החופים של לוס אנג'לס על שפת האוקיינוס השקט מחוברים באמצעות טיילת קסומה. היא מתחילה במרכז הקניות של סנטה מוניקה, העתיר מותגי יוקרה ותיירים מכל העולם, ונמשכת כחמישה ק"מ עד וניס ביץ', שם היא משנה את פניה למתחם אלכוהול, אוכל, מוזיקה וספורט אמריקאי אותנטי בן זמננו. משמע, עשרות אלפי צעירים היספנים, שחורים ולבנים במופע ססגוני אינסופי של להקות רחוב, ריתם אנד בלוז, היפ הופ, רגאיי וסלסה כמובן.



יש שם מגרשי כדורסל ומשטחי החלקה לסקייטבורדים וגלגיליות, לצד רחבה ענקית לפיתוח גוף, אשר מציגים בה שרירנים אימתניים. נשים אמריקאיות לא פמיניסטיות בביקיני וסניקרס מלוות אותם באנגז'ה, כנועות אך גאות, או פשוט עומדות ליד הגדר ומריעות לסופרמנים שמנפחים את השרירים על המכשירים.



בין עשרות חנויות המזכרות ודוכני האמנים משתרכים לאטם אלפי קייטנים סטלנים ותיירים סקרנים, שמרביתם נפלטו מהפאבים והמזללות שבהם משמיעים מוזיקה אמריקאית מחרישת אוזניים ומגישים המבורגרים, נהרות של קטשופ וכל סוגי הבירות והטקילות.



לרצועת החוף של וניס וסנטה מוניקה יש זכויות יסוד בדור הביט בשנות ה־60 הנצחיות. סטודנטים שוחרי חופש ופורקי עול, מגודלי שיער ויחפים, עם גיטרה על הגב ותרמיל צד, התגלגלו אז אל חופי הזהב ברגל ובטרמפים מאוניברסיטת קליפורניה שבשכונת היוקרה בוורלי הילס הסמוכה, כדי להביא לעולם המערבי ערכים כמו שלום ואהבה חופשית בחסות המצאת האל־אס־די והג'וינטים. אלה היו הביטניקים הראשונים, שהדאיגו מאוד את ההורים והמורים. היו מי שלגלגו עליהם, שכנים קנטרנים ואנשי עסקים, ובעיקר פוליטיקאים שמרנים שבנו את כוחם על פי כמות המלחמות והגנרלים שהם מצמיחים.



חלק ניכר מהסטודנטים לא שרדו אחרי כמויות הסמים שהציפו את החופים וגלשו גם לרחובות ולבתים, עד לבתי הקברות. רק שהם עדיין זוכרים שם הרבה פחות סטלנים מתים מאשר אמריקאים שנהרגו בווייטנאם. הרוב דווקא שרדו את תקופת החופש והמחאה בלי להיתקע עם סמים קשים או מטריפים לכל החיים, ומליבת המקצועות החופשיים שלהם הביאו לעולם ערכים מזוקקים ומנומקים של אחווה ורעות, אשר מכתיבים את המורשת העולמית של העולם הנאור והחופשי עד היום הזה. תשאלו את זוכה פרס נובל לשנה זו, מר בוב דילן, אם תמצאו אותו בכלל.



במרכז הטיילת של וניס ביץ', במקום שבו מתרכזים עד היום ביטניקים שלא שרדו אחרי התקופה ההיא והפכו להומלסים ולרוכלים, אפשר לראות גם היפיז לשעבר שהפכו ליאפיז מטופחים. הם באים עם ילדים זהובי שיער לנפוש במלוניות שפזורות לאורך הטיילת, בבניינים ישנים המדיפים ריח חריף של קנביס ירוק. אשר על כן, כנראה, דווקא במקום הזה ניצבת כבר כמה שנים חנות ירוקה לממכר מריחואנה רפואית, עם מרשמים שנמכרים לכל דכפין בעצם.



