את חשבון הנפש והסקת המסקנות מניצחונו של דונלד טראמפ צריכים לעשות לא רק במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אלא גם כאן בארץ. ואם להיות יותר ספציפית, נדמה לי שלנשיא ראובן ריבלין בעיקר יש מה להרוויח מניתוח הבחירות באמריקה. טראמפ הוא איש לא צפוי. הוא נישא על גבי הוולגריות והרדידות מזן הריאליטי, בהחלט לא דמות של מנהיג שהיינו רוצים לחנך לאורה. אבל התנועה שהוא הוביל מאפיינת גם את מה שקורה באירופה, וגם את מה שקורה כאן בארץ. חלק מעמיתי בכלי התקשורת יקראו לזה "קסנופוביה", שנאת זרים. אחרים יגידו "לאומנות", ואני אגיד לכם: הרצון לזהות קולקטיבית.

הניצחון של טראמפ הוא ניצחון הזהות האמריקאית Make America great" again" מול שיח הזהויות הליברלי, שמחפש בעיקר את המיוחד, השונה והאחר בכל אחד. את ריבוי הזהויות. השיח הליברלי העדכני בורח כבר שנים מכל מה שמדיף ריח של קולקטיב. אצל אנשים המחשיבים עצמם ליברלים ישנו חשש שאם מדברים על זהות קולקטיבית, אז בהכרח נחסמת האפשרות להיות חריג, שונה, חד־פעמי ומיוחד.

ארה"ב הפכה לאוסף מרשים ומכובד של הרבה מאוד מיעוטים, שלכל אחד מהם יש זהות משלו. אבל בני אדם, מה לעשות, רוצים להיות יותר מאשר אוסף של פרטים מיוחדים. הזהות שלהם שייכת לא רק לקבוצה המצומצמת שלהם, לא רק לזהות האישית או המשפחתית של האדם, גם לא רק לזהות השבטית הפרטיקולרית (מהגרים, היספנים, הומואים, מתנחלים או אמנים תל אביביים); לרוב בני האדם יש זהות רחבה יותר. יש להם לדוגמה מולדת, עם ושפה, יש להם לפעמים גם דת.



הילרי קלינטון דיברה על ואל ההיספנים, השחורים והנשים. הקמפיין שלה הצטמצם לשיח של זהויות. טראמפ דיבר על ואל אמריקה. הוא ידע שזה מה שאותם אנשים - שחשים שזו המולדת שלהם, אלה שנלחמו את מלחמותיה, אלה שעוסקים בחקלאות באמריקה הגדולה ולא רק עובדים במשרדי חברות בינלאומיות - צמאים לו: זהות אמריקאית.

את הקו הקלינטוני הליברלי, מרובה הזהויות, אימץ לעצמו בשנים האחרונות גם נשיא מדינתנו ראובן ריבלין. אני מניחה שהוא עושה זאת מתוך כוונה טובה, כחלק מניסיונו להיות הנשיא של כולם. גם להיות כזה שמקובל על התקשורת הליברלית וגם כחלק מהניסיון שלו להפסיק להיות רק הירושלמי הבית"רי הנצחי. הוא אימץ שיח זהויות באופן שמטשטש את הקולקטיביזם והלאומיות במדינת ישראל.

ריבלין מקדם בעוז כבר שנתיים את החזון שלו ל"סדר ישראלי חדש". על פי התזה שלו, ישראל הפסיקה להיות שבט אחד, ישראלי־יהודי המורכב מרוב ציוני, אלא ארבעה שבטים שווים בגודלם: ערבים, חרדים, חילונים ודתיים, שחלקם הגדול איננו ציוני. תוכנית הפעולה של הנשיא קיבלה חשיפה תקשורתית רחבה, והדברים שאליהם הוא מכוון כבר זוכים לביטוי בשטח: מי שמעסיק בני מיעוטים מקבל תמריצים, סטודנטים ערבים מקבלים מלגות והטבות כדי שייכנסו לעולם האקדמיה, וסטודנטים חרדים זוכים לתוכניות לימוד מקוצרות כדי לזכות בתואר אקדמי.

