חמישייה של מטוסי קרב עשתה את דרכה בשמי פלורידה כשדהרתי על הכביש מג׳קסונוויל בחזרה לאורלנדו, מרחק שעתיים נסיעה לערך. המטוסים פלטו שובל ארוך של עשן, שדהה לאטו, ואז נעלמו באופק. אקורד סיום מתאים לחצי יום שרובו המתנה, וסופו צפייה בשובל מרהיב ההולך ודוהה, עד שעוד מעט ייעלם: זנבו של הנשיא ברק אובמה, שיסיים את תפקידו בעוד פחות משלושה חודשים. זנבו של הנשיא שכנראה יפנה את מקומו ליורש פחות מוצלח ממנו. או כך לפחות סבורים הבוחרים עד שיוכח אחרת.

יומה של השאלה אם אובמה היה נשיא מוצלח עוד לא בא. סיכומים עושים בסוף. אבל ברור לגמרי שבעיני הבוחרים האמריקאים – אלה שמשתייכים למחנה שממוקם משמאל לקו האמצע של הפוליטיקה האמריקאית – אובמה היה מוצלח הרבה יותר מהמועמדת המוצעת להם כעת. המועמדת המובילה במרוץ, הילרי קלינטון.

לעתים הם מצביעים ברגליים כדי לבטא את התחושה הזאת. כך עשו ביום חמישי שעבר בג׳קסונוויל, צפון פלורידה, וכך יעשו מן הסתם היום קרוב לאורלנדו, במרכז המדינה. בשתי התחנות הללו אובמה מבקר כדי לדחוק במצביעים להצביע לקלינטון. בשתי התחנות האלה המצביעים מביעים את הערכתם לאובמה, ובמשתמע את הערכתם הפחותה לקלינטון. הם מתייצבים במספרים גדולים להופעותיו, עומדים בתור ארוך, מריעים בהתלהבות. ספק אם היו עומדים בתור ארוך כל כך כדי לראות את קלינטון. ספק אם הם חשים כלפיה את אותה הערצה שהם חשים כלפיו.

ההופעות של אובמה מביאות לקלינטון תועלת, או כך לפחות צריך להניח. אבל יש בהן גם משהו מוזר, מתעתע. הן מרגישות כמו מסע במנהרת זמן המושכת שמונה שנים לאחור, אל הבחירות המסעירות של 2008, כשהתקווה עוד הייתה תקווה, כשההבטחה לשינוי עוד הייתה מבטיחה. ביום חמישי נחת אובמה בשדה התעופה של ג׳קסונוויל, זמן קצר לאחר שטראמפ המריא מאותו שדה. זה הולך וזה בא. או שאולי זה בא וזה הולך. מחר יופיע לצדה של קלינטון באירוע הבחירות המסכם, בפילדלפיה. הוא ורעייתו, לצד קלינטון ובעלה ובתה.

לפני שמונה שנים, ומסתבר שגם היום, אובמה הוא כוכב רוקנרול של פוליטיקה. הוא ממלא איצטדיונים ומהפנט אותם בכריזמה שלו. הוא גורם לאנשים להמתין לו במשך שעות ארוכות, בסבלנות, בשורה אינסופית הנמתחת על פני רחוב, ועוד רחוב, ועוד רחוב. למה את כאן, נשאלה אחת העומדות בתור ביום חמישי. "אני רוצה לראות פעם אחת את הנשיא שלי", השיבה – אך לא זכתה.

אובמה הוא המנהיג שאת אור פניו הקורן צריך לראות. אובמה הוא המנהיג שגם אם הכריזמה שלו נשחקה, עדיין מסוגל לגרום למצביעים דמוקרטים את תחושת הדגדוג הזאת בבטן – תחושה של התרגשות. ממילא, קצת יותר משבעת אלפים צופים הורשו להיכנס לאולם הקטן מדי שנבחר לאירוע, עד שקצין הכבאות הממונה הודיע על סגירה הרמטית, אין להכניס סיכה. עוד אלפים רבים, אולי כמספר הנכנסים, התפזרו בשקט, בלי מחאה.

הם לא שמעו אותו אומר: "מה שאתה, מי שאתה, לא משתנה כשאתה נכנס לחדר הסגלגל. הוא רק מועצם". וזה אולי נכון. אך גם אם אובמה לא השתנה, רק נעשה עוד יותר אובמה, בכמעט שמונה שנים של כהונה, הסביבה השתנתה. הבוחרים השתנו, אמריקה השתנתה, העולם השתנה.

לכן, ההופעה שלו באוניברסיטה של צפון פלורידה הייתה מעניינת כל כך מצד אחד, ובלתי רלוונטית כל כך מצד שני. היא לא שייכת לעידן הזה. היא לא שייכת לתחרות המביכה והכעוסה בין הילרי קלינטון לבין דונלד טראמפ. היא שייכת לזמן שבו אובמה עצמו התמודד, סחף המונים. אלפים פה ואלפים שם, ואז עשרות אלפים, ויומיים לפני הבחירות, בדאון טאון קליבלנד, כמעט מאות אלפים (בעזרתו הנדיבה של ברוס ספרינגסטין). היא שייכת לזמן שבו הבוחרים חשבו שמשהו טוב יותר עומד לקרות.