1. כרעי תרנגולת גידמת
ובכן, כיכבתי, שלא בטובתי, בטורו של קלמן ליבסקינד כאן בשבוע שעבר. הייתי האיל המנגח שפרץ עבור ליבסקינד את החומה הבצורה שמגוננת על המפלצת התקשורתית הישראלית "הנגועה בשנאת נתניהו ועוסקת במסע שיסוי והסתה נגדו". לא קראתי את הטור בזמן אמת, אבל קיבלתי לא מעט תגובות. לליבסקינד יש מקום נכבד בציבוריות הישראלית ונדמה לי שבמובנים לא מעטים הוא אחד מיורשיו של אורי אורבך האהוב, ואורי אליצור לפניו, כמורה הנבוכים של הציונות הדתית בישראל. את כל אלה הוא הרוויח ביושר וכישרון רבים מאוד. אני גאה שיש לי חלק בהבאתו ל"מעריב" החדש וגם אם הוא יקדיש מהיום והלאה את כל טוריו רק לי, לא אתחרט על כך. אני אוהב את קלמן אהבת אמת והערכתי אליו עמוקה. נדמה לי שזה די הדדי. מדובר, לפיכך, בוויכוח בין חברים.
הבעיה עם התזה של ליבסקינד פשוטה: היא נשענת על מצג עובדתי ילדותי ומופרך במקרה הטוב, בדיוני ופרנואידי במקרה הפחות טוב. נתחיל עם המקרה שבו השתמש ליבסקינד בפתח טורו. הוא השווה בין מה שכתבתי על הקרן החדשה שתרמה לארגונים שהזרימו חומרים נגד קציני וחיילי צה"ל לוועדת גולדסטון אחרי מבצע עופרת יצוקה, לדברים שכתבתי לפני כעשרה ימים על מה שאמר מנכ"ל בצלם חגי אלעד במועצת הביטחון של האו"ם.
הנה, אומר ליבסקינד, בימים ההם בן כספית יצא נגד מי שמכפיש את ישראל באוזני הגויים, חשף את ערוותה של הקרן החדשה והפגין פטריוטיות וציונות מופלגים, ואילו בזמן הזה, הוא פתאום בעד השמאל הקיצוני. מה הגורם לשינוי הדרמטי הזה, אליבא דליבסקינד? ביבי, כמובן. כספית (כלומר אני) יהיה בעד כל מה שביבי נגד, ולהפך.
הבעיה היא שזה לא נכון. קודם כל, עובדתית: החשיפה שלי בעניין הקרן החדשה ותרומתה (העקיפה) לוועדת גולדסטון פורסמה ב־30 בינואר 2010. מי היה ראש הממשלה? בנימין נתניהו. כן, הוא היה כבר כמעט שנה בתפקיד (נכנס לתפקידו ב־1 באפריל 2009) והיחסים ביני לבינו היו כבר אז כהיום. הרעיה הצדקת אוסרת עליו לפגוש שני עיתונאים (רביב דרוקר ואנוכי), והוא מציית. לכן, מצג השווא שהוצג כאן בשבוע שעבר ולפיו בתקופה של ראשי ממשלה אחרים הייתי ציוני ובתקופת נתניהו הפכתי לפוסט־ציוני רק כי אני אנטי־ביבי, נשען על כרעי תרנגולת גידמת. אז היה ביבי, והיום אותו ביבי. נקודה.
אבל זוהי רק ההתחלה. יש הבדל מהותי בין סיפור הארגונים הישראליים שתרמו חומרים לוועדת גולדסטון לבין סיפור חגי אלעד. אם יש משהו ששורף לי את הפיוז במהירות האור, זו פגיעה בצה"ל. עמדותי, לאורך כל השנים, ביטחוניות ונציות למדי בכל הקשור בצה"ל. בלי שום קשר לביבי, אגב. בעופרת יצוקה חשבתי שצריך להפיל את חמאס וללכת עד הסוף. ראש הממשלה אהוד אולמרט רצה לעשות את זה, אבל אחרים (ברק, לבני ואשכנזי) מנעו זאת ממנו. גם כך, אולמרט עשה ב־2009 הרבה יותר ממה שנתניהו העז לעשות ב־2014.
