לפני 42 שנה נולדתי בצפת, ואת כל חיי חייתי בגליל. נדדתי בין צפת לנהריה, עכו ומעלות תרשיחא. כל היישובים הללו העניקו לי בית חם, לצד אוכלוסייה מדהימה. כל חיי האמנתי כמו פתי להבטחות הממשלה לקירוב הפריפריה למרכז, ולחיזוק החינוך, הבריאות, התעשייה והכלכלה. אחרי 42 שנה נפל האסימון. אלו לא היו הבטחות - אלו היו שקרים של ממשלות ישראל לדורותיהן, של שרי ממשלה מכל הצדדים, ימין ושמאל. כולם שיקרו ומשקרים במצח נחושה, כי כולם יודעים היטב שאת מה שהם מבטיחים אין להם שום כוונה לקיים.
כמה אפשר להבטיח שכביש 6 יגיע לצומת כברי? עד מתי יופרחו ססמאות כמו "מחברים את הגליל"? לתושבי הגליל נמאס מהבלוף, נמאס להיאבק על זכויות קיום בסיסית, כמו חינוך, רפואה ופרנסה. הגליל טוב לפוליטיקאים רק בססמאות, בפועל לא הייתה ממשלה אחת ששמה את הפריפריה על סדר יומה.
תקציב משרד הנגב והגליל (200 מיליון שקל) מספיק בקושי לבופה העשיר שמגישים בוועידות הגליל והנגב. כעיתונאי צפוני רדפתי 15 שנה אחרי הבטחות. מי לא בא לכאן, החל מראש הממשלה וכלה בשרים בכירים, שחיים ומתקיימים פוליטית בזכות הפריפריה.
נמאס מהנסיעות, מהפקקים, ומזיהום האוויר
אבל לא רק הם אשמים. לתושבי הגליל יש חלק לא קטן באשמה. גם לראשי הרשויות, שרצו לכנסת לזעוק ולהשליך גלילי נייר טואלט, יש חלק לא קטן בהזנחה. הרי ביום פקודה, יום הבחירות, התושבים הם אלו שמרימים את הפוליטיקאים על נס ואוכלים את הבלופים, וראשי הרשויות הם אלו שרצים להעניק תעודות אזרחות כבוד לראש הממשלה ושריו. ביום הבחירות אף אחד לא יודע לבוא חשבון עם השלטון, וממשיכים להמליך מלכים שקרנים.
שאלו אותי לאחרונה איך אני, איש גליל מלידה, ברחתי מהצפון. התשובה לכך פשוטה מאוד - נמאס לי. נמאס לעמוד שעתיים בפקקים כל בוקר רק כדי לחצות את הגליל המערבי ולהגיע לעבודה. נמאס לי שבשביל אבחון לילד אני צריך להמתין חצי שנה בתור וגם אז לנסוע ממעלות לחיפה.
נמאס לי לראות את השכנים שלי מתים מזיהום אוויר, רק כי מישהו החליט לבנות בתים סביב מפעל כימי שמשרת טייקונים. נמאס לי שאחת לשנתיים, כשהקריירה הצבאית של אשתי עולה על הפרק, היא צריכה לחפש עבודה בדרום או במרכז הארץ.
וכן, גם אני הבנתי שעם כל הכבוד להטבות המס - החינוך, הרפואה, הנגישות והביטחון חשובים יותר ממה שיש לצפון להציע.