השיח בכנס של פורום קהלת, שעסק בסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, התגלגל כמצופה לאיום בחקיקת חוק ההסדרה שנועדה להסדיר את סוגיית פינוי עמונה, ולהתנגדותו של היועמ"ש המכהן אביחי מנדלבליט לנוסח החוק המוצע, שלדבריו איננו חוקתי ולא יעמוד בביקורת בג"ץ. כששרת המשפטים איילת שקד נשאלה כיצד היא מתכוונת להעלות לממשלה ולכנסת את הצעת החוק הזו, לנוכח התחייבותו של ראש מפלגתה, היא השיבה לקהל שנכח באולם "ליועמ"ש אין זכות וטו על חוקים. יועץ משפטי, תפקידו כשמו - יועץ. הוא לא מקבל החלטות במקום נבחרי הציבור". מעניין שדווקא בפורום הזה בחרה שרת המשפטים לזלזל בתפקידיו של היועמ"ש, אך יכול להיות שדבריה נבעו מחוסר ידע ולא מזלזול.
שקד טעתה והטעתה את שומעיה בעניין תוארו של נושא המשרה. הוא איננו יועץ, אלא בעל הסמכות העליונה שמחליט בשני נושאים קריטיים ומהותיים שמופקדים בידיו. ראשית, הוא עומד בראש התביעה הכללית והינו בעל הסמכות להחליט מי לשבט ומי לחסד, מי יועמד לדין ומי ישוחרר. בעניין זה הוא לא מייעץ לאיש, אלא אחרים מייעצים לו. בעניינים מסוימים, כפי שנקבע בפסיקה ובהחלטת הממשלה, רשאית השרה לייעץ לו.
בנוסף, היועמ"ש הוא הפרשן המשפטי העליון, המוסמך והמוכר על ידי הדין ובתי המשפט, בכל הקשור להתנהלות ולחוקיות פעולות הממשל. ולכן החלטותיו, לא עצותיו, מחייבות את כל זרועות הממשל והמינהל. המוסד היחיד שרשאי להתערב בשיקול דעתו ולשנות את הוראותיו הוא בית המשפט, לא הממשלה ובוודאי לא שרת המשפטים. וגם בית המשפט עושה זאת בקמצנות רבה.
מקורו של תפקיד היועמ"ש בשיטת הממשל הבריטית, שם הוא נקרא general Attorney. מונח שתרגומו המילולי הוא "הפרקליט הראשי", או אם תרצו פרקליט המדינה. באנגליה היועמ"ש הוא גם שר בממשלה, ואפילו חבר הקבינט.
כשהבריטים כבשו את הארץ מידי הטורקים ב־1917 והנהיגו בה משטר צבאי, הזמין המושל הצבאי את עורך הדין הבריטי נורמן בנטוויץ' לכהן כיועץ המשפטי של הממשל הצבאי והעניק לו את התואר Judicial adviser. ב־1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. סר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, הקים בארץ ממשל אזרחי בדומה לדגם הבריטי ובין היתר מינה את נורמן בנטוויץ' ל־general Attorney.
ראשי היישוב, שהתרגלו לתפקידו של בנטוויץ' כיועץ משפטי, החליטו מטעמי נוחות להמשיך לקרוא גם לתפקיד החדש שאליו הוא מונה בשם הקודם, יועץ משפטי, ורק הוסיפו את המילה "לממשלה". כלומר, תואר המשרה הוא תוצאה של שיבוש לשוני.
אולם היועץ הוא בעל הסמכות העליונה, וכדאי ששרת המשפטים תהיה מודעת לכך. לפיכך, פרשנותו של מנדלבליט על כך שחוק ההסדרה המתוכנן על ידי שרת המשפטים וראשי מפלגתה אינו חוקתי, היא החלטה מחייבת ואי אפשר לעקוף אותה.
נכון, היועמ"ש איננו מחוקק. שרת המשפטים כן. בסמכותה ליצור תקדים ולהביא לחקיקה בכנסת הצעת חוק שהיועמ"ש קבע לגביה שהיא אינה חוקתית, והכנסת רשאית לחוקק חוק כזה (זה יהיה, כמובן, מעשה איוולת, לדעתי).
במקרה כזה, של עיוות דין מודע הן של הדין המצוי במדינת ישראל והן של הדין הבינלאומי, טוב וחיוני שישנו בג"ץ. מן הסתם הוא יפסול את החוק ככל שיחוקק בשל היעדר חוקתיות. אלא אם כן ראשי הבית היהודי רוצים לשחק במשחקי "נדמה לי" עם ציבור הבוחרים שלהם, שמאיים על המשך כהונתם אם תפונה עמונה, והם יוצאים בהצהרות כדי לפייס את הציבור שלהם, מתוך ידיעה ברורה שהחוק לא ייכנס לספר החוקים שלנו. או אז מדובר בעוד מהלך פוליטי וציני. הא ותו לא.
שרת המשפטים שגתה: ליועמ"ש יש גם את הסמכות להחליט
כך טעתה השרה שקד בעניין תוארו של היועץ המשפטי לממשלה שטענה כי "כשמו כן הוא - יועץ. לא מקבל החלטות במקום נבחרי הציבור". אולי זה נבע מחוסר ידע ולא מזלזול
