העתיד כבר כאן, והוא נראה מטושטש. זה שילוב של ערפל, בלגן, סחרור ושינוי מהותי של השפה שמדברים בה בעולם. הדוגמה הטובה ביותר לכך ניתנה על ידי המועמדת המצולקת לנשיאות ארה"ב הילרי קלינטון, בנאום הטוב ביותר שלה יממה אחרי העימות האחרון מול המועמד המפתיע ופורץ הגבולות, אביר הטשטוש דונלד טראמפ. השניים הופיעו בארוחת ההתרמה של אל סמית, וקלינטון וטראמפ ניגחו זה את זה בעימות מבודח ועוקצני. קלינטון הציגה את האופן שבו היא רואה את המציאות לעומת התיאור של טראמפ, ובעצם עמדה על הפער בתפיסת עולמם ובעיקר על ההבדל במקור הסמכות. כלומר, על מה מבוססים הטיעונים שלהם. היא תיארה למשל את הדוח הרפואי ששניהם פרסמו כחלק מהמרוץ הנשיאותי.
"לחץ הדם שלי הוא 70 על 100 בעוד שלחץ הדם של דונלד הוא 'מעולה באופן בלתי רגיל'", אמרה. "הכולסטרול שלי הוא 189 בעוד שלדונלד יש כולסטרול 'נשיאותי'. פעימות הלב שלי הן 72 לדקה, בעוד שלו יש 'הפעימות הכי טובות אי־פעם' או 'הכי פחות פעימות ממישהו אחר' - תלוי מה נשמע טוב יותר". "דונלד", המשיכה קלינטון, "הוא באמת בריא כמו סוס. כמו הסוס שעליו רוכב ולדימיר פוטין".
לעגה היה מופנה קצת אליו וקצת לעצמה, ובעיקר נגע בתופעה הבולטת והמטרידה, שהפכה את הכל למטושטש: מקור הסמכות הוא כבר לא האמת, העובדות והנתונים, אלא תחושות, חוות דעת ושמות תואר. ההבדל בין אמת לשקר כבר אינו ההבדל בין שחור ללבן, אלא נע בין חמישים גוונים של אפור. מקור הסמכות אינו רק מה שמוכח, אלא כל דבר שהוא - תחושות בטן, הערכות, משאלות לב, תפילות ואמונות. נדמה לי שהשימוש במילה "נדמה לי" נסק לשחקים. מישהו אומר משהו שנדמה לו ומיד הוא יוצר אמת חלופית שאי אפשר לזרוק מיד לפח.
טראמפ הוא היציר הכי בולט של הטרנד החדש והמוזר הזה. הוא הכי מטושטש שיש. בהיותי כתב מדיני צעיר בגלי צה"ל, אני זוכר את הדאגה הגדולה שאחזה בשורות הליכוד בשנות ה־90 המוקדמות מעלייתו של המטאור הפוליטי החדש, הצעיר והמבטיח, איש הסאונד בייט, אמן התקשורת האמריקאית שכבש בסערה את המפלגה: בנימין נתניהו. אמרו עליו שהוא צעיר מדי - הוא היה אז בן 46, וחסר ניסיון - הוא היה אז רק השגריר באו"ם וסגן שר החוץ, שני תפקידים זוטרים יחסית במערך הממשל הישראלי. מעולם לא היה מועמד לתפקיד הזה שהיו לו כל כך מעט ניסיון וידע על המערכות השלטוניות. נתניהו היה כמובן פי אלף יותר מעורה, מנוסה ובשל מטראמפ.
טראמפ לא עשה כלום. אפס. הוא לא העביר חוק אחד, לא היה מעורב בשום ישיבת מטה, לא קרא מעולם חומר מודיעיני, לא נשא באף תפקיד ניהולי ציבורי. כלום. הבוחרים באמריקה רוצים את טראמפ כי הם רוצים משהו חדש ונקי, והוא מבטיח להם שהוא ישנה את וושינגטון ויעשה מהפכה, כי הוא יודע מה לעשות. על סמך ההערכה האישית של טראמפ את עצמו ועל סמך היכולת שהוכיח בריסוק מועמדים מנוסים, הוא עשוי להיות מנהיג העולם החופשי. פשוט כי הוא אמר. הוא למשל אמר שפרשת האי־מיילים של קלינטון היא הפרשה הכי מושחתת מאז ווטרגייט. במה? איך בדיוק? הנתונים אינם חשובים.