קליפורניה המתקדמת, שהייתה הראשונה בעולם להטמיע בחוקיה את האישור לצרוך מריחואנה רפואית באופן מפוקח (1996), עדיין מפגרת בנוגע להרחבת האישור הזה אל כל המעוניין, ללגליזציה מוחלטת כפי שהיא כבר התרחשה במדינות שמרניות לכאורה כמו קולורדו ואפילו וושינגטון הבירה. על בסיס המדיניות שהתווה הנשיא ברק אובמה בשמונה שנות כהונתו, "הלגליזציה תמשיך להתפשט בארה"ב", בבחירות לנשיאות שייערכו ב־8 בנובמבר תעמוד להצבעה בקליפורניה גם הלגליזציה של המריחואנה, והקמפיין שם בעיצומו.



הירוק האלוהי. צילום: אמיר זוהר, באדיבות פוסטה



כלכלה בשחור־לבן


אחרי הפתיח הפסטורלי, שהוקדש לתולדות השימוש במריחואנה בחבל ארץ מדליק אחד, נושא שנבחר במיוחד לכבוד חופשת חג האסיף היהודי המרוחק בשמרנות שלו מיליוני מייל מהמתירנות של קליפורניה (מרוחק לכאורה, כי יש שני בתי מדרש תורניים על טיילת וניס), נכפה עלינו לחזור לנתונים האפורים והמדכאים של משטרת ישראל על היקף אכיפת החוק בנושא שימוש בקנביס במדינת ישראל 2016.



בציווי המשטרה והצבא, ובעידוד הרשות למלחמה בסמים שליד המשרד לביטחון פנים, ישראל מתעקשת לתייג ברישומיה הפליליים מאות אלפי מעשני חשיש וקנביס, הליך פלילי שמכתים גם את אלה שרק נחקרו במשטרה ולא הוגש נגדם כתב אישום. לפי דיווח המשטרה לכנסת אשתקד, מדובר בכ־25 אלף תיקי בית משפט בשנה. ועוד נמסר אז כי המספרים רק גדלים מדי שנה בשנה, הכל על חשבון תקציב המשטרה עבור תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה יותר.



מערכת אכיפת החוק משקיעה עוד עשרות מיליוני שקלים מיותרים לשנה באכיפה נגד ספקי הביקוש הבלתי נתפס הזה - עשרות יזמי מעבדות לגידול לא חוקי של קנביס נחשפים כל חודש, מה שמעלה לרמות אסטרונומיות את מחיר העלים הירוקים ופרחיהם ומגביר את המוטיבציה של ארגוני פשיעה להיכנס לתחום. רק השבוע הוגש כתב אישום נגד חקלאי פושט רגל מניצני עוז שבשרון, אשר הקים במשק שלו את החממה הגדולה בתולדות המדינה עם יבול של 5.5 טונות מריחואנה, בשיתוף חמישה עבריינים מפרדס כץ וראשון לציון.



עד לפני שניים או שלושה עשורים, מחיר החשיש בישראל היה זול יחסית לכל מדינה אירופית, שלא לדבר על קנדה או ארה"ב. אצבע חשיש שומני משובח במשקל חמישה גרם הייתה נמכרת במחיר שווה לכל נפש, 20 שקל. זה גם היה מחירה של קופסת גפרורים מלאה במריחואנה, שהייתה נדירה אז. מלחים מהצי השישי היו קונים בנמל חיפה אצבע חשיש במחיר "מופקע" של 20 דולר, והיו אסירי תודה לדורי דורות על הזכות לעשן חשיש לבנוני מתקתק. כיום חמישה גרם חשיש לא מזוהה נמכרים בתל אביב ב־250 שקל ל"מקושרים", וחמישה גרם מריחואנה נמכרים ב־500 שקל.



מספרים מעניינים נוספים נאגרים מדי יום בקבוצות הוואטסאפ של כתבי הפלילים ובמערכת "נט המשפט". התובנות המקצועיות מהמספרים הלא רשמיים הללו נאמנות למציאות לא פחות מהנתונים בסטטיסטיקות הפורמליות של המשטרה, והן מלמדות לכאורה כי 30% מעבודת המשטרה (והתקציב שלה) מושקעים באכיפת עבירות סמים. מחיקת הסמים הקלים מספר החוקים תפנה הרבה מקום בספר התקציב של המשטרה, אבל דווקא בצמרת המשטרה מתעקשים להשאיר את עבירות השימוש בסמים באחריותם, בתירוץ מקומם שתפיסת מעשנים מייצרת מקורות מודיעיניים על סוחרים.



