חמישה ימים קסומים בירדן: נרגילה תפוחים, חיוכים והרבה מחזרים

אחרי שבועות של התבכיינות על כך שכבר שנים לא ממש יצאתי לחופש - זה קרה. עזבתי את גבולות ישראל ואפילו לא הייתי צריכה לעלות על מטוס. במעבר הגבול ניסיתי להיזכר בכל הכתבות של ליאור דיין על ביקוריו בארצות מאותגרות ביטחונית, רק כדי להקל על החששות. ידעתי שהוא טיפוס חרדתי וגם אני קצת סובלת ממחשבות טורדניות, ואם הוא היה בקוריאה הצפונית ובעיראק, אז גם אני יכולה לעבור נסיעה במונית במדינה ערבית עם מלך חתיך שצולל פעם בשבוע והסכם לא רע מ־1994. כן, אני יכולה לצאת מזה בשלום. 
 

כבר במעבר הגבול ידעתי שאני מחבבת את הירדנים. גם קציני הביטחון של משטרת התיירות שעצרו אותנו למשך חצי שעה בשל איזו אי הבנה בסיסית, הצליחו עם עיניהם הכחולות כים ועשן הסיגריות הכבד שעף לפרצופנו, להשכיח את העובדה שהמסע הזה עלול להיגמר כמו ב"אקספרס של חצות". 
 

אפשר לדבר הרבה על הגברים בממלכה ההאשמית, ואני יודעת שכל חברותי הפמיניסטיות יקפצו ויסבירו לי על מעמד הנשים ובלה בלה. עיסאם, רווק בן 38, נהג המונית שלקח אותנו לטיול בפטרה, סיפר במשך שעתיים תמימות של נסיעה מדברית שאומנם מותר להם לשאת ארבע נשים, אבל בדור הזה "לשום גבר נורמלי אין כוח ליותר מאישה אחת, השתגעת?"; או מוחמד - "אני ירדני אסלי בדואי גאה מוואדי רם" - נהג בג'נטלמניות כשבתשע בבוקר הוא ויתר על כוס הקפה שלו עבורי, אחרי שהתעלפתי מהריח של ההל ורציתי גם. הוא כבש לי את הלב בשנייה הראשונה עם הקמטים האלה של הצחוק ליד העיניים, והצחיק אותי כשאמר שזה בסדר להגיד שאנחנו מישראל, ושהוא צוחק מכל הישראלים שעובדים עליו שהם מצפון אפריקה. גם הוא, בן 41, סיפר שהוא גרוש ובחיים לא ייקח יותר מאישה אחת אם בכלל, "עשתה לי כאב ראש האחרונה". מה שהוכיח לי שבכל נקודה על המפה אנחנו לחלוטין דור משובש.
 

לגברים הירדנים יש יתרון אחד ברור על פני הישראלים בדור המעפן של שנות האלפיים - הם מנומסים, אדיבים, ואם את בפיק אפ בר (או בבר ה"שישה"), הם יכרכרו סביבך כמו ציפור שיר שיודעת לחזר היטב. טארק מעמאן נזקק לשלוש שעות ולאלפי מבטים מבוישים עד שניגש אלי. אחרי סמול טוק באנגלית רצוצה, הוא הבין שאין שום סיכוי שאני מעבירה איתו ערב במועדון, ונתן לי מתנת פרידה - צמיד שחרוט עליו מסר לחיים מפי אמא תרזה. ברגע זה איבדתי את הציניות. המחווה ריגשה אותי כמו שלא קרה לי הרבה זמן. "איך אני יכולה לחזור עכשיו הביתה?", אמרתי לחן חברתי, שהביטה עלי במבט מבוהל אחרי שאיבדתי אחיזה במציאות, והזכירה לי שגברים בכל העולם הם פשוט גברים. 
 

נו, נודניקים. אני יודעת. אי אפשר לשפוט אישה שיצאה לחופשה ומבחינתה כל כוס קפה במדבר מחוץ לגבולות ישראל היא בעלת טעם גן עדן, גם אם נהג מונית לגם ממנה קודם לכן. חוץ מזה, אני תמיד קונה את הבולשיט הזה של החיזור וכמעט תמיד נופלת בפח. ובינינו, יש אישה בקהל שלא רוצה שיחזרו אחריה? שלא אוהבת להרגיש שהיא הכי־הכי עבור מישהו? וגם אם יש, אז תסלחו לי, אני חלשה וכנראה לא טובה כמוכן. 
 

היה לי קשה לעזוב. כמות הפעמים שאמרתי "שוקרן" ו"טנקיו", כמות הפעמים שחייכו אלי ואמרו לי "וולקאם", גם כששמעו את המילה המבהילה "ישראל", הפעילה אצלי בנפש מנגנון אחר. ועוד לא דיברתי על המלצר ממסעדת "עלי באבא", שגרם לי להרגיש מחוזרת כמו בייבי מ"ריקוד מושחת". אני מניחה שביקורת הגבולות הישראלית ידעה בדיוק מה היא עושה כששמה בחור חתיך במיוחד במעבר הראשון בין השער הירדני לזה הישראלי. כך שרגע לפני שנתקלנו בפרצופים חמוצים, מרמרת מצויה ודחיפות אילתיות של תיירים, זכינו לקבל חיוך מיוצא סיירת מסוקס. התרשמתי שרצו לומר לנו: היה לכן כיף, לא הורידו מכן את העיניים והציעו עבורכן גמלים? בסופו של דבר כנראה שאין כמו בבית.