הרעיון של אביגדור ליברמן להתראיין לעיתון הפלסטיני "אל-קודס" ולפנות ישירות לדעת הקהל, היה טוב מאוד, כמו גם תוכן הראיון עצמו. חודשים ספורים על כיסא שר הביטחון הביאו את ליברמן להבנה כי בעוד תפקידו של צבא ההגנה לישראל הוא להתכונן למלחמה, ואם תהיה כזאת - לנצח, הרי שתפקידו של שר הביטחון הוא לעשות הכל כדי למנוע אותה.
זוהי מחויבות עליונה של שר ביטחון. הוא נמדד לא בניצחונות אלא בהרתעה, בהסדרים, ביציבות ובמדיניות ביטחונית שקולה, מדודה ואחראית שמשרתת את ביטחון ישראל. אצלנו המלאכה קשה שבעתיים, כשכל הגבולות מאותגרים, ביבשה, באוויר ובים, בסייבר ובטרור הספונטני ברחובות. זה נעשה קשה אלף מונים כשצריך "לתחזק" את הכיבוש ואת האינטרסים הביטחוניים שלנו בגדה, עד להסכמה על פתרון זה או אחר.
לכן ליברמן נהג נכון. בדרך הוא גם רוכש לעצמו מעמד של מדינאי שקול, משדרג את מעמדו בתוך מערכת הביטחון, בתוך הממשלה, אצל מנהיגי האזור ובקרב עמיתיו, שרי ההגנה בעולם. אני מניח שהראיון ל"אל-קודס" תורגם לשפות רבות ונשלח לכל הנספחים הצבאיים הזרים ולכל שרי ההגנה הרלוונטיים.
ויש גם בונוס: בעוד בחודשים הקרובים יתרוצצו נתניהו, יעלון, גנץ ונוספים ויזיעו סביב דוח מבקר המדינה על צוק איתן, ובשעה שיתווכחו עם נפתלי בנט סביב המנהרות, ירחף אביגדור ליברמן גבוה מעליהם וישווק ברחבי העולם את הרעיון שלו ואת ההצעה לתושבי רצועת עזה לבחור בין סינגפור לבין הגיהינום.
השר ליברמן אכן נתן רק ראיון עיתונאי, אבל בקלות אפשר להפוך את תכניו לתוכנית סדורה שכבר עלתה בעבר בצורה שונה על ידי ח"כ עמר בר-לב ואחרים, ולשים אותה לדיון על השולחן, גם כדי להרוויח אולי פתרון ביניים שיניב יציבות ויהפוך את המאבק המזוין ללא כדאי לחמאס. וגם אם ייכשלו, להרוויח לגיטימציה להפעלת הכוח ברצועת עזה.
מה שנתניהו צריך לעשות כעת עם הממשלה זה לקחת את המרכיבים מדבריו של ליברמן ולהעלות אותם על נייר בצירוף ציון לוח זמנים, שותפים אזוריים ותקציבים. כדי שהרעיון מהראיון ייצא לפועל, כדאי מאוד לשלב ולקבל הסכמה מנשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי ואפילו לקרוא ליוזמה "תוכנית ישראלית-מצרית". את הכבוד יותר קל לחלק מאשר את מחיר המלחמה.
גם את הטורקים שמרבים לגלות עניין ברווחתם של תושבי רצועת עזה הייתי מערב, בעיקר בתחום הכספי, וכמובן את המלך עבדאללה ואת אבו מאזן. כולם יכולים רק להרוויח מהצלחת המהלך. במקרה כזה יהפוך נתניהו לגורם יוזם בתוך מזרח תיכון סוער. הוא יחזק את הברית עם אבו מאזן, א-סיסי ועבדאללה, ויסיט את תשומת הלב העולמית (בינתיים) מהגדה לרצועה. WIN-WIN.
ובינתיים, אם חמאס יראה רצינות כלפי ישראל דרך מצרים או בכל דרך אחרת, יוכל ליברמן לפשפש בהסכמי פריז, בפרק הכלכלי שנחתם לצד הסכמי אוסלו, ושם יוכל למצוא את הסעיפים שמאפשרים לפלסטינים מרצועת עזה לעשות שימוש מבוקר באחד הרציפים בנמל אשדוד, לצורך קבלת סחורות.
