המרוץ לנשיאות ארה"ב כבר הבטיח את מקומו בהיכל התהילה של מערכות הבחירות. כבר מזמן לא היו בחירות בארה"ב שנהגי המוניות בניו יורק מנתחים אותן ברמה של פרשן CNN. "אתה יודע", אומר לי נהג מונית ממוצא מזרח אסייתי, "הרייטינג של ה־ NFL(ליגת הפוטבול) ירד בגלל הבחירות לנשיאות. היית מאמין שבחירות יעניינו יותר מפוטבול?".
ה"אשם" בעניין המוגבר שמעוררת מערכת בחירות זו הוא דונלד טראמפ. ההסתערות שלו על כל מוסכמה, על כל יריב, ובעיקר על כל מה שנודף ממנו אפילו ריח של תקינות פוליטית, היא תופעה שתעצב מחדש את כללי הוויכוח הציבורי, את התרבות הפוליטית ואולי גם את חוקי הבחירות בארה"ב. כשאל מול טראמפ, ששאיפת חייו היא להיות פיל בחנות חרסינה, ניצבת צנונית קרה כמו הילרי קלינטון, המסמלת בכל רמ"ח אבריה את עידן הפוליטיקלי קורקט, ההתנגשות בין הלוחות הטקטוניים הנעים בפוליטיקה האמריקאית אחת לחצי מאה היא פשוט בלתי נמנעת.
בבחירות הנוכחיות חל מהפך בדפוסי הצבעה מסורתיים של קבוצות ענק. טראמפ מקבל קולות ממעמד הפועלים הלבן ברצועת החלודה התעשייתית בצפון ארה"ב, ששנים ארוכות נתנו את קולם למפלגה הדמוקרטית. זהו כוח אלקטורלי גדול שאיבד את מקור פרנסתו או חושש למקורות פרנסתו, ומאמין לטראמפ המדבר על חיזוק התעשייה המסורתית בארה"ב ומניעת זליגת מפעלי ענק למזרח הרחוק ולמקסיקו. לעומת זאת, טראמפ מאבד בדרום קולות מסורתיים של המפלגה הרפובליקנית בקרב ההיספאנים. התנודה הזו בדפוסי ההצבעה עשויה להפוך את המפלגה הדמוקרטית לנציגת המיעוטים ואת המפלגה הרפובליקנית לנציגת אמריקה הישנה, ובעיקר למפלגת הבית של מעמד הפועלים הלבן. השינוי הזה יכול להחזיר לרפובליקנים את הכוח שהיה להם בעבר במדינות גדולות בצפון בתקופת ניקסון, פורד ורייגן. השפעתו של שינוי כזה לא תתפוגג במהרה, גם אם טראמפ יפסיד בבחירות, ולכן הוא בהחלט פקטור משמעותי, שיכול לשנות את המפה הפוליטית גם בעתיד היותר רחוק, ויש תקדימים כאלה.
המהפכה של גולדווטר
כל מי שממהרים להספיד את טראמפ ולשמוח לאידו בגלל גסותו ויחסו המשפיל לנשים ולמיעוטים, צריכים לדעת שקמפיין הבחירות שהוא מנהל ישפיע על ארה"ב הרבה יותר ממה שהם מדמיינים. גם בשנות ה־60 של המאה הקודמת היה מועמד רפובליקני שהפסיד בבחירות, אבל סלל את הדרך של המפלגה הרפובליקנית לשלטון.
להלן בקיצור נמרץ, פרק בתולדות הפוליטיקה האמריקאית. מטעמי רלוונטיות נדלג היישר לשנת 1860. המפלגה הרפובליקנית שנוסדה כדי להילחם בעבדות זכתה בבחירות. אברהם לינקולן ביטל את העבדות והוביל את צבא הצפון לכיבוש הדרום. לאחר מלחמת האזרחים התגבשה המפה הפוליטית של ארה"ב. הרפובליקנים המשיכו לנצח בבחירות בזכות הדומיננטיות בצפון המזרח המתועש שלחם נגד העבדות, והדמוקרטים זכו בקולות המערב התיכון וכמובן במדינות הדרום המובס, שבהן השחורים היו מיעוט שלא בא לידי ביטוי פוליטי.
העידן הדמוקרטי החל עם בחירתו של פרנקלין דלנו רוזוולט ב־1932, בעקבות התמוטטות הבורסה ב־1929. בחירתו של רוזוולט חוללה מהפך ארוך טווח בזכות חיבור פוליטי בלתי אפשרי לכאורה, שהחזיק מעמד למעלה מדור. הנוסחה המנצחת של רוזוולט הייתה חיבור ניגודים על ידי היעיל שבתמריצים - יריב משותף. רוזוולט התבסס על חיבור של קולות הברזל הדמוקרטיים בדרום, שבו שנאת רפובליקנים עברה אל התינוקות בחלב אמם, עם קואליציית המיעוטים הליברלית בצפון, שאותה הרכיב רוזוולט מאיגודים מקצועיים, אירים, יהודים, שחורים והיספאנים, שיצרו רוב חדש שצבע את צפון המזרח התעשייתי המאוכלס בצפיפות, בצבע הכחול של הדמוקרטים. החיבור בין הדרום לצפון המזרח לא היה אידיאולוגי. הדבק המחבר היה העוינות לאליטות הקפיטליסטיות של הצפון המתועש. זה היה שילוב מנצח שהקנה למפלגה הדמוקרטית ניצחון ב־9 מתוך 11 מערכות בחירות לנשיאות וגם רוב מוחלט בשני בתי הקונגרס, מ־1932 ועד למהפך שחולל ברי גולדווטר ב־1964.