לכאורה ריבלין צודק: יש כאן ארבעה שבטים שיהיו בקרוב שווים בגודלם. כבר לא מדובר בחברה שיש בה רוב ומיעוטים, ולמה לא נעשה כל שביכולתנו כדי להכניס אותם לחברה ולעודד תעסוקה והשכלה? הבעיה היא בפתרון. הגישה הזאת מפרקת את הזהות הישראלית הציונית, מנמיכה את תנאי הסף לכניסה לקולקטיב ולא יוצרת זהות אחרת.

נניח שריבלין היה בוחר זהות קולקטיבית אחרת מציונות. נניח שהוא היה בוחר זהות של אזרחות טובה ואחריות חברתית, ודורש ממי שמקבל הטבות מהמדינה באקדמיה או בתעסוקה מינימום בסיסי של תרומה לחברה, אפילו בשירות לאומי ולא צבאי; אז בעצם הוא היה ממיר זהות קולקטיבית אחת באחרת. עדיין יש אתוס שמדביק את הקולקטיב, אם כי אתוס פריך למדי.אבל ריבלין לא דורש מחויבות חברתית, אלא מציע תהליך שבסופו אולי נראה יותר שותפות מצד כל השבטים. זה לא מספיק.

המצב שנוצר כיום הוא שבחור ששירת שלוש או ארבע שנים בצבא והולך ללמוד פיזיותרפיה או חינוך, לדוגמה, יצטרך במשך שלוש או ארבע שנים קשות ללמוד כל יום מצאת החמה עד צאת הנשמה, בלי יכולת לעבוד במקביל. זאת בעוד סטודנט ערבי או חרדי יוכל להגיע יום בשבוע למכללה במשך שנה וחצי בלבד, ויהיה לו תואר בלי שיידרש לתת ולו יום אחד לחברה ולקהילה.

ויש דוגמאות נוספות: במשרדי ממשלה מכהנים עובדים שלא שירתו בצה"ל, כדי לעמוד ביעד הממשלתי להעסקת בני מיעוטים, ובמלגות ללימודים זוכים דווקא אלה שיש להם יתרון על המשרתים בצבא, מפני שאת השנים האלה הם הקדישו לעבודה.

לא סתם בחר דונלד טראמפ להודות בנאום הניצחון שלו לוותיקי המלחמה ולאנשי כוחות הביטחון. זה מפני שמי שנותן יותר לחברה אמור לזכות בהוקרה גדולה יותר מהחברה. ואם זה לא כך, נוצרת תסיסה.

זה ממש לא אומר שמיעוטים לא זכאים לזכויות. זה אומר שטראמפ הבין מה שריבלין עוד לא הבין: הזהות הפרטיקולרית חשובה, אבל היא חלשה הרבה יותר מהזהות הקולקטיבית. לזהות קולקטיבית יש הרבה רבדים היסטוריים ותרבותיים, והם מכנה משותף רחב ויציב.

עם ישראל, למשל, מורכב מהמון שבטים, מנהגים, מאכלים, בגדים וזהויות פרטיקולריות; אבל יש לעם הזה גם זהות אחת משותפת ורחבה, בעלת משקל היסטורי מתמשך. גם לארץ ישראל בזהות היהודית יש משמעות שהיא לא רק מרחב אזורי, היא מולדת ומדינת היהודים. יש לה ערכי יסוד של נרטיב בן 3,000 שנה. היא לא יכולה להיות מדינה שמעדיפה את הגיוון והשונות על פני מכנה משותף. כי זה לא מחזיק מעמד. ואם מדינת ישראל תלך בכיוון שמתווה ריבלין, הרי שבסוף זה יחזור אליו כבומרנג, כמו הבומרנג שספגה השבוע הילרי קלינטון החבולה.

ההבדל שבין חיזוק הזהות הלאומית לבין הדרת האחר ושנאת זרים הוא הבדל מהותי. צריך להיזהר: חברה שלא מקבלת את השונה היא חברה אטומה ומתנשאת וסופה להתפורר. ישראל צריכה לעודד את כל השבטים החיים בה לקחת חלק פעיל בחברה הישראלית וגם לתת לחברה, לא רק לקבל. איך לשמור על ההבדל הדק הזה למדנו מהתנ"ך "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז). לפי הסדר הזה: קודם בטוחים שזה הבית שלנו, ואחר כך יש בו מקום לכל העמים.

[email protected]