קליעה מדויקת או החמצה: הפרשנויות וטורי הדעה במרוץ לבית הלבן

בנובמבר 2015 הסקרים בישרו טובות לאחד, בן קרסון. זוכרים? הוא היה מועמד רפובליקני, מנתח מוח, שחור, שמרן. הנה מה שכתבתי עליו לפני שנה ושבוע. ראוי להודות באמת: זה היה בזבוז של מילים: "האם יש טעם לדבר על בן קרסון? הנה שאלה שבשבועיים האחרונים מקבלת תשובה חיובית. קרסון הוא מועמד לנשיאות, כלומר רוצה להיות מועמד לנשיאות, ועל כן מתמודד בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. הוא מועמד שאף אחד לא ממש ספר בתחילת הדרך. אחר כך התברר שדווקא הולך לו לא רע. אחר כך המספרים שלו (בסקרים - ההצבעה מתחילה רק בעוד שלושה חודשים) השתפרו. ואז, לפני שבועיים, פתאום התברר שבן קרסון הוא המועמד המוביל, לפחות בכמה סקרים, ולפחות בכמה מקומות חשובים, ובראשם מדינת איווה, שתהיה הראשונה להצביע".

התאוששתי מהר מההמראה המתעתעת של קרסון, וכך סיכמתי בדצמבר את שנת 2015, כשהשוויתי בין דונלד טראמפ, שעוד היה רחוק מהמועמדות, לבין מועמד המפלגה הרפובליקנית של שנת 1964, בארי גולדווטר: "דונלד טראמפ – המיליארדר האמריקאי, כוכב הטלוויזיה, שטלטל את אמריקה השנה ועוד עשוי לטלטל אותה הרבה יותר בשנה הבאה - אינו גולדווטר. אבל הסקרים של 2015, התמיכה המפתיעה שהוא זוכה לה, העובדה שהפרשנים שניבאו את סופו נאלצו לבלוע את לשונם פעם אחר פעם, היכולת שלו לשרוד בזירה מרובת יריבים - כל אלה מעידים שהוא כנראה מרגיש את מה שהרגיש גולדווטר: הרבה אמריקאים סבורים שהוא צודק. במה הוא צודק בדיוק? לא קל לדעת. טראמפ אינו הוגה פוליטי שמשנתו סדורה. לעתים הוא סותר את עצמו. לעתים הוא מפגין בורות מגוחכת. לעתים נדמה שפשוט אמר את מה שקפץ לו לראש ברגע מסוים. אם הבוחרים חושבים שטראמפ צודק במשהו – זו אינה ידיעה שהוא צודק, זו הרגשה שהוא צודק. לא ביטוי של סדר יום, אלא של סנטימנט. המקבילה האמריקאית של ה’נמאסתם’ הישראלי. לחלק מהבוחרים באמריקה נמאס; מהטיפוסים שאומרים להם מה מותר ומה אסור לחשוב. מאלה שמביטים בהם מלמעלה למטה משום שאינם חושבים כמותם. מאלה שלשונם מכובסת, שמסרבים לקרוא לדברים בשמם, שאינם מביעים את אותם רגשות בסיסיים שהם חשים".

בסוף ינואר ובתחילת פברואר 2016 נסעתי לראות את הבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. בין לבין כתבתי על כישלונו של טראמפ באיווה ותהיתי אם זאת תחילת סופו (טראמפ ניצח בניו המפשייר, וגם אחר כך): "ויש כמובן גם את טראמפ, שהמפלגה עוד לא נפטרה ממנו, אבל יכול להיות שהתהליך הזה סוף־סוף החל. טראמפ תקוע למפלגה כמו עצם בגרון, בעיקר כגורם שמפריע לאחד מהמועמדים האחרים להמריא. כאן, בניו המפשייר, הסקרים עדיין חוזים לו ניצחון, ואם יצליח לממש כאן ניצחון גדול, יכול להיות שבעוד שבוע יהיה צורך לעדכן את התחזיות. אבל בכלל לא בטוח שטראמפ ינצח כאן בגדול".

הקרקס הגיע למדינה

לאחר הסיבוב הראשון של הפריימריז, במרץ 2016, כתבתי שלישראל אין תפקיד חשוב בבחירות האלה. ובאמת אין לה: "לישראל אין תפקיד חשוב בקמפיין הבחירות הזה. זה שינוי מסוים לעומת סיבובים קודמים. שינוי לטובה מן הסתם. אומנם המועמדים הרפובליקנים מזכירים את ישראל, משום שהם מניחים שזה מה שהקהל רוצה. קרלי פיורינה מבטיחה שהטלפון הראשון שתעשה כנשיאה (היא לא תהיה נשיאה – לא הפעם) יהיה ל’חברי ביבי נתניהו’. טד קרוז ממשיך להבטיח שיעביר את שגרירות ישראל לירושלים (הוא לא יהיה הראשון להבטיח ולא בהכרח לקיים). רוביו ממשיך לטעון שאובמה נטש את ישראל (הבוחרים הרפובליקנים חושבים כך, וגם כמה בוחרים דמוקרטים). אבל מכיוון שכל המועמדים הרפובליקנים מדברים על ישראל בערך באותו אופן, ישראל לא נותנת יתרון לאף אחד על פני חברו. לפחות לא בשלב הזה. מעניין יותר להקשיב למועמדים הדמוקרטים. המועמדים שנמנעים בדרך כלל מלהזכיר את ישראל, ובכל זאת יש ביניהם הבדל: קלינטון כמעט לא מזכירה את ישראל, ברני סנדרס בכלל לא מזכיר את ישראל. ובמילים פשוטות: קלינטון החליטה שישראל היא עדיין מכשיר חיובי שעשוי לקדם את סיכוייה בבחירות, סנדרס החליט שישראל היא מטרד שעלול רק לסבך אותו".

