דונלד טראמפ הוא איש בלתי צפוי. במהלך הקמפיין הארוך הוא אמר דברים רבים שסתרו זה את זה, ולכן אי אפשר לדעת כיצד תיראה נשיאותו. יחד עם זאת, כמה דברים כבר ברורים: בראש ובראשונה העובדה שמורשת אובמה לא תשרוד אחריו. כאשר ברק אובמה ייצא מהבית הלבן ב־20 בינואר, מדיניות הפנים והחוץ שלו תצא יחד עמו. כי אף על פי שהמפלגה הרפובליקנית מפולגת, ופוליטיקאים רבים ובכירים לא תמכו בטראמפ; הם מסכימים שיש לנטוש את מורשת אובמה. ויחד יעשו זאת.

מבחינת מדיניות הפנים, משמעות הדבר היא כי הרפובליקנים, ששמרו על שליטתם בשני בתי הקונגרס, יבטלו את הרפורמה של אובמה במערכת הבריאות ויחליפו אותה ברפורמה שפותחת את שוק הביטוחים הרפואיים לתחרות. בתמיכת מפלגתו, טראמפ יחסום את הניסיון של אובמה לעצב את בית המשפט העליון האמריקאי בדמותו של בג"ץ הישראלי. במהלך ארבע השנים הבאות הוא ימנה עד ארבעה שופטי עליון מתוך תשעה, ובכך יעצב את בית המשפט לדור הבא. השופטים שלו יתנגדו לעמדת השמאל האמריקאי שהוביל אובמה, ולפיה מותר לשופטי העליון לקבוע נורמות חברתיות ופוליטיות ולחוקק חוקים באמצעות הפסיקה.

טראמפ יבצע גם ניקוי אורוות ברשות המסים. תחת אובמה, ה־IRS הפך לגוף פוליטי ובניגוד לחוק הפלה לרעה ארגונים שמרניים וארגונים פרו־ישראליים ימניים. האפליה הזאת תיגמר. בהתאם לדרישת מצביעיו של טראמפ, הפקידים שהיו מעורבים בפעילות הזו יפוטרו.

וממדיניות פנים, לחוץ. אומנם יש לא מעט חוסר בהירות לגבי מדיניות החוץ של טראמפ, אולם מספר דברים כבר ברורים, ובראשם העובדה שהנשיא החדש ינטוש את המדיניות הפייסנית של אובמה כלפי איראן, ולפי התחייבותו יבטל את הסכם הגרעין עם איראן.

הנזק שנגרם לא יתוקן, לפחות לא באופן מיידי. הסנקציות הבינלאומיות שבוטלו עם החתימה על ההסכם, לא יחזרו באופן אוטומטי, אם בכלל. הטלתם המחודשת של העיצומים הכלכליים נגד איראן מותנית בעבודה דיפלומטית נמרצת, שתוצאותיה אינן מובטחות. איראן גם לא תחזיר את המיליארדים שהרוויחה מהסרת הסנקציות או מהכספים שאובמה העביר למשטר במזומן.

מה שכן ישתנה הוא הגישה. להבדיל מאובמה, טראמפ יאמץ גישה עוינת כלפי תוכנית הגרעין ועלייתה של איראן כמעצמה אזורית. 

זה שיוצא וזה שנכנס. אובמה וטראמפ בפגישתם בבית הלבן. צילום: טוויטר
זה שיוצא וזה שנכנס. אובמה וטראמפ בפגישתם בבית הלבן. צילום: טוויטר


נראה שאופיו של טראמפ כמנהל וחוסר הניסיון שלו בענייני ממשל יגרמו לו להיות נשיא שדומה יותר מבחינה ניהולית לרונלד רייגן. אובמה קבע והכתיב את מדיניות הפנים והחוץ של ממשלו, וחברי הקבינט ונושאי המשרות הבכירות היו לצורך העניין חייליו הנאמנים. הם לא קבעו את המדיניות או את הטון. לעומת זאת, רייגן האציל סמכויות ליועציו ולאנשיו במשרדי הממשלה. על פי כל הסימנים, גם טראמפ יאציל סמכויות, ומשמעות הדבר שזהות יועציו ושריו תהיה משמעותית יותר משהייתה בשמונה השנים האחרונות.

מוקדם לדעת מי יהיו שריו, אבל אם לשפוט לפי זהות חברי הכוורת המקצועית המקיפה אותו, לישראל יש סיבות רבות להתעודד: סגן הנשיא הנבחר, מייק פנס; יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ'; ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני; הסנאטור לשעבר ריק סנטורום; הגנרל בדימוס מייק פלין; שגריר ארה"ב לאו"ם לשעבר ג'ון בולטון; יועציו של טראמפ לענייני ישראל, דיוויד פרידמן וג'ייסון גרינבלט - כולם נמנים עם ידידיה של ישראל בארה"ב.  

לעומת זאת, בכוורת של הילרי קלינטון נמנו בעלי גישה עוינת לישראל. בין יועציה הרבים מ"מכון החברה הפתוחה", הממומן על ידי ג'ורג' סורוס האנטי־ישראלי, ובין אנשי ממשל אובמה שהיו צפויים להמשיך בממשלה, לא נמנה חבר איתן אחד לישראל. 