כך או אחרת, בסוגיית עזה עמדתי ברורה: ישראל צודקת. היא עזבה את הרצועה ופינתה את השטח עד האינץ' האחרון. העזתים היו יכולים לבנות לעצמם מדינה ולהשיג לעצמם חיים. במקום זה הם בנו בסיס טרור ויורים עלינו רקטות. את העסק הזה צריך לשבור ביד ברזל, ללא פשרות ובלי למצמץ. צוק איתן היה צריך להסתיים בהפלת חמאס, כפי שביבי הבטיח לליבסקינד ולשאר הפתאים שהאמינו לדבריו מ־2008. אני תומך תמיכה מלאה במה שנפתלי בנט חושב (ועושה) בתחום הזה וגם, לפעמים, במה שאביגדור ליברמן אומר. ולכן, הפיינשמעקרים שמלשינים על צה"ל בפני טריבונל בינלאומי בעקבות פעולה צבאית הכרחית להגנת אזרחי המדינה, הם בני עוולה. כל מי שיגרום לקצין או לחייל ישראלי להסס בטרם ייצא לחופשה בחו"ל, רק כי ישראל מסרבת להשלים עם זה שיורים עליה רקטות מעזה, יזכה ממני לאותו יחס, לא רק אם ביבי יהיה ראש ממשלה, אלא גם כשיאיר (נתניהו, לא לפיד) יחליף אותו בבוא היום, וכש"הצל" יחליף אותו אחר כך.
המקרה של חגי אלעד שונה לחלוטין. הכי מצחיק זה שבשיטוטי בגוגל מצאתי השבוע מאמר תגובה חריף שאלעד כתב נגדי אחרי הסיפור ההוא מ־2010 על ועדת גולדסטון. בעניין הזה אני אמשיך להיות חלוק עליו עד כאב. אבל במקרה הנוכחי, אלעד בסך הכל אמר את דעתו: הוא נגד הכיבוש. הוא חושב שהעולם צריך להפסיק לשתף פעולה עם מדיניות ההתנחלות של ישראל. זו זכותו. אגב, גם אני נגד הכיבוש באופן כללי. ההבדל ביני לבין אלעד הוא שלדעתי אין כרגע אפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים, שלא הבשילו כפרטנר אמיתי. אין סיבה עכשיו להחזיר שטחים ולהפוך בכוח את אבו מאזן למי שמסוגל לספק הסדר לסיום סכסוך. לא הוא יכול, ולא אנחנו. חגי אלעד חושב שכן. מותר לו. עדיין.
2. ההסתה האמיתית
כמה מילים על אלעד, בצלם ושאר ארגוני השמאל האקטיביסטיים. אני חושב שהם טועים בדרך המאבק שלהם. אני חושב שהם גורמים נזק, אבל לא לישראל, אלא לשמאל. גם בטור האחרון, שהקים עלי את ליבסקינד, כתבתי את ביקורתי זו על בצלם ודומיו. הנה ציטוטים: "אני חסיד קטן מאוד של בצלם. הם עדיפים על שוברים שתיקה, שמרכז את עיקר הפעילות בחו"ל, אבל אין לי צל של ספק שהם ישראלים ציונים שמאמינים שהם פועלים למען ישראל. הוויכוח שלי עם בצלם ודומיו הוא שבדפוס הפעולה הזה הם מאבדים את הציבור, ממאיסים את עצמם על העם ומשיגים שם הרבה פחות ממה שהם מפסידים כאן. זהו ויכוח טקטי בעיקרו. יש להם זכות להגיד את דעתם בכל מקום".
את כל זה, כאמור, כתבתי עכשיו. אני באמת חושב שהשמאל בישראל הגיע לממדים ננסיים בגלל דפוס הפעולה הזה של פעיליו, שבהרבה מקרים מעדיפים את טובתם של מסתנני עבודה זרים על זו של תושבי דרום תל אביב, ומפיצים את דבריהם של קציני וחיילי צה"ל (שוברים שתיקה) בחו"ל, לפני שהם עושים את זה בארץ. ועדיין, אני חושב שכל אלה הם חלק מהדמוקרטיה. החלק הכי חשוב בדמוקרטיה. היכולת לשמוע ולהשמיע דברים מחוץ למיינסטרים.