זה יכול להיות רציף של אמון ותקווה. הטורקים והאירופים ישלחו סחורות, האתר יהיה פעיל כרציף פלסטיני בזמנים שייקבעו מראש, אנשי הרשות יקבלו סחורה, וישראל תבצע את הבדיקה הביטחונית. כך הרשות תחזק את מעמדה בקרב תושבי הרצועה, מול עיניו הכלות של חמאס, שממילא מתמודד עם אתגרים לא פשוטים ושיצטרך גם הוא לבחור בין גיהינום לסינגפור.
לשר ישראל כץ כבר יש חלקי תוכניות בעניין זה. הוא וליברמן יכולים ביחד להזיז הרים. כך יוכלו נתניהו והממשלה, בתוך מזרח תיכון לוהט ומול ממשל אמריקאי חדש שיתגבש, להצטייר כיוזמים, כמחפשי שלום וכמי שחותרים לפתרונות וליציבות. אבל זה בעיקר חשוב לנו, הישראלים, ולפלסטינים בעזה. בסוף, אנחנו כאן לבדנו.
2. הקרב על האוטו
השבוע, כשקראתי שאלופי צה"ל ייסעו בקרוב במכוניות מסוג ניסאן מקסימה או סקודה סופרב, שגברו במכרז על שברולט אימפלה, נזכרתי בישיבה מאוד מיוחדת שבה נכחתי בשנת 1996. הייתה זו לכאורה עוד פגישת עבודה שבועית (פ"ע) בין ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס ז"ל לבין הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל.
בפגישה כזו דנים בסעיפים שונים ובנושאים שונים, שבהם צריך הרמטכ"ל את אישור שר הביטחון או שהשר מבקש את תשומת לבו של הרמטכ"ל. אחד הסעיפים שהעלה דווקא השר פרס נגע לסוג המכונית שבה ייסעו הקצינים בדרגת אלוף משנה בצה"ל. אל החדר נכנס השגריר האמריקאי דאז, מרטין אינדיק, שביקש מפרס להעלות לדיון את הסוגיה, ומטעם צה"ל הצטרף לרמטכ"ל ראש אגף הלוגיסטיקה.
אינדיק היה נחוש: "אנחנו נותנים לכם סיוע שנתי של מיליארדים, נשק, חלפים ועוד ועוד, ואתם קונים מכוניות מהיפנים? הצענו לכם מכונית טובה מאוד, שברולט קוואליר, עם חבילת אחריות ושירות, ואתם מעדיפים יפנית?".
אינדיק התבונן בפרס, פרס הביט ברמטכ"ל, והרמטכ"ל בראש אגף הלוגיסטיקה, שהיה מוכן כבר עם תשובה: "אדוני ראש הממשלה, כבוד השגריר, בדקנו את השברולט ברצינות. זה רכב טוב מאוד, אבל הוא ארוך בשלושה ס"מ מהמכוניות של תת אלופים שנוהגים בסובארו לגאסי. זה לא יעבור בצבא".
פרס נדהם ושאל את הרמטכ"ל: "בשביל שלושה ס"מ נקלקל את היחסים עם ארה"ב?". הרמטכ"ל ביקש לחשוב שוב. בסוף נסענו אלופי המשנה בדייהטסו אפלאוז. אז הבנתי שוב איך עובדים האמריקאים וכמה לפעמים אנחנו לא בסדר כלפיהם. גם במה שקשור למכוניות.
3. תיאטרון לאומי צריך להופיע בכל מקום שיש בו קהל
הידיעה על כך שתיאטרון הבימה עומד להופיע בקריית ארבע ובאריאל לא מפילה אותי מהכיסא. אני סבור שכך צריך להיות ומקווה שהתיאטרון לא קיבל את ההחלטה כדי לקבל עוד תקציב מקופתה של מירי רגב, שקבעה שיטת "קנס או פרס" למוסדות תרבות שיופיעו או לא יופיעו ביהודה ושומרון, אלא מתוקף ההבנה של משמעות המונח "תיאטרון לאומי". אני מחזיק בדעה שבכל מקום שבו נמצאים ישראלים שיושבים ביישוביהם כחוק, לאחר שנשלחו לשם על ידי ממשלות ישראל לדורותיהם, הם זכאים לקבל שירותים מהמדינה וממוסדותיה.
אני נגד חרמות וסבור שאסור להחרים אוכלוסיות או יישובים, כשם שאני סבור שאין להחרים אמן פרטי כלשהו, שמסרב להופיע בהתנחלות או בקיבוץ.
מוסד של המדינה כמו הבימה, שהוא תיאטרון ותיק, מצוין ונהנה ממעמד מיוחד של "תיאטרון לאומי", צריך להופיע בכל מקום שבו יש לו קהל. נקודה. שבת שלום.