זה היה בשבוע שעבר בפגישה בחיפה: ישבתי על הבר בפאב די מוכר, ואחת העובדות במקום שאלה אותי על הגברת שישבה לידי - אם היא בתי.
האמת? כבר התרגלתי לשאלה הזאת, אבל רק כשאני יוצא עם מי שהן באמת בנותי. כלומר, אף על פי שאיני יודע את גילה המדויק של הגברת שישבה לצדי, אני יכול למקם אותו (בזהירות המתבקשת כשיוצאים למשימת התאבדות שכזאת) במחצית השנייה של העשור הרביעי לחייה, משמע בין 35 ל–40.
אם להמשיך את חוט המחשבה הזה לפני שיכה בי האלצהיימר, הרי שכדי להיות אב לבת 35, בהנחה שלא טמנתי אותה ברחם אמה אי שם בחופש הגדול שלפני כיתה י"ב, הרי שאני צריך להיות לפחות בן 55, אם לא 60. אני? בן 60?
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כמו אישה שחושבת שהיא עדיין הפצצה של הכיתה, אבל לפתע תלמיד תיכון קם ממקומו למענה באוטובוס. אני? אני נראה בן 60?
רק לשם הגילוי הנאות, אני רק בן 46, אפילו שבעוד כחודש אהיה בן 47. אי שם באזור "זקן לרוק'נרול, צעיר מכדי למות" - תואר שעם קצת מזל ואם אצליח אי פעם לשפר את התזונה הלקויה שלי, אני מקווה למתוח לעוד שנים רבות. וכן, ברור לי בהחלט שגם גיל 60 אינו הסוף, כמובן (והרי פעם גם 35 נראה לי זקן). אבל שוב אשאל והפעם ברצינות גמורה: 60? אני?
זה ממש בסדר גמור אם מכר שואל אותי בבר אם כבר חגגתי 50, אבל אבא של מי שנמצאת בשכבת הגיל שבה נשים עוד אמורות לגלות בי עניין כגבר?
ככל שניסיתי להתנחם, כך שקעתי ביגוני: אמרתי לעצמי בלב שהיא טיפשה, ששאלה כזאת יכולים לשאול רק קיבוצניקים או חיפאים; נשבעתי שלא לחזור לאותו פאב לעולם ואולי בכלל לא לשוב עוד לחיפה. אלא שככל שהפכתי בסוגיה היה לי ברור שטיפשה או לא, חיפאית או תל–אביבית, הגברת ההיא בסך הכל אמרה את שחשבה, וכן: אני נראה לה בן 55, אולי אפילו 60.
אני?
כן, אני יודע שזה מסוג החשבונות שנהוג לעשות ביום ההולדת, לצד מאזני רווח והפסד שגורמים לנו להרגיש אומללים, אבל נשבע לכם שאני לא כזה! אני אוהב את החיים! אני אוהב לאכול, לשתות, לצחוק ולבלות - ועושה הכל כאילו אין מחר, כאילו בלילה מישהו ישרוף את סניף הבנק שלי (לא משהו שלא חשבתי לעשות בעצמי לפעמים), כאילו שאת ההפניה לבדיקות הדם שביקש ממני רופא המשפחה לבצע, אפשר לתארך בלי פחמן 14 - עד שבקרוב אזדקק להפניה חדשה. או ללב.
ואפרופו לב: במכון הכושר אני רץ בקלות יחסית כ–12 ק"מ בכל פעם, שזה בערך 12 ק"מ יותר מאשר מה שהייתי מסוגל לרוץ בגיל 20, אבל כשאני קובע עם חברים לדרינק, אני משתדל לקבוע ל-18:00 או 19:00, כדי להיות בבית גג עד 22:00 או 23:00, פחות בגלל העייפות, ויותר מתוך התמכרות להרגלים (כמו למשל "חדשות הספורט"). אפשר כמובן לקבוע גם לשעה מאוחרת יותר, אבל מוטב שאדע על כך מראש, כדי שאוכל להניח אותו לשעה–שעתיים בצהריים.
ופתאום צפים ועולים בדמיוני מחזות ממחוזות ילדותי, בעיקר בימים קשים שבהם אני מוצא את עצמי מנקר לשעה קלה מול החדשות ומתעורר רק מהווליום הגבוה של הפרסומות, כשהילדים מביטים בי בעיניים מאשימות - כפי שהייתי מביט פעם באבי - כאילו בגבר עמל שנעצמו לו מעט העיניים על הספה יש משהו לא טבעי.
גם במבחנו האולטימטיבי של כל גבר, אני משתדל לעמוד בכבוד ובכל מובן אפשרי (כל עוד אני לא נדרש להדרן בצורת סיבוב שני). אז איך בן 60? אני?
באחד השירים החביבים של פול מקרטני הוא תוהה מה יקרה כשיהיה בן 64. מקרטני כתב את מילות השיר כשהיה נער, ועל כן יש בו שורות מצחיקות כמו (בתרגום חופשי כמובן): "האם כשאצא עד רבע לשלוש, תנעלי בפני את הדלת?". אני מניח שהיום יודע מקרטני, שחגג לא מזמן כבר 74 - שאפשר להישאר בכושר ולשמור על מראה צעיר (בעיקר אם אתה עשיר), אבל כל הכסף שבעולם לא יכול לקנות לך, בגיל 64, חשק לצאת עד 3:00 לפנות בוקר.
מה שכן, עם השנים באות גם תובנות לגבי העתיד. איני מסוגל כמובן לחזותו, אבל על אירוע אחד אני יכול להתחייב: כשאסיים להקליד את הטקסט הזה ואקום מהכיסא, יישמע קנאק קטן מכיוון הגב התחתון ואנחה תיפלט מפי.
כמעט בן 47. אני!