גם ברשות למלחמה בסמים מתנגדים לשינוי החוק, ומאז שהרשות עברה לחסות המשרד לביטחון הפנים לפני כשנתיים, נשמעים בה פחות ופחות קולות נאורים שדווקא הבינו מה המשמעות של לגליזציה. "השיח הליברלי המתנהל כיום הביא להפחתת תפיסת המסוכנות של הסם ולעלייה בשיעורי השימוש", נמסר.



לסיום הניתוח הכלכלי הקצרצר הזה, ובמחווה לשבוע האושפיזין, אני מארח כאן את נשמתו של חברי המנוח, אסיר משוחרר בשם שלמה קוריאל שהיה מכונה "סולומון", ונהג לומר על המצוד המיותר הזה של המשטרה והמדינה: "כלכלה שחורה מסבסדת כלכלה לבנה".



הירוק האלוהי


כמי שיומן הנעורים שלו נפתח בדיונה השלישית בנואיבה עם ביטניקים מגודלי שיער מגבעת אולגה, צעירות סקנדינביות שמקפצות על החול בחזה חשוף ובקבוקים על רטוב הרבה לפני המצאת הבאנגים, ביקור ביולי האחרון בטיילת וניס ביץ' הזכיר לי נשכחות עם נגיעות פוסט־מודרניות עכשוויות. אחרי 23 שנות התנזרות מג'וינטים ושאר מרעין בישין, כאשר נעמדתי אל מול החנות הירוקה והמרהיבה של "גרין דוקטורס", התבוננתי ארוכות בשלט הזועק למרחוק: "40 דולר", על רקע עלה מריחואנה. עיני התעכבו על העובדים הלבושים במדים ירוקים משל היו אחים ואחיות בחדר ניתוח או מרפאה, הגם שהם עמדו בפתח החנות כמו דיילות שיווק בסופרמרקט, המחזרות אחרי לקוחות לטעימה של מוצר חדש. הלכתי מעט אחורה והתיישבתי על ספסל פנוי, צילמתי, והיססתי אם להיכנס פנימה כמו סטלן מתחיל שמתבייש או מפחד לדפוק על הדלת של סוחר הסמים שלו.



המשכתי בדרכי בטיילת, והרהרתי בכל השנים שבהן התנזרתי מכל משני מצב רוח, טבעיים וכימיקלים. מה אני צריך את זה בכלל, אמרתי לעצמי, ומיד נימקתי כי בשם השליחות העיתונאית, ועשרות אלפי הישראלים שסוחבים על גבם רישום פלילי מיותר, חשוב לספר את הסיפור על מכירת מריחואנה חוקית למהדרין אצל האמא האידיאולוגית שלנו, אמריקה.



חזרתי לחנות ונכנסתי לרופא. באכסדרת הכניסה המתינו כעשרה לקוחות חדשים, שכמוני עסקו במילוי פרטים בטופס הרשמה עם שאלות על תחלואים והרגלים. חשבתי שצריכים להיות צחוקים או לפחות חיוכים בחדר הרשמה שכזה. אפס. הפנים של כולם היו חתומות ולחוצות, כאילו היינו בחדר מדרגות של סוחר סמים קשוח או בתחנת משטרה.



אחרי שמסרתי לפקידה את טופס ההרשמה ואת רישיון הנהיגה הבינלאומי שלי הגיע תורי להיכנס לרופא. ד"ר רובן קסטיליו הוא גבר בן 50 לערך שגבו כפוף מעט. הוא ישב בנונשלנטיות על קצה הכיסא, ומשקפי הראייה שלו גלשו ברישול אל קצה אפו. הוא נראה לי מסטול יותר מכל אלה שבחדר ההמתנה. אומנם הרגשה אינה עובדה, אבל היא רק התחדדה כאשר הוא התחיל לשאול באטיות ובריחוף שאלות מנחות כמו, "נכון שאתה לא נרדם בלילה?", "נכון שאתה לא מרוכז?", "נכון שאתה מצוברח?", ועוד כל מיני נכון ונכון כאלה, שהוא מילא בטופס שלו עוד לפני שהשבתי לו בכן, כן וכן.