בתחילת אותו חודש חזיתי בסך הכל נכונה את התמה המרכזית של הבחירות האלה; הבחירות בין שני מועמדים שאף אחד לא רוצה, או כפי שקבעה הכותרת: "קלינטון וטראמפ: שתי ברירות מחדל לנשיאות”: “אלה בחירות שאף אחד לא מקבל בהן את מה שהיה רוצה באמת. הבוחרים הדמוקרטים יקבלו את הילרי קלינטון, מועמדת שמתקשה לסחוט מהם מפגן של התלהבות. הבוחרים הרפובליקנים יתמודדו עם כאב ראש גדול הרבה יותר. בסבירות גבוהה יקבלו את טראמפ, שרבים מהם רואים בו – לפחות כרגע – אדם שאינו ראוי לקולם".

באפריל 2016 חזרתי מעוד סיבוב באמריקה. כבר אז היה ברור שטראמפ – טוב או רע לאמריקה, יחליטו הבוחרים – הוא מועמד טוב מאוד לרייטינג של מערכת הבחירות. אי אפשר להתעלם ממנו: "לזכותו של טראמפ ייאמר: הוא הפך את הקמפיין הפוליטי של 2016 לקרקס שקשה להתעלם ממנו או להישאר אדיש ביחס אליו. באפריל של שנת 2000, לקראת הבחירות בין אל גור לבין ג’ורג’ בוש, רק 45% מהבוחרים אמרו שהקדישו תשומת לב ממשית למרוץ בשלב המוקדם שהיה בו. בשנת 2004, באותו שלב במרוץ בין בוש לבין ג’ון קרי, עלה אחוז המתעניינים ל־60%, והוא נסק למעלה כמובן לקראת 2008, כשמועמד גבוה, נאה ושחור התמודד לראשונה על הנשיאות. 78% הקדישו תשומת לב למרוץ במרץ 2008. אחוז גבוה מאוד – אבל עדיין לא גבוה כמו שגורף המרוץ הפעם. הפעם מדובר על 85%. נתון מדהים כשמדובר באמריקאים העסוקים בענייניהם".

במאי 2016 נראה ששוב טעיתי. כתבתי שטראמפ מנסה – ומי יודע, אולי יצליח – לעשות את הלא ייאמן ולנצח אף שלא מכר לבוחרים בשום שלב תדמית של מועמד אחראי: "ההיסטוריה מלמדת שמועמדים שמפחידים את האמריקאים לא מנצחים בבחירות. בארי גולדווטר היה מועמד כזה, בבחירות 1964. מהפכן בלי ספק. לא שגרתי, שופע רעיונות, חלקם הזויים, חלקם כאלה שהתבררו עם הזמן כמעניינים יותר מכפי שהובנו בזמנו. אבל יריבו, לינדון ג’ונסון, הצליח לשכנע את הבוחרים, די בקלות יש לומר, שגולדווטר אינו האיש שהם רוצים להציב בעמדת פיקוד. שפזיזותו, עם כל קסמה במערכת בחירות, עלולה להוביל את אמריקה למלחמה עולמית. אם קלינטון תצליח לעשות לטראמפ תרגיל דומה – ויש לה לא מעט תחמושת מוכנה מראש לקמפיין מהסוג הזה – קשה לראות איך טראמפ מנצח. אם הוא, לעומת זאת, יצליח לשכנע אותם שמאחורי החזות הסוערת שלו מסתתר מנהיג אחראי, המבין את כובד האחריות, אולי בכל זאת ינצח".

אחרי שקלינטון הבטיחה את המועמדות הדמוקרטית, ביוני 2016, צריך היה להזכיר שמדובר ברגע היסטורי: "שר ההיסטוריה בוחר לעתים דמויות משונות כדי לסמן באמצעותן נקודות מפנה. כזאת היא הילרי קלינטון. השבוע הייתה למועמדת המשמעותית הראשונה לנשיאות ארצות הברית. בסבירות גבוהה תהיה גם האישה הראשונה שתיכנס לבית הלבן בזכות עצמה. ובעצם זה לא מדויק. קלינטון תהיה אולי לנשיאה הראשונה. אך התואר ‘האישה הראשונה שנבחרה בזכות עצמה’ אולי יישמר לבאות אחריה".

