לאורך כל חיי הבוגרים חשתי גאה מאוד בטעמי התרבותי בכלל, והמוזיקלי בפרט. תמיד היו לי התקליטים הכי חדשים. השליטה הכי גדולה בחומר. והיכולת הזו לבחור שיר מסוים למאורע מתאים. יכולת ששכללתי לכדי אמנות בימי האוספים המתוקים על קלטות. אני יכול להעיד בצניעות שאוספים שרקחתי עבר מיד ליד בנווה שאנן, עמק האלה ועזה. אין, בשאטי הייתי נאמבר וואן. בקרב החיילים, כמובן. אבל מדובר בהרבה מעבר לגאווה, זה היה חלק אינטגרלי מהדימוי העצמי שלי. אני "מבין במוזיקה". והמוזיקה שבה אני מבין מעידה עלי.
לכן גם הקפדתי לטפח אהבות שהיו רחוקות מהמרכז, ולבוז למוזיקה שזכתה להצלחה מסחרית גדולה מדי. אחרת, מה יהיה הייחוד שלי? ומהעבר השני, כאיש אשכולות, היה לי חשוב לדגום מגוון רחב של סגנונות וטעמים, כדי להמחיש את המורכבות שלי (אגב, המגוון הזה מעולם לא כלל מוזיקה מזרחית. לא עלינו).
שלא תבינו לא נכון, באמת אהבתי מוזיקה, מכל לבי. היא הייתה ועודנה טעם החיים בשבילי. אבל מהרגע שבו הפכה לסממן של הגדרה עצמית, משהו קצת נרקב בממלכה. אני זוכר את עצמי חורש אלבומים שלמים שלא סבלתי מהרגע הראשון, רק משום שהבנתי שהם "נחשבים", מתוך תקווה שאולי בהשמעה החמישית אגלה את סימני הגדולה. אהלן קינג קרימזון. ומצד שני, בז בפומבי למוזיקה שכששמעתי בעל כורחי ברדיו, למשל, ממש הגניבה אותי. סהלן מייקל ג'קסון.
הפלצנות הזו, אין דרך אחרת להגדיר אותה, הייתה כה סמיכה, עד שהיא הדריכה אותי בבחירת בנות זוג. בימי הדייטים הלוהטים שלי (אני מנסה לפחות לשכנע את עצמי שהיה שם להט), ניווטתי כל פגישה ראשונה לכיוון של שיחה על מוזיקה. אם יצא לי להגיע לדירת הדייט, חיכיתי לשעת כושר כדי לבחון באופן פרטי ואינטימי את התקליטייה שלה. והיו פסילות. או הו, לא מעט. אני עוד זוכר שפית חמודה נורא, שנפלה על דיסק של וואם. וואם, קיבינימט. את לא מתביישת? מצד שני, המוזיקה גם הייתה אמצעי חיזור שכיח. אם מישהי מצאה חן בעיני, הייתי רוקח לה אוסף. ולא ישן בלילה - מילולית - בציפייה לתגובה שלה.
רק שככל שנקפו השנים, הלך והזדחל אלי חשד שאולי קצת הגזמתי. הוא נעמד על הרגליים כשהכרתי את אשתי שתחיה. בחורה מהממת שאוהבת מוזיקה, אבל רחוקה קילומטרים מהאובססיה שלי. וגם מהטעם. ואז, לפני כחצי שנה, קניתי פטיפון. מה שאפשר לי להיפגש מחדש עם התקליטייה הישנה שלי, אחרי חצי יובל. המפגש הזה, שהוא בעצם מפגש עם עצמי הישן, טלטל אותי. כדי לפרוק את ההתרגשות ואת חדוות ההתוודעות המחודשת כוננתי מעין פינה בפייסבוק בשם "תקליטביום", שבמסגרתה העליתי מדי יום צילום של תקליט המתנגן אצלי, בליווי פרטים בסיסיים עליו והסיבות שבגינן אני אוהב אותו.
כבר מהימים הראשונים התגובות החלו לזרום. יותר ויותר גולשים, את מרביתם אני לא מכיר באופן אישי, ביטאו הזדהות וחיבה לתקליטים שהעליתי. גם כאלה שתפסתי כאלבומים אזוטריים, המוכרים רק למומחים כמוני, גררו גילויי סולידריות ותגובות בנוסח "אני לא מאמין/ה! כאילו שגנבת לי ת'תקליטייה!".
מיום ליום האמת המרה הלכה והכתה בפני - הטעם המוזיקלי שלי היה ייחודי ואנין בתוך קבוצת השיוך הקטנה שבה גדלתי. אבל מטרים ספורים ממני חיו נערים אחרים שהקשיבו לאותה מוזיקה בדיוק. שלא לדבר על מה שקרה בכל רחבי הארץ. כי נכון שטעם מוזיקלי מושפע ממבנה האישיות הספציפי שלך, מידת המוזיקליות וגו'. אבל הוא מעוצב לא פחות בידי פרמטרים אובייקטיביים של רקע סוציו–אקונומי, תקופה, עדה, חינוך ואפילו המיקום שלך במשפחה. ולכן, עשרות חברים שלי בפייסבוק, שמעולם לא היו חברים בחיים, גדלו על אותם תקליטים. אני מניח שהם גם קרועים על הסרטים של מונטי פייתון ומצטטים מתוך שינה מערכונים של "זהו זה". בקיצור, שפית חמודה שהקשיבה באמצע שנות ה–90 לוואם - איך מאייתים את השם שלך בפייסבוק?
1. "גולה גנדום" הוא אלבום חדש של המוזיקאית מורין נהדר, וכשמה כן הוא. זהו מקבץ של שירי עם פרסיים, שנהדר הפיחה בהם חיים מחודשים באמצעות עיבודים עכשוויים ועשירים. נהדר עצמה גם אחראית להפקה המוזיקלית ומנגנת בסטאר פרסי. לצדה מנגנים גם כלים מסורתיים, גם גיטרות וגם כלי קשת. התוצאה מרשימה ולא פעם גם מענגת.
2. "אלפיים עשרים ושלוש" הוא אלבום קונספט חדש של איה כורם. פרויקט ענקי, הבנוי סביב סיפור של כורם ושל שי רינגל. האלבום מורכב מקריינות ומשירים שכורם יצרה, בביצוע גלריה מרשימה של מוזיקאים - אפרת גוש, ארקדי דוכין, ישי לוי, מזי כהן ועוד ועוד. התוצאה מרשימה, לא תמיד פוגעת, אבל כוללת כמה רגעים מרגשים ויפים מאוד.
3. העונה הרביעית של "אורפן בלאק" משודרת עכשיו גם בישראל (הוט), רגע אחרי שכוכבת הסדרה, טטיאנה מסלני, זכתה באמי על תפקידה בה. ובצדק מוחלט. מסלני מגלמת אין ספור דמויות של נשים משובטות, שנוצרו בניסוי מסתורי, ומפיחה בכל אחת מהן חיים. הסדרה עצמה, מותחת ואינטליגנטית, מעלה שאלות בסיסיות על אתיקה של שיבוטים, ולא מפסיקה להפתיע.