ולכן, דבריו של אלעד במועצת הביטחון לגיטימיים לגמרי. מי שסבור שיש בהם כדי לשנות משהו במצבנו הבינלאומי, לא יודע על מה הוא מדבר. אני מכיר את זירת האו"ם מקרוב, שירתי בניו יורק ארבע שנים כשליח "מעריב". הסיבה היחידה שבזכותה לא נפלה עד היום במועצת הביטחון כל החלטה נגד ההתנחלויות, היא העובדה שארה"ב מטילה וטו אוטומטי ומטרפדת כל ניסיון כזה בעודו באבו. נקודה. אם יש כאן מישהו שמאמין שברק אובמה מחכה לאחד בשם חגי אלעד כדי להפסיק להטיל וטו למען ישראל, אז כדאי שיאשפז את עצמו מרצון במוסד הפסיכיאטרי הקרוב.
אני מצוי ובקי בהתלבטות האמריקאית הזו (האם להימנע מהטלת וטו) ואין לה כל קשר לארגוני שמאל בישראל. הופעתו של אלעד במועצת הביטחון תרמה לישראל יותר מאשר הזיקה לה, כי היא סייעה לשכנע את הספקנים שהדמוקרטיה הישראלית עדיין חיה ובועטת. אגב, אני לא לגמרי משוכנע בכך.
אם אכן אובמה יחליט לשנות את העמדה האמריקאית הזו בחודשים הקרובים, זה לא יקרה בגלל חגי אלעד, אלא בגלל בנימין נתניהו, וכל מה שהוא עולל למרקם היחסים החשוב כל כך בינינו לבין המעצמה היחידה ששומרת עלינו שנות דור. אבל זה נושא אחר לגמרי. השורה התחתונה: יש הבדל מהותי בין מסירת מידע לוועדת חקירה בינלאומית על חיילי צה"ל לבין הצגת עמדה פוליטית באשר לעתיד השטחים. אני נגד העניין הראשון, ומקבל את העניין השני.
אגב, יומיים לאחר שפורסם טורי ב"מעריב" בעניין בצלם, הציג העיתון שלי לקוראיו שני מאמרי דעה. אחד של קרולין גליק, דוברת מצטיינת ושנונה של הימין הדי קיצוני, וכדי לאזן אותה ניצב לידה מאמר של ח"כ לשעבר מיכאל קליינר. קריאת מאמרה של גליק יוצרת רושם שכל הישראלים שסבורים שהכיבוש וההתנחלויות הם נטל על ישראל, ממומנים על ידי ממשלות זרות. זה מטורלל לגמרי. מי שקורא את הטור שלה משתכנע שאין בנמצא ישראלי שסתם חושב ככה, בכוחות עצמו.
מסע ההסתה האמיתי שמתרחש כאן בשנים האחרונות לא מתמקד בנתניהו, אלא במה שמכונה "השמאל". אנחנו מתקרבים למצב שבו העמדה שלפיה ישראל צריכה לשרטט לעצמה גבולות, או לפחות להפסיק להשקיע מיליארדים מעבר לגדר ההפרדה, לא תהיה לגיטימית. אני כבר רואה את דוד ביטן מנסח חוק נגד זה. מספיק לראות את ההתקפה הבריונית על אמנון ("הבוגד") אברמוביץ' כדי להבין את האווירה הנושבת היום ברחובות. את האלימות המילולית, הבריונות הדיגיטלית, הדה־לגיטימציה שנעשית לתנועה שהקימה את המדינה, שכבשה את השטחים ב־67' (כן, אני רציני: ראש הממשלה היה אז לוי אשכול ובוגד נוסף, יצחק רבין, היה הרמטכ"ל), שעסקה במעשים, לא בדיבורים.
3. אין במה לתמוך
אני כותב את כל הדברים האלה כליכודניק ותיק, מהבית. אני התנדבתי במטה הבחירות של הליכוד בחולון הרבה לפני שנתניהו עצמו נכנס לפוליטיקה. הליכוד, אחרי הטיפול הקוסמטי של נתניהו בשבע וחצי השנים האחרונות, היא לא המפלגה הלאומית ליברלית ההיא. אין הוד, אין הדר, אין דין, אין דיין, אין קווים אדומים, אין ערכים, הגנה על מיעוטים או סובלנות כלשהי. מה יש? יש דוד (תחושות בטן) ביטן, אורן (קריסטל מת') חזן, ירון (הסכינאי) מזוז ושאר גמדים, שמקיפים קיסר. נדמה לי שמנחם בגין כבר הפסיק להתהפך בקברו, מרוב ייאוש.
