הייתה לי חליפה ורודה שקיבלתי במתנה מבת דודתי. “מרסל, אני כבר לא לובשת אותה, את רוצה?", היא שאלה אותי. הבטתי באמי ולחשתי: “אפשר?". היא סימנה לי “כן" בעיניה, אז חייכתי לבת הדודה ולקחתי את החליפה. היא הייתה מכוערת להחריד, אבל במחשבותיה של ילדת כיתה ו' שמגיעה לבית הספר במשך כמה עונות עם קולקציה שכוללת שני זוגות מכנסיים וז'קט ג'ינס, ראיתי בה שינוי מרענן.



למחרת לבשתי אותה, אספתי את שערי לאחור, הכנסתי את אוזניות הדיסקמן לאוזני וצעדתי אל בית הספר. “התחפשת למסטיק בזוקה?", שאלה אותי אולגה, הילדה הכי גדולה בשכבה, שהספיקה כבר להתנשק עם תלמיד תיכון בזמן שאנחנו הסמקנו מלחיצת יד ידידותית ב"אמת או חובה". לא עניתי לה. המשכתי ללכת, נהנית מהאמירה האופנתית החדשה שהבאתי לבית הספר. אך המבטים שננעצו בי, צחוק הילדים והאצבעות שהופנו לכיווני לקחו ממני כל שביב אופטימיות.



הצלצול נשמע ברקע. נכנסתי לכיתה והתיישבתי בכיסאי. “תתחדשי", אמר לי תום, הילד היחיד שאהבתי בכיתה. “תודה", התלהבתי והוצאתי מחברות וקלמר.



“אל תוציאו כלום", ביקשה סיגלית המורה. “כמו שאתם יודעים, בשנה האחרונה שם בית הספר דגש על אורח חיים נכון. הכנו ארוחות בריאות יחד, הוספנו עוד שעתיים לשיעורי החינוך הגופני, ואפילו יצאנו לקטיף כמה פעמים. היום, לכבוד סיום השנה, הכנתי לכם הפתעה".



התלמידים החלו להתלחש. סיגלית חייכה והמשיכה “היום נעשה משהו שקשור גם בבריאות פיזית וגם בבריאות נפשית, היום נעשה יוגה".



רבע שעה אחר כך, עמדנו כולנו, 30 תלמידים, יחפים על מזרנים באולם הספורט של בית הספר. גרבתי באותו יום גרביים צהובים, שלא הוסיפו לי נקודות אחרי ההופעה עם החליפה הוורודה, וכמובן שספגתי עוד כמה עקיצות מצד בני הכיתה.



כמה רגעים אחר כך השתיקה אותנו המורה והתחילה לדבר. “מיד יגיע לכאן שי", היא בישרה. “שי הוא מורה ליוגה, הוא יעביר לנו שיעור. אל תעשו לו חיים קשים מדי, תקשיבו לו, זה נפלא, תסמכו עלי".



בקושי סיימה לדבר, והוא הופיע. בן 30 בערך, כיפת ברסלב לראשו, לבוש לבן, ציציות המציצות מחולצתו, זקן שחור עיטר את פניו. “שלום", הוא חייך אלינו. אני זוכרת את קולו החלש. הסתכלתי בעיניו והרגשתי משהו אחר. הוא היה רגוע, מכיל. לקחנו יחד איתו כמה נשימות, שכמובן לוו בצחקוקים נבוכים, והתיישבנו על המזרנים. שי הדגים לנו איך להרים את הרגליים למעלה, גבוה, ולהחזיק אותן ישרות כמה שאנחנו יכולים. “נסו להגיע לשמש", הוא ביקש כשעבר בין התלמידים. “היא מחכה לכם".



כשעמד לידי, שי הניח את ידיו על רגלי ואמר “קחי נשימה, ילדה, מלאי את הריאות באוויר חדש". באותם רגעים רציתי שייקח אותי אל הים, יחזיק בידי, ילביש גם אותי בבגדיו הלבנים ויספר לי שהעולם הוא לא כל כך רחוק.



כשנשמע הצלצול, כולם התרוממו. הסתיים שיעור היוגה וכל התלמידים נעלו את נעליהם ויצאו החוצה, חוץ ממני כמובן. המשכתי להביט בשי. הוא לא אכזב, החזיר לי מבט ואמר “את יודעת, ילדה, איינגאר, המורה הגדול ליוגה, אמר פעם שהיא מלמדת אותנו לרפא את מה שלא חייבים לסבול, ולסבול את מה שאי אפשר לרפא. תעשי יוגה לפעמים, ואל תפחדי מכלום".



זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את שי. הפעם האחרונה שבה לבשתי את החליפה הוורודה. וגם הפעם האחרונה שעשיתי יוגה. עד לפני שבועיים.