הבדיקה ארכה בקושי 60 שניות, ובסיומה נשלחתי שוב לחדר ההמתנה לקראת קבלת החומר. ואז הגיע העוקץ: הפקידה הזמינה אותי שוב לחדרה וביקשה 40 דולר על בדיקת הרופא, ועוד 40 דולר על מרשם לחודש, "את החומר תרכוש בחנות אחרת". לא הבנתי. כתוב 40 דולר על השלט בחוץ, התקוממתי באנגלית ישראלית עצבנית ושכונתית, שלא ממש הרשימה אותה. אני מוותר על התענוג, הודעתי, והפקידה המנוסה השיבה שאני צריך לשלם 40 דולר על הבדיקה אצל ד"ר קסטיליו, "בינתיים רישיון הנהיגה שלך יישאר אצלנו".



אכלתי אותה. או 40 דולר על הפגישה החטופה עם הרופא הסטלן, בטח בוגר סיקסטיז היספני מקומי, או עוד 40 דולר על המרשם, ועוד תשלום לא ידוע על החומר והסיפור העיתונאי הנכסף. לגליזציה עאלק.



שילמתי בהכנעה 80 דולר, קיבלתי תעודה עם חותמת מוזהבת והתלוותה אלי אחת ה"אחיות" בירוק, שנתנה לי מפה המראה את מקום החנות שנקראת "הירוק האלוהי", במרחק 200 מטר. מחוץ לחנות היה ציור קיר ירוק ענק של פיה טובה הנושפת בעלי מריחואנה הצומחים מכף ידה, ושלט קטן המבשר: "קולקטיב הקנביס הרפואי - פתוח".



בפנים, אווירה של אמסטרדם. חנות קטנטנה, קירות עץ כבד ושטיחים, אבל שוב טופס הרשמה מעצבן שהגישה דיילת חיננית ללא חלוק ירוק דוחה, ולידה איש אבטחה גדול במדים שחורים. אחרי חיוך מרגיע נשלחתי לקומה העליונה, קודש הקודשים. דלפקי זכוכית עם עשרות דוגמאות של עלים, פרחים ושאר מוצרי קנביס, ומאחוריהם ארבע צעירות קשוחות שניפקו חיוך מאולץ.



נשאלתי אם אני רוצה גבוה או נמוך, חזק או רגיל, והגישו לי תפריט עם עשרות שמות של זנים במחירים שנעו מ־21 דולר לגרם עבור צמח על שם השחקן צ'רלי שין ועד לתערובת של "חלום כחול" ב־8 דולר הגרם. "כולם מצוינים", הבטיחה הזבנית ואני ביקשתי את הכי גבוה והכי חזק. גיבור.



את הג'וינט הראשון גלגלתי במכונית שבחניון ויצאתי לעשן על ספסל סמוך לשפת הים. אחרי שתי סחיבות התחוור לי שהחומר באמת גבוה וחזק, מאוד, אבל גם שאני מעשן במקום הלא נכון, כי פתאום התברר שבטיילת הסטלנית והנהדרת יש גם תחנת משטרה וניידות שמפטרלות ללא הרף. זה כבר היה יותר מדי.



שכחתי בכלל שאני מחזיק במרשם חוקי לאחזקת מריחואנה ומיהרתי למכונית בשאיפה להגיע כמה שיותר מהר לבית שבו התארחתי בשדרות ווילשייר בבוורלי הילס, ליד האוניברסיטה המפורסמת של הביטניקים הראשונים. היה לי ברור שבמצבי החדש לא אצליח להגיע לבד, אבל סמכתי על ווייז. שום דבר לא עבד, "הגבוה והחזק" שיבשו גם את האפליקציה הישראלית המפורסמת בעולם. עצרתי בצד ובמשך שעה ארוכה ניסיתי לדבר עם ווייז, עד ש"הגבוה והחזק" הרפו קצת ממני ומווייז, ואני הגעתי לדירה המפנקת. לפני שנכנסתי למקלחת השלכתי מהקומה ה־13 את השקיק עם הגרם של צ'רלי שין.



רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL