מה משותף לוולדימיר פוטין, דונלד טראמפ, רג'פ טאיפ ארדואן ובנימין נתניהו? לאמיתו של דבר הרבה מאוד: אולי מעל הכל הרצון לשלוט בתקשורת, החרדה מתקשורת חופשית והאשמת התקשורת בכל פגעי המדינה.
לאורך כל מסע הבחירות טען טראמפ שהתקשורת האמריקאית עובדת בשירות מסע הבחירות של הילרי קלינטון, ש"הניו יורק טיימס" נערך בידי מנהל התקשורת שלה. עוד הוא אמר כי שידור הסרטון שבו הוא מתבטא בתוקפנות כלפי נשים היה לא חוקי, פורסם ממניעים פוליטיים ומהווה עילה לתביעה. טראמפ, לדבריו, הוא לפחות אברהם לינקולן, וכך צריך לסקר אותו. לפוטין ולארדואן יש שיטה יעילה יותר להשתלט על התקשורת: הם פשוט מכניסים עיתונאים ביקורתיים לבתי סוהר.
נתניהו שותף לאותה תפיסת עולם שבזה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. הוא מעוניין לשלוט בהדרגה במרבית אמצעי התקשורת כדי להנציח את שלטונו. על כן, הוא רוצה לבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש, הוא חושש שהערוץ הראשון וקול ישראל יהיו עצמאיים מדי. חלילה שאנשי תקשורת מקצועיים ינהלו ערוצים אלה או שגלי צה"ל לא יצדיעו לו בכל מהדורה.
מבחינה היסטורית, שליטים כאלה האמינו תמיד במזימת השמאל הליברלי להפליל ולהפיל אותם. הם נותנים ביטוי דמגוגי לפרנויה שלהם, כדי שהתקשורת תהפוך "אויב העם".
התקשורת שנתניהו רוצה דומה לפרסומי לשכת העיתונות הממשלתית: המנהיג ומשפחתו מטיילים על שפת הכנרת, מחובקים עם חיילים ועם עצמם, ומדי שעה משודר נאום בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו כדי שהעם יבין הן את הישגיו ההיסטוריים בתחום הביטחון והן את סכנת האופוזיציה הלא פטריוטית, אוהבת הערבים.
בשלב זה נתניהו די מצליח. יותר ויותר אנשי ליכוד והבית היהודי מונחתים בתוכניות החדשות ובעיתונים. ייצוג לכל חלקי הציבור יש בפרלמנט, לא בתקשורת. דמוקרטיה ללא כלב שמירה אינה דמוקרטיה, אך המאבק על הדמות הדמוקרטית של ישראל לא הסתיים. בצד אחד נמצא נתניהו, כמעט כל יכול, ומצד שני קבוצה לא קטנה של בעלי תקשורת ועיתונאים אמידים, אשר עומדים על זכותם הטבעית לביקורת. לעתים, כמו אמנון אברמוביץ', הם מותקפים באלימות בידי שטופי מוח.
נתניהו בסופו של דבר יפסיד בקרב הזה בגלל עצמאותם של עיתונאים רבים ובעיקר בגלל שינוי אופי התקשורת. כיום כל העם תקשורת:
הוא דולה את המידע ואת הדעות מהרשתות החברתיות, מבלוגים עצמאיים, מהטוויטר והפייסבוק. על זה שום מנהיג, שום משטר ושום שירות ביטחון לא יכולים להשתלט. זוהי תקשורת חופשית, ללא גבולות, בתוך המדינה ובעולם. כמו שהמשטר הסובייטי נפל בזמנו, עם חדירת הלוויינים התקשורתיים, כך יום אחד מדכאי חופש העיתונות של זמננו יאבדו את עולמם.