הנקודה היהודית



יותר מכל דבר אחר, בחירת טראמפ הייתה ניצחון על האליטות באמריקה. את מסע הבחירות הוא ניהל לא רק על גבו של אובמה והממסד הדמוקרטי - לרבות התקשורת שהתגייסה באופן מוחלט לקמפיין של קלינטון - אלא גם על גבו של הממסד הרפובליקני. הוא אומנם הבהיר בנאום הניצחון שיהיה מעוניין לאחות את הקרעים במפלגתו ובחברה האמריקאית, אולם אין מקום לספק: האיחוי יתבצע בתנאים שלו. 

לא מעט רפובליקנים בכירים אשר סירבו לתמוך בטראמפ ימצאו עצמם בחוץ. גם הממסד היהודי־אמריקאי צפוי להיפגע. בהובלת הליגה נגד השמצה, עם מנהלה החדש ג'ונתן גרינבלט, התגייסה הקהילה לטובת קלינטון. אפילו הקואליציה היהודית־רפובליקנית סירבה לתמוך בו. במעשה אובדני, שאין לו אח ורע, הודיע ביום הבחירות חבר ועד המנהל של היהודים הרפובליקנים, ארי פליישר, כי אינו תומך בטראמפ. 

ההתגייסות לטובת קלינטון הביאה לכך שהממסד היהודי לא אמר דבר נגד ההתחזקות של הקבוצה האנטי־ישראלית במפלגה הדמוקרטית, שעם חבריה נמנים חלק מהכוחות העולים במפלגה. מצד שני, הממסד היהודי לא היסס להאשים את טראמפ באנטישמיות בשל קולות שנאת היהודים בקצות המפלגה. משהחליטו להצטרף למפלגה הדמוקרטית בבחירות, תוך האשמת טראמפ ואנשיו באנטישמיות, אנשי הממסד היהודי לא יוכלו עוד לייצג את האינטרסים הקהילתיים בפני הממשל בצורה ראויה.

אם הקהילה היהודית באמריקה תרצה לשקם את מעמדה, חבריה יצטרכו לפטר את מנהיגי הארגונים הגדולים או, במקרה הסביר יותר, להקים מוסדות חדשים שייצגו את האינטרסים שלהם. זה לא יהיה קל, זה לא יהיה זול, ויידרש לכך זמן.

עבור ישראל, התבוסה של הממסד האמריקאי העל־מפלגתי היא דבר מבורך.

כפי שראינו בממשל אובמה וגם בממשל של ג'ורג' בוש וביל קלינטון, האליטה האמריקאית מאמינה שעל ארה"ב לאלץ את ישראל לחתום על הסכם עם הרשות הפלסטינית, ושתנאי ההסכם יכללו מסירת מרבית השטחים שישראל כבשה מירדן במלחמת ששת הימים.  

זו מחשבה אנטי־ישראלית במהותה. היא מטילה את כל האשמה על היעדר השלום על ישראל והופכת אותה לאחראית הבלעדית למציאת פתרון לסכסוך. במקביל, היא פוטרת את הפלסטינים מאחריות למעשיהם העוינים. המהות האנטי־ישראלית הזו הובילה לכך שאפילו פקידים פרו־ישראלים מצאו את עצמם לוחצים על ישראל לפעול באופן הפוגע באינטרסים ובביטחון שלנו, שלא לדבר על הפגיעה בברית הישראלית־אמריקאית. האמריקאים לא הבינו איך ישראל מהווה בת ברית לארה"ב, וראו בנו משקולת המורידה את קרנה והשפעתה של המעצמה הגדולה.

יועציו של טראמפ - לרבות גינגריץ', ששמו הועלה במהלך מסע הבחירות כמועמד למשרת מזכיר המדינה או לראש הסגל של הבית הלבן - פסלו את העמדה הזו. בעימות בין המועמדים הרפובליקנים בבחירות 2012, למשל, טען גינגריץ' שהפלסטינים הם "עם מומצא", וכי לא ניתן לצפות מישראל לעשות שלום עם אנשים המחנכים את ילדיהם לשנוא את היהודים והאמריקאים. 

הבחירה בטראמפ פותחת בפני ישראל הזדמנות לאפס את יחסינו עם האמריקאים, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. על ישראל לבנות מחדש את הברית עם ארה"ב על בסיס הבנה משותפת וכבוד כלפי מה שישראל מביאה לשולחן, כבת הברית האיתנה והאמינה היחידה שיש לארה"ב במזרח התיכון, ובהתאם למגבלות הנתינה האמריקאית, תולדה של השדים הרבים שאובמה שחרר מהבקבוק בשמונה השנים האחרונות.

אפשר להתחיל מחדש בעיקר בנושאים הקשורים לפלסטינים ולמלחמה הפוליטית שאירופה והשמאל הבינלאומי מנהלים נגד ישראל, פחות בעניין עליית האסלאם הג'יהאדיסטי במזרח התיכון. אם ישראל תדע להתנהל בנסיבות החדשות, היא עשויה להרוויח בגדול.

[email protected]