רשימת הנפלטים, הנמלטים והמגורשים מהמפלגה המפוארת לשעבר הזו כבר פורטה כאן פעמים רבות. הם לא ברחו ממני, ליבסקינד. הם ברחו מבנימין נתניהו. או הוברחו. כפי שאתה בטח יודע, דעתם על נתניהו גרועה מדעתי. אותו דבר לגבי כמעט כל ראשי זרועות הביטחון השונות באשר הם, לאורך השנים. דעתם על נתניהו רעה מדעתי. האם יכול להיות שכל האנשים האלה פשוט שונאים את ביבי? יש להם אג'נדה נסתרת נגדו? הם ממומנים על ידי ממשלות זרות? לא, קלמן יקירי. האמת אחרת, ואתה יודע אותה.
כל האנשים האלה (ואני בתוכם) לא שונאים את נתניהו. הם אוהבים את המדינה. הם חושבים שהמדינה ראויה להנהגה אמיצה שמובילה, לא נגררת. מנהיג שמסוגל להגיד שמרדף, גידופים וכינוי "בוגד" למי שנשרף בטנק בוער הם חציית גבול. מנהיג שמסוגל לשחות נגד זרם עכור, לא להגביר אותו. מנהיג שלא מתייצב מאחורי חייל, בניגוד לעמדתם הערכית של שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה, מפקד החטיבה, המג"ד, המ"פ וכל שאר אנשי שדירת הפיקוד המרכזית של צה"ל. מנהיג אחראי.
גם התזה של ליבסקינד, שלפיה התקשורת קובעת את עמדותיה על פי נתניהו (מתנגדת למה שהוא בעד, ולהפך), לא לגמרי מחוברת למציאות. אשתמש בעצמי לדוגמה: תמכתי בנתניהו כשבנה את הגדר הדרומית. אני תומך במדיניותו באשר למסתנני העבודה (בהובלת גדעון סער). תמכתי בפיוס הבעייתי מאוד עם טורקיה. אפילו במתווה הגז, אף על פי שבקיאותי בתחום אינה גבוהה, אני בצד שלו (את עיקר העבודה עשה כאן יובל שטייניץ). הייתי תומך בנתניהו בהתלהבות אם היה עומד בדיבורו ולא משחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, אבל לצערי הוא בגד בכל עקרונותיו. התנגדתי לעסקה הזו בכל כוחי. הייתי תומך בו בשמחה אם היה ממלא את הבטחתו להפיל את שלטון חמאס בעזה, אבל מה לעשות שהוא הסתפק בתיקו מביך.
בחזיתות האחרות, באמת שאין במה לתמוך. התקפת האמוק שלו על התקשורת (תכף נגיע לזה) היא נושא לטיפול פסיכיאטרי דחוף. הנזק העצום שגרם ליחסי ישראל וארה"ב ייכנס להיסטוריה. את הגרעין האיראני הוא לא עצר ולא תקף (אבל כן בזבז 12 מיליארד שקל). הוא רק נאם. בסוף, כרגיל, אכל את הדגים הסרוחים וגורש מהעיר. רק חבל שכשחושבים על זה, מגלים שהוא לא גורש לבד. גם אנחנו גורשנו.
בספרו החדש של דניס רוס על יחסי ישראל ארה"ב, מספר השליח האמריקאי הוותיק שהנשיא אובמה סיפר לו שיסכים לספק לישראל את "מכסחות הבונקרים" המתקדמות שבנה הצבא האמריקאי בהשקעה של מיליארדים, אם נתניהו יסכים להפסיק את מלחמת המאסף נגד הסכם הגרעין עם איראן ויפתח במגעים אסטרטגיים עם ארה"ב בנושא "היום שאחרי" (את הדברים האלה פרסם לראשונה עמוס הראל ב"הארץ" בשבוע שעבר).
