ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק הגדיר פעם את ישראל "וילה בג'ונגל", אבל בחודשים הקרובים ממשלת הווילה אינה מוטרדת כל כך מהחיות בג'ונגל. ישראל נהנית מאחת התקופות השקטות ביותר בתולדותיה. אין שום אויב ממשי, רציני ובעל יכולת שמאיים עליה. הסכמי השלום עם מצרים וירדן חזקים מתמיד, וההנהגות המדיניות והביטחוניות של שתי המדינות משתפות פעולה עם מערכת הביטחון של ישראל. חיזבאללה בלבנון מורתע זה יותר מעשור ושקוע עד צוואר בבוץ המדמם של מלחמת האזרחים בסוריה. אנשי "המדינה האסלאמית" וקבוצת "נוסרת פתח א־שאם" (לשעבר ג'בהת א־נוסרה) ברמת הגולן עסוקים בקרבות משלהם ואינם מתעניינים בישראל. כך גם "מחוז סיני" של "המדינה האסלאמית", ששקוע בקרבות עם צבא מצרים וכוחות הביטחון שלו, וישראל אינה בראש מעייניו. גם חמאס בעזה מורתע ואינו מעוניין בסבב חדש.
תוכנית הגרעין של איראן צומצמה. משמרות המהפכה וכוח אל־קודס מותחים את איבריהם עד קצה גבול יכולתם במלחמות בעיראק, בסוריה ובתימן. המערכת הפוליטית והדתית באיראן שקועה במאבקי כוח ומתכוננת לבחירות לנשיאות בעוד כחצי שנה.
העוינות לאיראן והפחד מפניה ומפני חתירתה להגמוניה אזורית מקרבים בחשאי לישראל את ערב הסעודית, את בחריין ואת איחוד האמירויות הערביות, וזאת על פי פרסומים זרים שונים. מדינות אלה משחרות ליכולות ולטכנולוגיות המתקדמות של ישראל בכל התחומים. פורשי המוסד, השב"כ, אמ"ן ומומחים לטכנולוגיה עילית עושים עסקים טובים במדינות המפרץ. בקיצור, מעמדה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון מעולם לא היה טוב יותר.
אך במקום ליהנות ממצבה האיתן ובמקום למנף אותו לחיזוק ביטחונה ולקידום הסדר מדיני עם הפלסטינים, ממשלת הווילה בג'ונגל דווקא חוששת מאוד משומר היערות - מידידה הטוב ביותר; הידיד שעזר לה במשך עשרות שנים לבנות את הווילה ולבצרה, הרעיף עליה נשק מכל טוב ושמר עליה מכל משמר.
המעגל של ביבי
ממשלת הימין ובראשה נתניהו אחוזים חיל ורעדה מפני הממשל האמריקאי של הנשיא ברק אובמה. כל מעייניהם נתונים ליום שלאחר הבחירות לנשיאות בארה"ב, שיתקיימו בעוד פחות משבועיים. התקופה שבין 9 בנובמבר ל־21 בינואר, כשאובמה יעזוב את הבית הלבן והנשיא - ככל הנראה הנשיאה - הבא יחליף אותו, היא הרת גורל לחזון (ליתר דיוק היעדרו), לטקטיקה ולאסטרטגיה של נתניהו, שחד הם.
הפחד, ההססנות, הזגזוג והחיפוש אחר אויבים, אמיתיים או מדומיינים, גם כאמצעי להסטת תשומת הלב הציבורית וגיוס ההמונים, היא שיטה שבה מצטיין נתניהו, ובה הוא מפגין את כישוריו בכל שלוש הקדנציות שלו בשלטון מאז 2009. כמו חוני המעגל הוא מתבצר בתוך המעגל שסימן, ולכל היותר מפטרל בו. אין לו שום כוונה לצאת ולפרוץ את המעגל. כל הווייתו של נתניהו היא להתגלגל ממשבר למשבר, להדוף לחצים ולהרוויח זמן, בתקווה שלא ייאלץ לשלם מחיר כבד מדי.
השיטה הוכיחה את עצמה. בתחילת הקדנציה השנייה שלו והראשונה של אובמה, שבה נתניהו באמת חשש מנחת זרועו, הוא נשא את נאום בר אילן, שבו התחייב לחזון של שתי מדינות - מדינה פלסטינית לצד ישראל. מאותה סיבה נתניהו נאלץ להקפיא את בניית ההתנחלויות לחצי שנה והסכים לנהל מו"מ עם הרשות הפלסטינית. אך אבו מאזן לא הבין ולא ניצל את חלון ההזדמנויות, ומסמס את הסיכוי, ולו הקלוש, לבחון את כוונותיו של נתניהו, או שמא את הבלוף שלו.
נתניהו פעל כפי שפעל בשנת 2009 לא רק משום שחשש מאובמה, אלא גם משום שהיו לצדו אישים חזקים ודעתנים, שהוא נאלץ להאזין להם, והם השפיעו עליו ומיתנו אותו. הם כללו את שר הביטחון אהוד ברק, את הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את ראש המוסד מאיר דגן ואת ראש השב"כ יובל דיסקין.
באותה עת נתניהו גם נזקק מאוד לממשל האמריקאי כדי שיוביל את הקהילה הבינלאומית, כולל רוסיה, להשית סנקציות כלכליות ולחצים דיפלומטיים על איראן. נתניהו וברק חתרו לחולל - כך לפחות העידו דגן, אשכנזי וראש ה־CIA וה־NSA מייקל היידן - שורה של צעדים פרובוקטיביים (גיוס מילואים שהוגדר "דריכת המערכת"), שאמורים היו לגרור את ארה"ב למלחמה נגד איראן. המלחמה נמנעה כי אשכנזי, דגן, דיסקין, היידן ובכירים נוספים במערכת המודיעין והצבא האמריקאיים ובממשל הבינו את כוונותיהם.
בלימת תוכניותיו הנסתרות בכל הקשור לאיראן לא הרתיעה את נתניהו. להפך. התנהלותו בסוגיה זו, יחד עם הישגיו בבחירות בישראל, רק חיזקו את נחישותו, את גאוותו ואת אמונתו בצדקת הדרך. הוא לא היסס להתערב בענייני הפנים של ארה"ב, לא הסתיר את תמיכתו במועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות 2012, ולא ניזוק. הוא יצא למסע צלב בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית נגד אובמה ונגד ההסכם שגיבש עם איראן, וראה כי טוב.
נתניהו השפיל את אובמה כפי ששום מנהיג אחר של מדינה ידידותית לא העז לעשות לנשיא אמריקאי (למעט הנשיא החדש בפיליפינים רודריגו דוטרטה, שקרא לאובמה "בן זונה, שילך לעזאזל"). אך במקום שאובמה יעניש את נתניהו, הוא הרעיף על ישראל 38 מיליארד דולר במזכר הבנות חדש שנחתם בין שתי המדינות לעשר שנים. נכון שאפשר שאלמלא התרסותיו של ראש הממשלה כלפי אובמה, ישראל הייתה מקבלת סכום גבוה יותר, אך גם כך יכול נתניהו להתגאות כי יחסי המדינות לא נפגעו.
ואכן, ראש הממשלה מציין זאת בכל הזדמנות. ובצדק. עד עכשיו, אף על פי שנתניהו ואובמה צהובים זה לזה, היחסים בכל הדרגים - בוודאי בין מערכות המודיעין והביטחון - לא נפגעו. נתניהו יכול היה עד היום לחייך בשביעות רצון ולומר לעצמו: נהגתי בכפיות טובה והתגריתי במיטיבי, מלך היער, ושערה משערות ראשי לא נפלה. אדרבה, קיבלתי שוב ושוב (כמעט) את כל מה שרציתי.
אך הדגש הוא על עד כה. נתניהו יודע שהסכנה שבכל זאת אובמה ינקום בו לא חלפה, אולי אף התעצמה. הוא ושר הביטחון אביגדור ליברמן ושאר שרי הקבינט כוססים ציפורניים בדאגה רבה. ב־70 הימים שבין מועד הבחירות להשבעת הנשיא החדש יהיה אובמה משוחרר מלחצים פוליטיים, מפלגתיים או אלקטורליים, משיקולי פנים, משתדלנים ומתורמים. הוא יוכל להרשות לעצמו לקבל החלטות על פי צו מצפונו והשקפת עולמו, להותיר אחריו מורשת, ולהתוות לממשל הבא נתיב לצעוד בעקבותיו.
חידת אובמה
החרדה של ראש הממשלה, שגם כך ידוע בתפיסת עולמו הפסימית, היא שממשל אובמה יתמוך או לא יטיל וטו ולא יתנגד אם צרפת או כל מדינה אחרת יגישו הצעת החלטה למועצת הביטחון להכיר במדינה פלסטינית ולגנות את ההתנחלויות של ישראל. בעבר התנגדו כל הממשלים להצעות החלטה חד־צדדיות נגד ישראל, וטרפדו אותן עוד לפני ההצבעה או שהטילו וטו שמנע את קבלתן.
ולכן גם ראש הממשלה נראה כמי שמתהלך בזהירות על בהונות ומשתדל להימנע מרעשים מיותרים. מסיבה זו מבקשת ממשלתו מבג"ץ לאפשר לה לדחות בפעם המי יודע כמה את הצורך לבצע את הצו לפינוי עמונה. פינוי יביא על נתניהו את זעם המתנחלים והבית היהודי. אי ביצוע צו בג"ץ יכתים את ישראל עוד יותר בעיני ארה"ב והמערב כמדינה שמתנתקת מערכים דמוקרטיים ומציות לחוק. מאותה סיבה, כדי להדוף לחצים של המתנחלים ולרכך את הקהילה הבינלאומית, קיבל הקבינט החלטה סודית לאפשר לפלסטיניים לבנות באזורי C, שבה יש לה שליטה אזרחית וביטחונית. אישור הבנייה מצומצם, אך הוא ראשון מסוגו זה שנים אחדות.
אם מועצת הביטחון תקבל החלטה אנטי ישראלית, היא תסלול את הדרך להחלטות נוספות, שעלולות אף לצקת בעתיד את התשתית להטלת עיצומים על ישראל. כל עוד החלטות כאלה או דומות להן התקבלו בעצרת הכללית של האו"ם, ללא תוקף מחייב, יכולה הייתה ישראל ללגלג, לזלזל, להתעלם, או לקטר עליהן ולהמשיך הלאה במדיניות ההתנחלויות ולתעתע בקהילה הבינלאומית. אך החלטה של מועצת הביטחון זה כבר לא צחוק.
ולכן כל הצמרת המדינית בישראל מנסה להשיג מידע, אפילו קצה קצהו של חוט, כדי להבין לאן מועדות פני אובמה. הם מפעילים כל מקור אפשרי, כל מנוף של השפעה או קרבה לבית הלבן - כל אדם או ארגון - כדי לדעת מה בכוונתו לעשות. לפי שעה ללא תוצאות. לראש הממשלה ולשרי הקבינט אין מושג ירוק מה יקרה באותם 70 ימים. הם אפילו לא יודעים אם הנשיא כבר החליט או שהוא עדיין מתלבט. אפשר שגם הנשיא אובמה עדיין לא גיבש את דעתו.
אך אפשר גם להניח כי ללבם של נתניהו, של עוזריו ושל שריו מתגנב יותר מחשש כי אובמה, למרות התנהלותו הסובלנית, יהיו מי שיגידו "הנוצרית", שמושיטה את הלחי השנייה, עלול אולי להיות גם נוקם ונוטר. חשש זה מתעצם אם לשפוט ממעורבותו העמוקה והרגשית (יחד עם אשתו מישל שסוחפת המונים בנאומיה) בימים האחרונים. נראה כי אובמה לא רק מבקש לתמוך בהילרי קלינטון ולהבטיח את ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות לקונגרס, אלא חותר גם להשפיל את דונלד טראמפ ואת תומכיו. אחד מהם הוא איל הקזינו שלדון אדלסון, ששני העיתונים שבבעלותו, "ישראל היום" ו"לאס וגאס ריביו ג'ורנל" שרכש לפני פחות משנה, הם מהבודדים בעולם המערבי שתומכים בטראמפ. ועל יחסי נתניהו עם אדלסון מיותר להרחיב.
האם אובמה ינקום בנתניהו? תשובה לשאלה זו טורדת גם את מנוחת צה"ל והשב"כ. אם ארה"ב תצטרף או לא תמנע החלטה במועצת הביטחון נגד ישראל, הדבר יחזק את מעמדו של ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שמשליך את יהבו על המאבק הדיפלומטי והמשפטי (בממשלה - אין גבול לחוצפה, לייאוש ולחשש - מכנים זאת "טרור מדיני" ו"טרור משפטי") ויעניק לו רוח גבית להמשיך בדרך זו, בניסיון לכפות על ישראל הסדר באמצעות הקהילה הבינלאומית.
התחזקות אבו מאזן היא לצנינים בעיני נתניהו וממשלתו, אך פירושה גם הרחקת הסיכון מפני האפשרות שהאלימות והטרור הפלסטיניים של 13 החודשים האחרונים יתגברו ויורחבו.
אך אם ארה"ב שוב תגונן במועצת הביטחון על ישראל ותמנע קבלת החלטה נגדה, זה עלול להיות גם סוף שלטונו של אבו מאזן, שגם כך מצבו מבית קשה בשל התערערות שלטונו, מלחמת הירושה והטענות על שחיתות. יריביו ומבקריו יוכלו לטעון שהוא הוביל את התנועה הפלסטינית לדרך ללא מוצא, ונכשל בהתוויית אסטרטגיה שמושתתת על הרצון לקבל תמיכה בינלאומית פעילה להקמת מדינה פלסטינית ולסיום הכיבוש.
במקרה כזה עלולים הייאוש, האכזבה והתסכול מהיעדר תמיכה בינלאומית ומההבנה כי נתניהו וממשלת ישראל רק יעצימו את אחיזתם בגדה, להוביל את הפלסטינים למסקנה כי יש להגביר את האלימות והטרור ולפתוח בהתקוממות רבת היקף, כולל שימוש בנשק חם.