אתמול ב-6:49 בבוקר דיווח לי בני עמנואל כי כבר מילא את חובתו האזרחית והצביע. לא שאלתי למי, אבל קצת קינאתי. מחמש הנפשות במשפחתי, אני היחיד שלא נשאר לו היכן להצביע. אין זה מקומי להצביע בישראל, שבה אינני חי, ואת המעבר מגרין קארד לאזרחות אמריקאית אני ממזמז בחוסר חשק בולט. זה דבר אחד לחיות כאן ודבר שני להחליף נאמנות לאומית.
מעולם לא הייתי חסיד שוטה של שני דרכונים. אנחנו מי שאנחנו לטוב ולרע. מצד שני, אם ילדי כבר כאן, אני שמח בתחושת החובה שלהם לעשות את תפקידם. הבחירות הללו, שהילכו עלינו אימים כמעט שנתיים, לא יכלו להיוותר ללא מענה הולם. משפחת מיברג נתנה ארבעה קולות לטובים ונודניק אחד המדווח לעורף. אלה הקלפים שקיבלתי.
הדברים, כדרכם של דד-ליינים מעידן הפרינט, נכתבים טרם שנודעו תוצאות הבחירות. פעם היה היגיון ברור ברעיון המרגש של מהדורה שנייה. היום המהדורה השנייה (וגם הראשונה) הן האינטרנט והרשתות החברתיות. מדוע להשחית כסף על מהדורה נוספת, כאשר כל דרדק יכול להתבשר על תוצאות הבחירות בכל מקום שבו לא נזקקים לדיו.
אתם ואני יודעים את התוצאות כאשר אתם מחזיקים את הגיליון הזה ביד. אם אתם כמוני – מאמינים בכוחה של אמריקה לעשות את הדבר הנכון ברגע המכריע – ידעתם מי ניצח כבר לפני חודשים. לא כולם אהבו לדבר על זה. חלק מהזמן הושחת על נושאים שוליים ומיותרים, שלא היה בהם צורך כלל, חוץ מהצצה לנפשו הכעורה של מועמד אחד ולהתמודדותה של המועמדת השנייה עם היחסיות של המושג אמת.
אנחנו יודעים על דונלד טראמפ יותר משרצינו לדעת ויותר מאשר היה דחוף לנו שנדע. אבל המידע הזה, הרכילותי ברובו, הפקיד בידינו נתונים חיוניים שעזרו למצביעים לבחור. ההיספאנים נקמו בחוצפה לכנות אותם רוצחים, אנסים ומהגרים בלתי חוקיים שדינם גירוש. השחורים התגברו על הגעגוע לסנדרס ומצאו בסוף את דרכם לקלפי, גם אם היה צריך לקחת אותם בלימוזינה מהבית. הלבנים המשכילים בחרו עתיד טוב יותר לצאצאיהם מאשר חזונו האפוקליפטי המריר של האיש מטירת הזהב.
לא היה היסוס גדול בקרב ציבורים רחבים במי עליהם לבחור. יש מי שאינך צריך לחכות ולשמוע את משנתם הפוליטית והאנושית כדי לפסול אותם על הסף. הבעיה שמועמדים כאלה אינם מודחים בהצבעה קולקטיבית אחידה. ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה, מוכיחה שלרודנים בהתהוות - כולל בהשתתפות פעילה או בישיבה שקטה ביציע, שעה ששנאתם לאחר העבירה אותם על דעתם - תמיד היו קליינטים.
כאשר שואלים אותי האם תיתכן שואת יהודים או מיעוט אחר באמריקה, אני משיב בשלילה. גם אחרי הבחירות הארורות הללו, שבהן ניתן פורקן ליצרים הקמאיים ביותר של מיליוני אמריקאים נבערים וחשוכים, אני אוחז בתשובתי. בשורה התחתונה של מהותם ועצם קיומם, אמריקאים הם אנשים טובים, גם אם לפעמים קשה להם להראות את זה.
אין ספק כלל שטראמפ צלח יותר מכשולים ומחסומים של טעם טוב מאשר הדעת סובלת. ההצלחה הזאת, והאיום שהיה מקופל בה, יילמדו בשנים הבאות וישמשו כלקח למה שקורה לאומה נאורה היורדת מהפסים. כאשר דובר על "נקמתו של המעמד הבינוני", קשה היה להבין אם הנקמה באה על סיפוקה בקלפי או שהכוונה הייתה שהיא מחכה לנו במורד הדרך.
שלשום בפילדלפיה, אחרי סט אקוסטי קצר של ברוס ספרינגסטין במקום שבו נוסדה מדינת האמריקאים, המראה של מישל וברק אובמה, של הילרי, של ביל וצ'לסי קלינטון ושל שאגות הקהל - שלא היו הצליל המאפיין שליווה את עצרות הבחירות של קלינטון כל הדרך - החזיר אותי לאותו לילה ב-2008, שבו עשתה ההיסטוריה את שלא ציפו ממנה ובחרה נשיא שחור. בעולם שבה שולטות שנים רבות נשים, קשה להתרגש במידה שווה ממועמדת שהיא אישה, אבל כדאי לזכור שנשים מצביעות כאן מאה שנה בלבד.
הספרינט האחרון של המועמדים היה ברוטלי. דווקא מי שטפלו עליה חולי והיעדר סטמינה, היא שמצאה את הכוח להתעורר ולחצות את קו הסיום בריצה. בעצרות האחרונות שלו נראה טראמפ שפוף פיזית, נשען על הפודיום, קצת מעוך ובעיקר כמי שאינו מאמין ברטוריקה של עצמו.
אני חושב שדווקא בסוף היה לו רגע של הארה למרות שלא יודה בו, והוא הבין שלא פשוט לרוץ על מצע של שנאה יוקדת ובוז צונן כלפי כל מי שאינם נראים וחושבים כמוהו. קלינטון – למרות הדליים שנשפכו עליה – הצליחה בימים האחרונים לנסח הבטחה לעתיד טוב יותר, שיכלול את כל אמריקה, גם את מי שקראו להשליך אותה לכלא.
הבעיה אינה רק אם ניצח המועמד הראוי והמתאים לתפקיד. הבעיה היא שהבוקר התעוררה אמריקה חדשה, וספק אם אהבה את שראתה במראה. שנאה אינה רק תחושה מכוערת. היא נראית רע. הדרך להשבעה ב-20 בינואר ארוכה ומסוכנת כי מטורפים רבים נשארו מחוץ לאוהל ולא יהססו לרסס אותו. באומה שהתאהבה בעת האחרונה בזומבי'ס ואינה יכולה לשבוע מהם, אלה ימים מסוכנים לדמוקרטיה, שהשנתיים האחרונות סירסו ושיבשו את כוונתה המקורית.