הסיפור הזה שופך אור, לראשונה, על הרמזים שפיזר אהוד ברק לאחרונה, שלפיהם התנהגותו המופקרת של נתניהו לא רק עלתה לנו במיליארדי דולרים (האמריקאים היו מגדילים את הסיוע בהרבה אם ביבי היה יורד בזמן מהעץ), אלא גם בנכסים אסטרטגיים. הפצצות המדוברות (Massive Ordnance Penetrator) הן היחידות בעולם שמסוגלות לחדור את הביצורים שבנתה איראן מעל תוכנית הגרעין שלה. הצבת פצצות כאלה בישראל היא שובר שוויון אסטרטגי. אבל נתניהו העדיף להמשיך את מלחמת נאומי הסרק שלו (אחרי שההסכם עם איראן נחתם), כי מי שהבטיח לו שכדאי להמר על מיט רומני בבחירות 2012, הבטיח לו שאפשר לבלום את הסכם הגרעין עם רוב של שני שלישים בקונגרס.
לכן, לעניות דעתי המבוטלת והפוסט ציונית, הדברים שנתניהו עושה בניגוד לאינטרסים הבסיסיים ביותר של ישראל הם הרבה יותר מזיקים מנאומו של חגי אלעד בפני מועצת הביטחון של האו"ם. ואף מדינה זרה לא מממנת או מימנה אותי אי פעם.
4. אג'נדה תקשורתית
עכשיו בואו נדבר רגע על התקשורת. כן, בעשורים הראשונים לקיום המדינה הייתה לתקשורת הישראלית אוריינטציה שמאלנית. אגב, לא רק בישראל. תקשורת היא תחום התמחות של השמאל כמעט בכל מקום בעולם. העניין הזה משתנה בהדרגה ב־20 השנים האחרונות. הקריירה הפורחת של ליבסקינד עצמו, וכישרונות רבים נוספים כמו אראל סג"ל, עמית סגל, חנוך דאום, קובי אריאלי, עקיבא נוביק, יאיר שרקי וכו' מוכיחה את זה. יש היום ימניים, דתיים וחרדים כמעט בכל מעוזי התקשורת, וזה הולך ומשתפר, וטוב שכך.
ועוד משהו: מי בתקשורת תוקפים את נתניהו? זו רשימה ברורה ומתקצרת: "ידיעות אחרונות", רביב דרוקר ואני. בואו נתעלם לרגע מ"הארץ", שהוא עיתון בעל תפיסת עולם ואג'נדה מובנות. אגב, "הארץ" תקף באותה מידה גם את אולמרט. ואת שרון. ואת מי שתגידו. זו הגנטיקה שלו.
עכשיו, מי בתקשורת בעד נתניהו? "ישראל היום", ה"עיתון" הנפוץ במדינה, חינמון שהתחפש לכלי תקשורת לגיטימי שיש לו אג'נדה ברורה: משפחת המלוכה, ותו לא. התפוצה שלו גדולה מתפוצת "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" גם יחד. בניגוד לקלמן, אני לא חושב שהשפעתו של הביביתון שולית. פעם חשבתי ככה, אבל התברר לי שטעיתי. החינמון המשפחתי מסדר לביבי שני עשירונים חשובים בחברה הישראלית, שרואים בדברים הנכתבים בו אורים ותומים, בדיוק כפי שהרוסים ראו ב"פראבדה", בזמנו, מקור אינפורמציה לגיטימי.
מי חוץ מ"ישראל היום"? כולם מכירים את מערכת היחסים בין נתניהו ל"וואלה". אתר האינטרנט השני במדינה. את "מקור ראשון" אדלסון רכש והוא ממשיך, לכאורה, להיות העיתון של הציונות הדתית. זה כמעט נכון. "מקור ראשון" (עיתון מצוין) משנה את עורו רק פעם בכמה שנים, כשמגיעה מערכת הבחירות. אם תבדקו את בחירות 2015, תראו איך נפתלי בנט נמחק שם בשבועיים האחרונים, כאילו מעולם לא היה, כדי לאפשר לנתניהו לשתות בקשית המפורסמת ההיא את קולות הציונות הדתית. ניצנים דומים נראים עכשיו בפרשת עמונה. "מקור ראשון" הוא נשק שובר שוויון אסטרטגי שמופעל רק במאני טיים.
