קבלת הדין: טראמפ יצטרך להנמיך להבות ולקיים את הבטחותיו

ברביעי בצהריים, שעות ספורות לאחר שהתברר מי יהיה נשיא ארצות הברית הבא, הסתמנה עוד הפתעה: השמיים לא נפלו. אף על פי שדונלד ג'יי טראמפ ניצח, רק גשם קל ירד בניו יורק על בוחרים מאוכזבים הממהרים מהעבודה ואליה.

הילרי קלינטון אמרה שצריך להמשיך להילחם על עקרונות - וירדה מבמת ההיסטוריה. הנשיא ברק אובמה אמר שכולם מקווים להצלחתו של טראמפ - ולא הסגיר קמצוץ של רגש, לא רגש של הזדהות עם קלינטון, ולא רגש של זעזוע מטראמפ. ג׳ורג׳ בוש האב הקשיש, שנמנע עד כה מלתמוך במועמד הרפובליקני, שלח הודעה של עידוד לנשיא החדש. עם כל הכבוד לערכים, למפלגה ולדרך, כעת יש לבוש, לאובמה ולטראמפ יותר מן המשותף ממה שיש לאובמה ולקלינטון - השותפים לדרך, או לבוש ולמיט רומני - הקרובים אידיאולוגית. בוש, אובמה וטראמפ שייכים למועדון מצומצם מאוד שרק החברים בו מבינים את מהותו לעומקה: מועדון הנשיאים, שהילרי קלינטון כבר לעולם לא תהיה חברה בו.

בנאום שנשא מיד לאחר ניצחונו, הוכיח טראמפ שלפחות כרגע הוא מכיר בכך שההשתייכות למועדון מחייבת. הוא לא בעט ביריביו, לא עלב בהם, לא קנטר, לא התנשא. היממה של אחרי הבחירות הייתה יממה אמריקאית טובה של קבלת הדין. קלינטון קיבלה את הדין, ונאחזה באמונתה המתודיסטית. אובמה קיבל את הדין והתלוצץ עם סגנו - עם כל הצער על הפסדה של קלינטון, נדמה שהוא לא לגמרי מופתע, שהרי הוא כבר ניצח אותה. טראמפ קיבל את הדין והלך לעבוד. יש לו רק מעט מקורבים, ואלה יתרבו עכשיו מדי יום. יש לו רק מעט מחויבויות, והרבה חופש תמרון. כמו בנימין נתניהו בבחירות האחרונות, להישג הזה הוא אחראי לבדו. עכשיו יוכל לנווט, לקבוע, להתוות דרך בלי צורך להתחשב במי שממילא לא תמכו בו.

מעט מאוד נשיאים נבחרו כך, בלי תמיכת המנגנון, כהישג אישי מובהק. דווייט אייזנהאואר היה אחד מהם. נשיא שיכול היה להיבחר כרפובליקני או כדמוקרט (המשרה הוצעה לו על ידי שתי המפלגות). נשיא שהאמריקאים אהבו בלי קשר לאידיאולוגיה - "איי לייק אייק" הייתה הססמה שליוותה אותו. את טראמפ כמובן אוהבים פחות. הוא עוד לא ניצח במלחמה עבור אמריקה, לא סיכן את חייו, לא הפגין קור רוח בתנאי לחץ, לא ניהל בשלווה את המערכה הכבירה על אירופה. טראמפ הוא בסך הכל איש בעל חושים פוליטיים חדים שזיהה הזדמנות. הוא ניצח בבחירות אף שיותר אמריקאים הצביעו להילרי קלינטון.

בעלי הכתף הקרה

אחרי שכולם יתאוששו, יהיו לטראמפ בערך חודשיים וחצי להרכיב את הפאזל הממשלתי שינהל את אמריקה בארבע השנים הבאות. הוא שיחליט מי יושב איתו בחדר ומקבל את ההחלטות. הוא שיחליט מי מרכיב את רשימות המועמדים לאייש משרות חשובות. ידידיה ויריביה של אמריקה יעקבו בדריכות, ינסו לפענח את מבנה מסדרונות הכוח החדש. למי צריך להתקרב, למי צריך להתחנף - ומי רק מעמיד פני מקורב אך נמצא למעשה מחוץ למעגל האמיתי של מקבלי ההחלטות.

