אז החלטתי לנסוע למקום הכי קר בעולם (אחרי שכונת רמת אביב, שהיא בירת הקרירות העולמית). המקום הזה הוא העיירה לונגיירבין, יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. העיירה ממוקמת באיי סבאלברד השייכים לנורווגיה. מדובר במקום משונה למדי, אשר משמש בעיקר כעמדת הזנקה של משלחות שיוצאות לקוטב הצפוני וכבית של כורי הפחם שעובדים במכרה המקומי.
אחד החוקים המוזרים ביותר של העיירה קובע שאסור למות במקום. החוק קיים מכיוון שמזג האוויר הקיצוני גורם לכך שגופות לא יכולות לעבור את תהליך הריקבון וההתכלות הטבעי והן משמרות נגיפים וחיידקים שונים. זה מאוד מסוכן מבחינה בריאותית ועלול אפילו לגרום להתפרצות מחודשת של וירוסים שחשבנו שנעלמו מהעולם.
הגעתי למקום וכמובן שהחלטתי להתחכך בחוק. מצאתי את עצמי במצב הגופני הירוד ביותר שבו הייתי זה הרבה זמן והיה לי ברור שאני עומד למות. כמה שעות אחרי הנחיתה בלונגיירבין כבר הובהלתי לבית החולים המקומי הקטן שבקצה העיירה. בזמן שהמתנתי לרופא כבר דמיינתי את מה שיגידו עלי אחרי שאמות. ״לא מספיק שכל חייו צפצף על החוק״, יגידו בוודאי קרובי, ״אפילו במותו הוא החליט לעבור עליו. במותו ציווה לנו את העבריינות״. הנחתי גם שאם אמות בתזמון טוב, כשאין חדשות משמעותיות, אזכה לידיעה באתרים השונים. ואז בוודאי העורכים יחגגו עם משחק מילים משעשע: ״אין דין ואין דיין. ליאור דיין מת בניגוד לחוק״.
הרופא מדד לי חום וקצת נבהל כשראה את התוצאה - 39.8 מעלות. החום הכי גבוה שהיה לי לפחות בעשר השנים האחרונות. אחר כך הוא בדק עוד מדדים וביקש ממני לפתוח את הפה ולהגיד ״אהה״.
"דלקת גרון חריפה ביותר", הוא פסק, "מאוד חריפה". מיד הוא רשם לי אנטיביוטיקה במינון מטורף למדי - ארבעה כדורים ביום, 1,000 מ״ג כל אחד. ואז התקשר למלון שבו לנתי וביקש מהעובדים במקום לבדוק את מצבי אחת לכמה שעות. הוא לא אמר למה, אבל אני ידעתי את האמת - זה משום שהוא רצה לוודא דרכם שאני לא הולך למות בטעות במקום שבו אסור למות.
***
מבחינה פרוצדורלית, מי שנמצא בסכנת מוות נשלח מחוץ לאיים, למקומות אחרים בנורווגיה, שבהם המוות חוקי. זה גם הזכיר לי שעשיתי טעות גדולה בחניית הביניים הארוכה שהייתה לי באוסלו. בין הנחיתה להמראה במטוס הקטנטן ללונגיירבין הפרידו 16 שעות. החלטתי לקחת חדר במלון של שדה התעופה. "יש לך מזל, כמעט נגמרו לנו החדרים", אמרה לי הפקידה במקום, הגישה לי טופס וביקשה ממני לחתום. קפאתי. "אני חייב?", שאלתי אותה, "אי אפשר פשוט להיכנס לחדר בלי לחתום?". הסיבה שלא רציתי לחתום היא ברורה - הישראלי האחרון שחתם באוסלו על משהו מצא את מותו מהר מאוד.
"לא", היא השיבה בקרירות נורווגית אופיינית. ברעד ובחשש גדול חתמתי, ובזמן שהלכתי לחדר עם המזוודה שאלתי את עצמי אם זה הזמן לערוך צוואה. הייתי מותש מדי בשביל זה, ואיך שנכנסתי לחדר התרסקתי על המיטה והדלקתי טלוויזיה. הייתה שם חגיגה חדשותית - המתקפה על מוסול יצאה לדרך.
באותו הזמן לא ידעתי את זה, אבל כתבת הבי-בי-סי ששידרה מהשטח צפויה להיות מאוד מהותית בחיי בשלושת הימים הקרובים שבהם אשכב מרוסק על המיטה במלון בלונגיירבין ואצפה ללא הפסקה בדיווחים ממוסול. לא היה לי כוח להזיז את היד אל השלט ולכבות את הטלוויזיה או לזפזפ.
בשלב מסוים אפילו התחלתי להזות, בשל השילוב בין החום הגבוה לתרופות שלקחתי. הייתי בטוח שאני עקיד (המקבילה הצבאית לדרגת אלוף משנה) בצבא העיראקי ומוביל את הכוחות למוסול. אנחנו מגיעים לבניין החשוד כאחוזתו של אבו בכר אל-בגדדי ופתאום אני רואה אותו ליד הבריכה שלו עם תת מקלע, צועק ״אללה אכבר״. אך אני מגלה זריזות ידיים מופלאה ומחסל אותו בצרור מהיר. הוא נופל לבריכה והדם שלו מתערבב במים. אחר כך כולם מקיימים לכבודי סעודה בדגש על קובה (בעיקר קובה סלק וקובה בורגול האהובים עלי).
בזמן שלא הזיתי קובות ותת מקלעים, נזכרתי בביקור שלי בעיראק לפני שנה וברגע שבו הצטרפתי לכוחות הפשמרגה והגעתי לחזית מוסול. איזה עלוב יהיה אם אמות פה, אחרי שהייתי בעיראק. אבל הכי עלוב יהיה אם אמות עכשיו, כשהפלישה למוסול תופסת את כל הפוקוס התקשורתי. ברור שמותי יידחק לשוליים. לכן קיוויתי שהמבצע יהיה מהיר ומוצלח ויסתיים בהקדם, ואז אם אמות הידיעה עלי תזכה לתשומת הלב הראויה.
אבל ככל שהימים עברו נהיה יותר ויותר ברור שמבצע הכיבוש של מוסול לא עומד להיות כזה פשוט. ידעתי את זה כי במשך כל הימים האלה המחלה המשיכה להכות בי. הייתי מוטל על המיטה במלון מול הטלוויזיה שדיווחה כל הזמן על הנעשה בחזית. ״ובכן״, אמרה הכתבת של הבי-בי-סי, ״נראה שזה עומד להיות מבצע הרבה יותר מסובך ממה שחשבו שיהיה״. אחר כך היא סיפרה על רשת מנהרות שהתגלתה, שהבהירה שדאעש לא מתכננים להיכנע בקלות.
"מה קורה איתכם", צעקתי לכיוון המסך בווליום הכי חזק שיכולתי לייצר במצבי הקשה, ״אנחנו בשישה ימים הצלחנו להשתלט על רבע מזרח תיכון, ואתם כבר ביום הרביעי למתקפה ולא רואים את הסוף״. באותו הרגע הבנתי שעלי לעשות הכל, לשאוב את כל הכוחות שיש בי, בשביל לא למות.