ראש ממשלת רוסיה דמיטרי מדבדב אמר ליונית לוי בראיון בלעדי לחדשות ערוץ 2, שעוד יתברר מי עומד מאחורי ההדלפות של וויקיליקס. זה הספיק לכותרת־נגד, אל מול המידע שהצביע על מעורבות רוסית בהדלפות הללו ובמערכת הבחירות בארה"ב. ח"כ אורן חזן הכריז שהוא ניצח במשפט הדיבה מול עמית סגל וחדשות 2, אף על פי שהפסיקה היא נגדו. זה הספיק לערוץ 10 לראיין אותו בכתבה ארוכה וכאילו מעמיקה, כולל ראיון באולפן. חזן אומר כל מיני דברים, בלי הוכחות, בלי עובדות. הרוב שקרים, אבל למי אכפת. הוא אמר, למשל, שיאיר לפיד הודה בצריכת סמים, אף שלפיד הכחיש זאת בכל כוחו ולא יוכל לתבוע את חזן, כי יש לו חסינות.
תראו לי את הכסף
הטשטוש חמור עוד יותר כאשר יש מי שלא אומר כלום. במשך יותר משבוע אני מנסה בכל כוחי לשמוע מראש הממשלה בנימין נתניהו הסבר פשוט לרצונו לסגור את התאגיד. תחנת בלפור אינה עונה. לא הוא, לא מקורביו ולא פקידיו יכולים לתת תשובה פשוטה לשאלה. יש שרים שמדברים על מה שצריך לעשות. צחי הנגבי ויובל שטייניץ וגם דוד ביטן, שכולנו מנחשים שהוא פועל בשם ראש הממשלה. אבל נתניהו שותק.
בעיתון הבית שלו כתוב שזה בגלל נוני מוזס ו"התלהטות" "ידיעות אחרונות" על התאגיד. אבל איפה ההוכחות? איפה הנתונים שמראים לכאורה שתאגיד השידור החדש מעל בתפקידו ובייעודו? אין. "הם שמאלנים", טוענים בליכוד, והופכים בהבל פה עיתונאים מקצועיים לפיונים פוליטיים ואת השידור הציבורי לזירת ניגוח פוליטי - בלי כל צורך בהוכחות, עובדות או נתונים.
הכי בולט היה עניין הכסף. ביטן אמר שזול יותר להשאיר את רשות השידור. הוא הציג הסבר כספי בלי ידיים ובלי רגליים. באוצר אמרו שמדובר בשטויות במיץ עגבניות. כחלון עשה מהלך: הוא נמנע מלהיכנס לפינה של איכות השלטון והגנה על חופש הדיבור, ואמר כי לא יאפשר החלטה שתעלה מיליונים. פרשנים שונים ראו בכך איתות לעסקה: כחלון מוכן להתפשר אם יוסדר העניין הכספי. אולי. אני חושב אחרת.
כחלון לקח את הוויכוח משדה הססמאות הפורחות באוויר למישור מדיד: שדה המספרים. צוות הבדיקה שהתגבש השבוע ויגיש את החלטותיו בנושא בעוד שלושה שבועות הוא מבחן בטשטוש. כי כחלון, כמו סוכן הספורט האגדי מהסרט "ג'רי מגווייר" אומר לנתניהו את ביטן: "תראו לי את הכסף". תראו לי איך סגירת התאגיד לא עולה יותר מ־10 מיליון שקל בשנה. בפועל, לא כרצון יצירתי, לא כמריחה איכותית.
עם חברי הצוות נמנה אמיר לוי, ראש אגף התקציבים באוצר. הוא אחד האישים הכי מקצועיים ואיכותיים במערכת הממשלתית, ויש לו ניסיון לא רע מול ספינים פוליטיים, בעיקר אחרי ההחלטה על תקציב רב־שנתי למגזר הערבי. מולו ישב הפוליטיקאי ביטן. התוצאה חייבת להיות ברורה וחד־משמעית: איך המהלך עולה לנו פחות.
זו הזדמנות נדירה לפוצץ בלון מופרך ופוליטי של שקרים, על שאלה פשוטה וחדה. כחלון הוא פוליטיקאי משופשף, הוא יודע לעגל פינות ולסגור עניינים, אבל במקרה הזה הוא חייב ללכת עד הסוף ולתת למספרים לדבר, במיוחד לנוכח ענייני מתווה הגז והחתימה שלו מראש על הסעיף של נתניהו לתמיכה אוטומטית בכל רפורמה בענייני התקשורת.
פתרון בלי עובדות ומספרים ישאיר אותנו רק עם תופעות הלוואי: הקרב נגד התקשורת, הכתם על כל העיתונאים שלכאורה הם משרתים את נוני מוזס ואת השמאל, והמדידה האינסופית של מי ניצח, מי חזק יותר ולמי יש גדול יותר. התשובה עכשיו צריכה להיות מי צודק. לכל הפחות למען המלחמה בטשטוש.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2