותו. אתה נכנס בקושי למיטה ועוצם עיניים, לשם שינוי אתה מתחנן בלחש "תפעילי". ואז אתה נרדם.



מחר יום חדש, והשמש של 2066 בהירה מתמיד. היא עוד תנקה פה הכל, הרבה אחריך. ואם לא, תמיד ישנו השואב הרובוטי החדש.