גולדווטר אומנם הובס בבחירות 1964 כשזכה רק ב־8 מדינות מתוך 50, אך זהותן של המדינות בישרה על תחילתו של מהפך דרמטי בדפוסי ההצבעה. חוץ ממדינת הבית שלו אריזונה, שבע המדינות האחרות שבהן גבר גולדווטר על הנשיא ג'ונסון היו מדינות הקונפדרציה של הדרום, שמאז תבוסתן במלחמת האזרחים היו הגרעין הקשה של המפלגה הדמוקרטית היריבה. הסיכוי של מועמד רפובליקני לנצח בבחירות באחת ממדינות אלו היה דומה לסיכוי של הליכוד לקבל רוב במשמר העמק.
המחסום הפסיכולוגי ששבר גולדוווטר סלל את הדרך לניצחון ניקסון ב־1968 שבעקבותיו באו פורד, רייגן ושני הבושים.
גולדווטר, הנץ המדיני המבריק, שהציע בין היתר להטיל פצצה גרעינית על האנוי, בירת צפון וייטנאם, כדי להכריע את המלחמה ולמנוע את נפילת דרום וייטנאם, גרם לדרומיים שהעריצו אותו ואת עמדותיו לחצות את הרוביקון. מגולדווטר ועד אובמה נבחרו רק שני נשיאים דמוקרטיים שבאו מהדרום וקיבלו את קולותיו בניגוד למגמה: קרטר ב־1976 וקלינטון ב־1992.
ג'ורג' בוש הבן השלים את תהליך כיבוש הדרום בבחירות של 2000 ו־2004, שבשתיהן ניצח על חוט השערה. הוא סחף את כל מדינות הדרום, ובכללן את טנסי, מדינת האם של יריבו סגן הנשיא אל גור. האם טראמפ עומד להיות גולדווטר של המאה ה־21? מבחינת שינוי דפוסי ההצבעה - מסתמנת תשובה חיובית. מבחינת התבוסה בבחירות - עוד מוקדם לדעת.
יש הכרעה?
שני המועמדים מעוררים יותר סלידה מאהדה. מצד אחד מועמדת שחוקה, שלא מצליחה להלהיב אפילו את עצמה, ומולה מועמד שנקבר כבר אלף פעם וכמו עוף החול הוא קם לתחייה. טראמפ הצליח לגייס את כל הממסד נגדו. אפילו רשת פוקס התומכת בו קבעה שהבחירות הוכרעו.
לפי הסקרים קלינטון אכן מובילה במדינות המפתח. היא שומרת על מדינות שבהן זכה אובמה ואפילו מאיימת על מדינות כמו יוטה, אריזונה וטקסס הגדולה, שרומני ומקיין גברו בהן על אובמה ברוב של 10% ומעלה. הסיבה לכך היא התגייסות האפרו־אמריקאים וההיספאנים, שטראמפ עולב בהם ללא הפוגה. אולם, על פי אתר הבחירות המוביל בארה"ב המערכה רחוקה מהכרעה.
אם נצרף את המדינות שבהן הפער קטן ולכן האתר שם אותן בטור התיקו, למדינות שבהן מוביל טראמפ, התוצאה היא: קלינטון 272 וטראמפ 266. אם מביאים בחשבון שהצבעה לטראמפ היא משהו שבשבילו נולדה חשאיות הבחירות, ייתכן בהחלט שמצבו הרבה פחות גרוע מכפי שחושבים. הרי לא כל מי שמתכוון להצביע לטראמפ שש לחלוק זאת בסקרים. זה בערך כמו להודות שאתה צופה ב"האח הגדול" בערוץ 20. משהו שאולי, עושים בסתר, בעוד כלפי חוץ שומרים על פאסון ומכחישים נמרצות.
לכן, לצד נבואות התבוסה, אי אפשר שלא להיזכר בצילום של הארי טרומן מעיין בעיתונים שהכריזו רק יום קודם לכן על בחירת יריבו. די בתזוזה קלה שתעביר לטור של טראמפ את המדינות שבהן שורר כרגע שוויון ועוד מדינה אחת מבין המדינות הנוטות לקלינטון כמו: ניו המפשייר, מיין, מינסוטה, וירג'יניה, קולורדו וניו מקסיקו, שבחלק מהן הפער עומד על כ־6% בלבד.
השבוע התמקד טראמפ בפלורידה, שבה הובילה קלינטון בכל הסקרים ב־4%. בסוף השבוע התברר שטראמפ שינה את המגמה והוא מוביל באחוז או שניים, מה שמצביע על כך שבשבילו לא הכל אבוד. אם הוא יתמקד במסרים שלו, המקובלים על הציבור: על הצורך בשינוי מבני עוקר בירוקרטיה, על קיצוץ במסים שקלינטון מבקשת דווקא להגדילם, על תיקון דרסטי ברפורמת הבריאות השנואה והגנה על התיקון השני לחוקה, הוא עוד יכול להפתיע. לאמריקאים נמאס מהדמוקרטים בכלל, מקלינטון במיוחד ומתקינות פוליטית בעיקר. כל מה שטראמפ צריך לעשות הוא לשכנע אותם להפקיד בידיו את ההגה.