ערוץ 2? מה שקורה שם זו הדרמה הגדולה ביותר. איום הפיצול, שבו מנופף נתניהו כחרב מתהפכת מעל פרנסי הערוץ, הפך אותו לכלבלב ממושמע. הראיון ההוא עם שרה, התחקיר על מנהרת הכותל, שיחת יום ההולדת עם נתניהו בתוכנית הבוקר, ועוד. יש לי חברים רבים בערוץ 2 ובחברת החדשות המצוינת שלו. אני לא מתחלף איתם (אגב, גם הם לא מתחלפים איתי). נתניהו הצליח, בכוחנות ובנחישות, להוריד את ערוץ 2 על הברכיים. גלי צה"ל? גם התחנה הזו על הברכיים. נאבקת, שוב, על קיומה. בגלי צה"ל יש לנו היום את אראל סג"ל באולטרה פריים טיים, כנ"ל עם עירית לינור, יעקב ברדוגו ביומן הערב ועוד דוגמאות רבות מאוד נוספות. אפילו המשלט השמאלני לכאורה הזה נפל.
5. טירוף התאגיד
ועכשיו הגענו לתאגיד השידור הציבורי. כאן כבר נחצו כל הקווים האדומים, וביבי פועל כשקצף על שפתיו. ליבסקינד עצמו בישר השבוע שחתם בתאגיד ואמור להגיש תוכנית רדיו בפריים טיים. אבל זה בסכנה, כי ביבי מרגיש שגונבים לו את הרדיו. אחרי רפורמה חשובה כל כך שהעביר גלעד ארדן (בתמיכת ראש הממשלה), חוק שנחקק ברוב עמל ושידור ציבורי שאמור היה סוף־סוף לצאת משליטת הפוליטיקאים, בא הפוגרום הנוכחי. ליבסקינד מכיר את זה מצוין, הוא בדיוק חתם בתאגיד, שמלא בעיתונאים חובשי כיפה, מוכשרים ותוססים כמוהו (אלעד טנא, למשל).
תגיד, קלמן, הטירוף שאחז בנתניהו ואנשיו בכל הקשור לתאגיד, לא מדליק אצלך נורה אדומה? מתי יתנוסס הדגל השחור? כשיהיה כבר מאוחר מדי? הרי אתה יודע, לפחות כמוני, שלא מינון העיתונאים מטריד את נתניהו בעניין התאגיד, אלא עצם העובדה שזה יהיה גוף שידור ציבורי מנותק מהפוליטיקאים. זה מטריף את דעתו עליו, כפי שהיא מתורגמת בכף השופל של דוד ביטן, שבכל מדינה מתוקנת היה זוכה לנהל פיצוצייה בעיר שדה, ולא להיות "יושב ראש הקואליציה".
ביטן פרסם השבוע תגובה מגוחכת להפליא לכתבה של מתן חודורוב בערוץ 10 על סאגת התאגיד. בתגובתו, הסגיר ביטן את נתניהו בשלומיאליות מביכה. אחרי שביבי מנסה להרחיק את עצמו ממעשי הנבלה שנעשים שם בכל הכוח, והתוכי שלו צחי הנגבי טוען ש"ראש הממשלה לא עוסק בעניין התאגיד וזה לא מטריד אותו", כתב השבוע ביטן ש"תאגיד השידור הציבורי שכר לוביסטים על מנת שיתעמתו עם ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה". בקיצור, ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה פועלים כתף אל כתף במשימה המושחתת הזו.
אבל זה עוד לא הסוף. בהמשך התגובה שלו, מגן ביטן על התחשיב המופרע שהציג כאמתלה לסגירת התאגיד. "ניסיוני כעו"ד בתחום העסקי וחבר מועצת עיר במשך 28 שנה וכן חברות בדירקטוריונים, מאפשר לי להכין תקציב". זו אפילו לא בדיחה. לפני כמה חודשים פנו אלי כמה אנשים בעניינו של ביטן. הם סיפרו לי על מעלליו בתחום הזה של הכנת תקציב ודירקטוריונים. ביטן היה יו"ר עמותת "עירוני ראשון לציון" (כדורגל) והצליח להשקיע אותה בחובות עתק, להסתבך עם השוק האפור, להיות נרדף ולרדת למחתרת למשך שבועות, לכתוב צ'קים בלי כיסוי ועוד שורה ארוכה של מעללים מביכים במקרה הטוב, שמעידים היטב על כישוריו בתחום. נו, טוב. זה הסטאז' הנדרש על מנת להיות יושב ראש קואליציה בממשלת נתניהו. טוב, הוא לפחות עדיין לא רדף עם סכין אחרי אלדד קובלנץ.