***



שכונת שפירא בתל אביב, חמישי בערב. אני משלמת לנהג המונית ויוצאת לרחוב. נכנסת לבניין מגורים נחמד ודופקת בדלת. והנה היא פותחת לי, ליאת, אשתו של החבר הכי טוב של בן זוגי. ראיתי אותה כמה פעמים קודם לכן, היא נראתה לי קצת אחרת. לא צחקה מהבדיחות שלי, לא שאלה על כתיבתי, לא נקטה אמצעי חנופה ולא ניסתה להתחבב בכוח. בקיצור, ההפך ממרסל מוסרי. בערב אחד, לפני אותו חמישי, בעוד בן זוגי וחברו מדברים על ים ויאכטות, הבטתי בה ושאלתי “ליאת, את מורה ליוגה, נכון?".



“נכון", היא השיבה. לגמתי צ'ייסר וגוללתי בפניה את הסיפור על שי, המדריך מבית הספר. “מאז לא עשית יוגה?", היא שאלה. “לא", עניתי, “למעשה לא נותר בי כבוד לגוף שלי".



ליאת הניחה ידה על ידי, במחווה אמהית כזו שהייתה זרה לכל מה שחשבתי עליה, ואמרה לי “בואי אלי לשיעור אחד, תנסי".



***



שמונה מתאמנים נכנסנו זה אחר זה לסטודיו של ליאת. הם היו בני כל הגילים: נשים בנות 25 בעלות גוף מעוצב וצוואר ארוך ומדוגם; גבר בן 60 שנראה כהכלאה של נער פרחים וטייס קרב; מישהי עם מבט שהזכיר את חנה רובינא, ועוד בחורה מלאה, כמעט כמוני, שלקחה לעצמה כמה חמוציות ושקדים ביד לפני תחילת השיעור. “אל תתביישי", לחשה לי ליאת, “תעשי רק מה שטוב לך".



ליאת עמדה מולנו והחלה בהדרכה. “נתחיל עם ברכת השמש", אמרה. הרמנו ידיים מעלה, פרשנו אותן לצדדים, וירדנו עם כל הגוף למטה. אחר כך הרמנו את הראש ולקחנו אוויר. ליאת עברה בינינו, סייעה למתקשים ושיבחה את האיש המבוגר כשהצליח להרים רגלו מעל ראשו. עצרתי לרגע, הבטתי בה, לו היינו באירופה יכולתי לחשוב בקלות שהיא מורה לבלט שמלמדת את אגם הברבורים. עצמות חזה בולטות, ראשה זקוף ודיבורה רך אבל סמכותי. כשהגענו אל התרגילים הקשים יותר, ויתרתי במהירות. משקל גופי, או חוסר גמישותי, סירבו לשתף איתי פעולה. ליאת רק אמרה לי “תשכבי אם את רוצה".



אז שכבתי על המזרן. לא הייתה מוזיקה ברקע, רק קול ההדרכה של ליאת והתנשפות המתאמנים. עצמתי את עיני, דמיינתי את שי, לו אז, ב־2002, היה מחכה לי מחוץ לבית הספר ומבקש ממני שאסביר לו מה לא בסדר בחיי, איפה קשה לי ולמה בכיתה ו' אני עדיין מתעוררת באמצע הלילה ובוכה. אם חוקי החברה היו פחות נוקשים, יכולתי ללכת לטייל איתו ברחוב, אולי הוא אפילו היה קונה לי גלידה ואיזו חליפה חדשה. אולי היה מבקש להגיע לביתי, להשתיק את הורי ממריבותיהם הבלתי פוסקות ולהגיד להם “תראו, יש פה ילדה". אולי כל הדברים היו נראים אחרת, לא הייתי מזניחה את גופי, ואת תנועות היוגה הייתי מבצעת בשלמות.



“מרסל, פקחי עיניים", ליאת נגעה בכתפי. הסתכלתי סביב, כולם כבר עמדו. אף אחד לא הציץ לעברי, כל אחד היה בעולמו. ואם מבטי הצטלב עם אחר, הוא שלח לי חיוך של קבלה ואהבה.



עמדתי וניגבתי את עיני. משהו הציק לי בהן, הבנתי שהיו אלו דמעות. כשליאת ביקשה שוב לברך את השמש, הבטתי בהם, במתאמנים שלקחו פסק זמן מתנועת היום, משגרת החיים, ובאו לסטודיו להרכיב מחדש את אותן הכנפיים, על כל הזיכרונות, האהבות והדברים הבלתי אפשריים שהעולם נטל.



ראיתי אותם כבני כיתתי. בוגרים, מחושבים וחכמים יותר. וכשהחלו להתפזר, כשהם מודים לליאת ומברכים אותה, נשארתי לעמוד על המזרן. ליאת ניגשה אלי וציטטה בפני את אותו המשפט ששי אמר לי: “יוגה מלמדת אותנו לרפא את מה שלא חייבים לסבול, ולסבול את מה שאי אפשר לרפא".



“תודה, ליאת", אמרתי, נעלתי את נעלי ויצאתי מהסטודיו, הפעם אל ביתי. הפעם זה בית אחר, בלי מריבות, בלי צעקות ובלי בכי, ישר לזרועות בן זוגי. וכששאל “איך היה?", לא עניתי, רק חיבקתי אותו חזק. ובדמיוני ראיתי את שי עומד לידנו ומחייך.