כוחו של הסנאט

אחרי שאמריקה עשתה היסטוריה, ואחרי הוועידה הרפובליקנית והועידה הדמוקרטית ביולי האחרון, ראוי היה להזכיר שעשיית היסטוריה אינה בהכרח המטרה המרכזית של בחירות לנשיאות: "יש קסם בקביעת תקדימים, אך כרוך בה גם סיכון. היא מסיטה את הדיון הפוליטי משאלות של מדיניות ויכולת לשאלות של זהות וסמלים. באמריקה, כך קובעת החוקה, תפקידו של הנשיא ‘אקזקוטיבי’ (מוציא לפועל – ש"ר). אבל למה שקובעת החוקה לא תמיד יש קשר למה שמרגישים האזרחים. אלה הולכים לקלפי כדי לבחור מנהיג, לנקוט עמדה. ומכיוון שלא תמיד קל להם להבין את המורכבות של הפעלת הכוחות המזוינים או לקבוע עמדה מנומקת ביחס להסכמי סחר בינלאומיים, הבחירה בתקדים טבעית, פשוטה: בחרנו את השחור הראשון, עכשיו נבחר אישה ראשונה. אחר כך עוד יבואו היספני ראשון, יהודי ראשון, לסבית ראשונה, הודי ראשון, טרנסג’נדר ראשון, רופא ראשון. כן – נשיא שהתחיל לימודי רפואה כבר היה לאמריקה, אבל אחד שגם סיים אותם עוד לא היה".

גם ביום הבחירות שווה להזכיר, כפי שניסיתי לעשות באוגוסט האחרון, שהבחירות לנשיאות אינן הבחירות היחידות הנערכות היום. בעיקר לשאלה מי ישלוט בסנאט – אם להאמין לסקרים יהיה רוב דמוקרטי קטן – ישנה חשיבות גדולה: "למפלגה הרפובליקנית יש עוד מאחזים מלבד הבית הלבן. הנה, כבר כמה חודשים שאובמה רוצה למנות שופט חדש לבית המשפט העליון ואינו יכול, משום שהמפלגה הרפובליקנית חוסמת אותו. הרוב הקטן בסנאט והרוב הגדול בבית הנבחרים אומנם איננו זוהר ומנהיגותי כמו עמדת הנשיא. אבל גם למחוקקים יש כוח. יש להם כוח לקדם סדר יום, ועוד יותר מזה יש להם כוח לבלום סדר יום של נשיאה דמוקרטית טרייה ושאפתנית. ובמילים אחרות, גם אלה מתוכם שכבר ויתרו על הבית הלבן, וגם אלה מתוכם שמחכים עם הוויתור עוד שבועיים או שלושה או אפילו שישה, לא רוצים שהרוב הרפובליקני בקונגרס ישקע בביצה שאליה גורר אותם טראמפ. כלומר: גם הם מקווים, או יקוו, שיותר ויותר מצביעים יבחרו לפצל את הטופס בין קלינטון לבין המועמד הרפובליקני לסנאט ולבית הנבחרים".

אחרי שקלינטון נתפסה בעדשת המצלמות מועדת, מתמוטטת, ב־11 בספטמבר, כתבתי על בעיית הבריאות שלה, שכבר אז הסתמנה כבדיונית: "ככל שידוע לנו כעת, בעייתה המרכזית של הילרי קלינטון אינה בעיית בריאות – בעייתה היא בעיית אמינות. היא מועמדת שבאופן עקבי בין 60% ל־70% מהציבור אומרים שאיננה ‘ישרה וראויה לאמון’. בנסיבות כאלה, ההסברים שמנפק הקמפיין שלה על מה שהוביל לפרישתה המוקדמת מטקס הזיכרון במלאת 15 שנים לאירועי 11 בספטמבר נופלים על אוזניים ספקניות. בנסיבות כאלה, יידרשו יותר מאשר כמה הודעות מרגיעות כדי לשכנע את הציבור שקלינטון, הפעם, אומרת את האמת".

וזה מהחודש שעבר, אוקטובר, חודש לפני הבחירות. אם קלינטון תנצח, זה היה מאמר מצוין. אם תפסיד – נצטרך לשכתב בדיעבד: "אין אירוניה גדולה יותר מהפסד של גבר בוטה כמו טראמפ לאישה הראשונה שתכהן כנשיאת ארצות הברית של אמריקה. אולי רק זאת: העובדה שרעייתו של ביל קלינטון היא שתזכה בנשיאות ארצות הברית בזכות ‘דיבורי חדר הלבשה’ של יריבה. מי שנפגעה יותר מכל איש ציבור אחר ממעלליו של גבר שאין לו שליטה על יצריו – תהיה גם מי שתרוויח יותר מכל איש ציבור אחר ממעלליו של גבר שאין לו שליטה על יצריו. קלינטון אולי אינה מנהיגה מסעירה במיוחד, כריזמטית במיוחד, מבדרת במיוחד. אבל הסיפור שלה, בעיקר אם תהיה לנשיאה, הוא חומר של דרמה שייקספירית".