האמת פשוטה: אכן, התקשורת נלחמת על חייה. זה מובן וטבעי. קמים עליה לכלותה. למרבה הצער, כבר לא נותרה תחמושת בארסנל של התקשורת, היא מוחלשת, פושטת רגל, נרדפת ולא פופולרית. בשנים האחרונות שרטטתי כאן תרחיש בלהות אפוקליפטי על תוכניותיו של נתניהו באשר להדברת קני ההתנגדות וכיסי הביקורת של התקשורת החופשית נגדו. אפילו אני לא האמנתי באיזו מהירות הוא יסתער על הביצוע. הכל קורה לנגד עינינו, בשידור חי, ואין מי שמעז לפצות פה ולצפצף.
תגיד, קלמן, עם יד על הלב, אתה באמת מאמין שהמאמץ של נתניהו לרסק את ערוץ 2 מונע מהשאיפה שלו "לפתוח את השוק לתחרות"? הרי גם אתה יודע ששוק הפרסום הישראלי לא יכול בחיים להחזיק יותר משני ערוצי טלוויזיה מסחרית. שמעת את התיאור של נתניהו איך הקמת התאגיד "התחלקה לו" במהלך צוק איתן? זה לא הדהים אותך, איך ראש הממשלה מודה, בקולו, שהמעשה הדמוקרטי־ציבורי המפואר הזה פשוט התפלק לו ברגע של היסח הדעת? במצב הדברים הזה, אכן טבעי שהתקשורת תילחם חזרה.
ליבסקינד יקירי, האובססיה שלך באשר לתקשורת מיותרת לגמרי. גם אם היא עדיין נוטה יותר שמאלה מאשר ימינה (אני כופר בזה), היא לא משפיעה על כלום. אנו חיים בעידן הרשתות החברתיות. לתקשורת לא הייתה יכולת להשפיע גם לפני העידן הזה. תזכורת: ב־1996, תחת הרושם הקשה של רצח רבין, התקשורת תמכה בשמעון פרס ונתניהו ניצח כנגד כל הסיכויים. ב־2015, למרות התקפות בכמה מקני התקשורת החופשית, נתניהו ניצח ניצחון גדול. חלק מאוהדיו סבורים שדווקא ההתקפות של התקשורת על ביבי הן שהחזירו את תומכיו הביתה. אז בשביל מה אתה מוציא את כל האנרגיה הזו? אתה לא מבין שזו המלחמה של פעם? התקשורת היום משפיעה הרבה פחות על דעת הקהל. התפקיד שלה הצטמצם והתמקד במאמץ לחטט במעללי השלטון, לבקר אותו, לספק את זכותו של הציבור שעדיין מעוניין בכך, לדעת הכל. את זה מנסה נתניהו להשמיד. ואתה עוזר לו.
נימה אישית: לא צריך להיות תחקירן דגול, קלמן, כדי לדעת מה עובר בשנים האחרונות על כמה עיתונאים באופן אישי. לצערי, אני ביניהם. גם רביב דרוקר. שנינו נרדפים עד צוואר על ידי שליחים שונים שמגיעים מחדר השינה ברחוב בלפור בירושלים. הם הולכים לנו על הראש, כולל הפרנסה, בכל התחומים. הם ניסו בכל הכוח לסגור את ערוץ 10 (ונכשלו), בעניין שלי אפשר לקרוא את יוסי ורטר משבוע שעבר. הוא כתב על חצי טפח ממה שבאמת קרה וקורה. האם זה ראוי ותקין במדינה דמוקרטית לרדוף עיתונאים ביקורתיים באופן אישי? אין כאן דמיון חשוד למה שמתרחש בטורקיה? העלית פעם בדעתך לברר מה היה כאן ולנסות לעזור במשהו? לא שאני לא מסתדר לבד, אבל נדמה לי שאתה מגן על מי שלא זקוק להגנה, ומתעלם מאלה שכן.
על נתניהו שומרים מאות אנשים, אמצעים וטכנולוגיות. יש לו עמוד הפייסבוק הפופולרי ביותר במדינה, העיתון הנפוץ ביותר בה, ושליטה זו או אחרת על זרועות תקשורת רבות אחרות. מי שומר עלינו, קלמן?
