רק מה"הלו" של חברתי היקרה נעמי הבנתי שמשהו לא בסדר. "מה קרה?", שאלתי. "נפלתי", ענתה לי נעמי, "כל הגוף כואב לי". "איך זה קרה?", להפתעתי התשובה הייתה: "עונש!". על מה נענשה נעמי? ובכן, זה סיפור המעשה המתוק שהיא סיפרה לי:
יום קודם לכן נחרדה כל השכונה בעיירה שבה גרה חברתי, אי שם באזור השפלה, מפיצוץ עז. ניידות משטרה הגיעו, וכולם יצאו מהבתים לראות מה קרה. נעמי הוציאה ראש מהחלון והספיקה לראות נערים עבריינים בורחים מגן השעשועים שליד הבית, כנראה אחרי שפוצצו משהו בסדר גודל של רימון הלם. אחד מהם חלף על אופניו קרוב לחלונה, והיא ראתה אותו באופן ברור.
למחרת, כשטיילה באותו הגן, ראתה נעמי על אחד הספסלים את חבורת העבריינים הקולנית ובראשה הנער, שאותו זיהתה מהלילה הקודם. היא התלבטה אם ללכת ככה, אישה לא צעירה לבדה, ולנזוף בהם על הפיצוץ המחריד. בעוד היא הולכת ומתלבטת, החליקה וחטפה חבלה לא קלה. להפתעתה "העבריינים" שישבו רחוק, ויכלו להתעלם ולבחור שלא לראות את האישה המבוגרת שנפלה, חשו לעזור לה: סידרו לה את התיק, עזרו לה לקום והתעקשו לא לעזוב אותה עד שתגיע בשלום לביתה, אף על פי שהיא כל הזמן אמרה להם שהיא תסתדר.
כל הדרך הביתה, כשהנערים מגודלי הגוף מלווים אותה, נעמי בכתה, וזה הדאיג אותם יותר. "מה שהם לא ידעו", אמרה נעמי, "זה שבכיתי מהתרגשות מהם, לא מכאבים".
ההשתייכות לעולם הפשע כמעט אף פעם לא נעשית מבחירה חופשית. ילד נולד לתוך העולם הזה ולומד את דרכיו כדי לשרוד, בדיוק כפי שילד בעולם הנורמטיבי לומד דרכים אחרות ורצויות יותר לחברה. תחנת היציאה מהעולם הזה היא לא פעם דווקא הכלא ותקופת השיקום שאחריו. אלא שכדי ששיקום כזה יצליח, האסיר המשוחרר תלוי ביכולת שלנו לראות אותו לא כ"עבריין" אלא כאדם.
עבור סבא שלי, הרב אברהם חזן ז"ל, היכולת הזאת הייתה גם שליחות וגם מקצוע. סבי היה הרב הראשי של המשטרה ושירות בתי הסוהר. אחד הדברים שהוא עשה בהצלחה פנומנלית היה שיקום אסירים. לאחר מותו הגיעו אסירים רבים שהוא סייע להם להשתקם ומעולם לא חזרו לפשע, וסיפרו לנו מה הוא נתן להם: מבט מאמין.
הם תיארו לנו איך הוא הסתכל בהם וראה את האמת הפנימית שלהם, אמת שיש בה טוב. הוא האמין בהם יותר ממה שהם האמינו בעצמם. הוא תמך בהם, והם מצאו את הכוחות לחזור לחיים נורמטיביים. זה היה עבורם מבט כל כך שונה מהמבטים המתנשאים, המפוחדים והמרוחקים שהם בדרך כלל קיבלו. שאנחנו בדרך כלל נותנים במי שאנחנו רואים כעבריין.
בגלל התקווה הזו, שסבא שלי נטע באנשים החלשים ביותר בחברה שלנו, גם אני כמעט דמעתי השבוע מהתרגשות, מידיעה כמעט זניחה בחדשות: שירות בתי הסוהר הישראלי ומסע "מלכת המדבר", שבו הייתי שותפה, זכו בפרס הראשון בתחרות של ארגון הכליאה הבינלאומי. הזכייה שלהם היא על פרויקט מדהים שנקרא "בדרך אל החופש", שבו נשים שהשתתפו במסע מלכת המדבר, חונכות בהתנדבות נשים בכלא נווה תרצה לפני צאתן לחיים בחוץ.
מחצית מהאסירות שמשוחררות חוזרות לכלא, אולם בעזרת העין הטובה והיד המושטת של נשות "מלכת המדבר", הנשים שמשתחררות מתחילות להאמין בעצמן וביכולת שלהן לשנות את סיפור חייהן ולא לחזור עוד לפשע. עכשיו נשארת המשימה לנו, לחברה. במקום לעתור לבתי משפט כדי למנוע את הקמתם של הוסטלים לשיקום, אנחנו צריכים להגיד לעבריינים: אנחנו מאמינים בכם ויודעים שאם ניפול, אתם תהיו הראשונים שיתעקשו לסייע.
עתיד הקרקע
כי הדאגה לחלש מכתיבה לי, כיהודייה דתייה וכישראלית, לדאוג לפלאח הפלסטיני. לא לעקור את עצי הזית שלו, חלילה, ולא לבנות בתים בשדותיו. אולם היא לא מכתיבה לי, בשום אופן, דאגה לנדל"ניסט הפלסטיני שהחזיק בקרקע עזובה שהוא רכש מתישהו אולי משליט בריטי, ירדני או טורקי, שאיבדו את אחיזתם בשטח. כן, הקרקעות שאותן דורשים הפלסטינים, הן קרקעות שאיש לא עיבד בעשרות השנים האחרונות.
אני קוראת לבעלי הקרקע האלה נדל"ניסטים, אך לאמיתו של דבר זו מחמאה עבורם: לנדל"ניסט יש תוכניות כלשהן לגבי עתיד הקרקע, ואילו במקרה שלפנינו הבעלים הם בעיקר תוצר של מצוד מאורגן של ארגוני השמאל הישראליים, הממומנים על ידי האיחוד האירופי ומתאמצים לאתר אנשים שיוכלו לתבוע מתנחלים.
מול הערך הזה, של דאגה לנדל"ניסט פלסטיני שלא עשה דבר בנוגע לבעלות על הקרקע, עומד ערך נשגב ופשוט: "יישוב הארץ והפרחת השממה". קראתם נכון. כל כך אנכרוניסטי. לכן את האדמות הלא מעובדות שאין להן דורש, אנו חייבים להפוך ליישוב יהודי פורח, תוך הקפדה על הענקת פיצויים נדיבים לבעלי הקרקעות הפלסטינים, אם ישנם כאלה.
יש לי רק הצעת ייעול אחת: בואו נצמיד את מועד תשלום הפיצוי למועד שבו ארצות ערב יפצו את בעלי הרכוש היהודים הרבים שגורשו מארצות ערב בעקבות הקמת מדינת ישראל.