6. תיק מני נפתלי
אין כמו מני נפתלי כדי לסיים את הסאגה הזו. האיש האמיץ הזה, שקם והתייצב לבדו מול המכונה השלטונית עתירת הספינים, עורכי הדין החלקלקים והאמצעים השונים והמשונים, נרדף עד צוואר בשנים האחרונות ומתקרב למצב של רעב ללחם. נפתלי ניצח בכל הערכאות המשפטיות ואחריו גם גיא אליהו, עובד ביש מזל נוסף במעון ראש הממשלה. גם עדותה של המבשלת אתי חיים עוד לא נמחתה מזיכרוני. לא רק שנפתלי צריך לקושש פרנסה למשפחתו, עכשיו הם הולכים לו גם על המעט הזה. המשטרה התלתה לפתע את רישיון הנשק שלו. למה? כי יש נגדו חקירה פתוחה. שאלתי על מה החקירה, אבל הם שומרים על חשאיות. נפתלי עצמו הלך לברר, והתברר לו שזו אותה תפירת תיק בעניין הטרדה מינית, שניסו להלביש עליו.
לשמוע, ולא להאמין. אני נזכר בנאומים המתוחכמים ששמעתי מהמפכ"ל רוני אלשיך על השיטות החדשות שלו במלחמה בפשע. כמה רהב, ואילו תוצאות עלובות. השבוע פורסמו תמונות של רעולי פנים שמסתובבים באופן חופשי כמעט מדי לילה בשכונות שלוות בהוד השרון (גילוי נאות: עיר מגורי). עם ראש עיר חדל אישים ומפכ"ל חסר יכולת, זו תופעה שמתפשטת בערים רבות בישראל. במקרה הזה, אם תזמינו ניידת היא תגיע אחרי שעתיים ותעשה חור במים. אבל את רישיון האקדח של מני נפתלי הם מבטלים בגלל תיק שהמשטרה עצמה המליצה לסגור. כן, זה אמיתי. עכשיו השוטר אזולאי מתהפך בקברו. במקום שהמפכ"ל ייתן הוראה מהירה וינפנף את המחדל האידיוטי הזה במהירות, המשטרה מתבצרת מאחורי הפרוטוקול והפרוצדורה והבירוקרטיה ומה לא. כמה עלוב.
על מני נפתלי ניסו לתפור תיק שלפיו גנב מצרכים ממעון ראש הממשלה. התפרים היו גסים מדי. אחר כך משפחת נתניהו עצמה העלילה עליו שהוצאות מעון ראש הממשלה עלו בתקופתו באשמתו, לא באשמתם. אחר כך בא עניין ההטרדה המינית. כשזה לא הסתייע, מסתייעים בהטרדה המינית שלא הייתה כדי לבטל לו את רישיון הנשק ולקפח את מעט הפרנסה שנותרה לו.
כל הדברים האלה, קלמן, קטנים עליך. אתה מתרכז במה שמני נפתלי, אני ועוד כמה שהצליחו לשרוד, מעוללים לנתניהו. אז מה שנותר לי זה להתנצל אם זה פוגע בך, קלמן ליבסקינד. אני אמשיך, בכל הכוח שעוד נותר ובכל המרץ שעוד נשאר, לעזור לאלה שעוד רוצים לדעת את מה שבאמת קורה כאן.
7. הנה אנו הבוגדים
ומשהו אחרון לסיום: הטונים ברשתות החברתיות, וגם בתגובות האישיות שאני מקבל, מחריפים מאוד בזמן האחרון. כפי שכבר כתבתי כאן, בסיס הלגיטימיות של ביקורת על נתניהו מתערער. זו תופעה חדשה ומדאיגה. אני, אישית, לא מפחד. נדמה לי שגם רביב דרוקר לא, ואמנון אברמוביץ' כבר הוכיח את זה בשדה הקרב האמיתי.
הבעיה היא, שבריונים נוסח עופר גולן לא מבינים בניואנסים. הסיבה שכתבתי נגד ההתקפות שהנחית ראש הממשלה על חגי אלעד היא, שחסידיו מיהרו להפוך את אלעד לבוגד. אנחנו יודעים מה דינם של בוגדים, קלמן. גם יצחק רבין גמר ככה. כפי שנתניהו התעלם מהאזהרות המפורשות שקיבל בטרם רצח רבין, כך הוא מתעלם מהמצב עכשיו. הוא ממשיך להתעטף בתחושת הקורבנות והנרדפות הטבעית שלו, ושיהיה בהצלחה לכולנו.