אפשר לקוות שהרבנות הראשית תמצא דרך למחוק את הקביעה שלפיה בתו של טראמפ, איוונקה, אינה יהודייה. מדובר בבתו של נשיא ארצות הברית ובמי שבלי ספק תשב קרוב לאוזנו של אביה. אפשר לקוות שיהודים אוהדי ישראל שיצאו בשצף קצף נגד טראמפ, יורידו את הטונים. טראמפ אומנם זכה לברכתם של ראשי המתנחלים ושל כמה עסקנים אורתודוקסים, אך ההנהגה המוכרת של היהודים השמרנים התקשתה לעכל את מועמדותו. ביל קריסטול, עורכו הוותיק של המגזין "וויקלי סטנדרט", חשב שצריך להציב מולו מועמד אחר. בוב קגן, מיועציו החשובים של הנשיא בוש, החליט שאינו יכול יותר להיות רפובליקני.

טראמפ יבוא חשבון עם כמה מהמסתייגים ממנו - כבר בליל הבחירות נפוצו שמועות על כך שפול ראיין לא יוכל להמשיך להנהיג את הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים - אך לחלקם ייאלץ לסלוח. אין לו מספיק אנשים משלו מכדי לנטור טינה לכל האחרים. וחוץ מזה, הוא פוליטיקאי, ואין כמו פוליטיקאים במחיקת העבר והתרכזות בהווה. ביום רביעי שעבר, באירוע בחירות באורלנדו, עוד ראיתי אותו מצביע לעבר במת התקשורת, ומשגר לעברה עלבונות ואיומים. הוא יוכל כמובן להמשיך לעשות זאת, אבל יצטרך להרגיע. לא כל יום הוא מערכת בחירות, לא כל יום כדאי להתקוטט עם התקשורת. טראמפ יזדקק לעתים לשיתוף הפעולה איתה. הוא יזדקק לעתים לתקופות של רגיעה שיאפשרו לו לעבוד.

תנאי הפתיחה שהוא עומד מולם יקשו עליו. הקונגרס כולו - בית הנבחרים והסנאט - בידיים רפובליקניות. כלומר, אין הרבה תירוצים לחוסר מעש. אם טראמפ רוצה רפורמה בתחום ההגירה, הוא יכול למצוא לה רוב. אם הוא רוצה באמת לבנות ״גדר גדולה״, כמו שחזר ואמר במהלך הקמפיין, יוכל למצוא לה מימון (החלום על מימון מקסיקני מעולם לא היה ריאלי). אם הוא רוצה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, אין מי שיעצור אותו. בטח לא פקידי משרד החוץ שיוכפפו לשר מסוגו של ניוט גינגריץ׳ וייאלצו גם הם לצעוד לצלילי התופים של ממשל חדש. טראמפ ימנה כבר בתחילת כהונתו שופט חדש לבית המשפט העליון, ויבטיח את שמירת הרוב השמרני שקלינטון הייתה מפרקת. אם יהיה לו מזל, אולי יספיק למנות עוד אחד. כאמור, הקונגרס אמור להיות נוח לנשיא הזה. ויישאר נוח למדי גם בעוד שנתיים, אם לא יקרו תקלות מיוחדות, משום שלמפלגה הרפובליקנית יש תנאי פתיחה עדיפים בבחירות אמצע הקדנציה של 2018.

טראמפ יצטרך כמובן לנהוג בתבונה כדי להשיג את כל הדברים האלה. הקונגרס אומנם בשליטת המפלגה הרפובליקנית, אך זו אינה בהכרח המפלגה שלו. ככל שיזדקק לפייס את הבוחרים מהמחנה השני, כך יצטרך לפייס גם את הנבחרים מהמחנה שלו. הסנאטור פט טומי מפנסילבניה, שהצליח להגן על כיסאו, הרחיק את עצמו מטראמפ במהלך הקמפיין. הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה, שגם הוא שמר על כיסאו, התמודד מול טראמפ ומעולם לא התאושש מהחוויה המשפילה שעבר עד שפרש. הסנאטור ג׳ון מקיין, גיבור מלחמה, לא ישכח לטראמפ את ביטויי הזלזול שהופנו אליו, משום שנפל בשבי וטראמפ מעדיף לוחמים שאינם נופלים בשבי. הוא בעניין של ווינרים - ושל ווינרים בלבד.

"הוא לא גזען, זאת פוליטיקה"

הילרי קלינטון כמעט עשתה היסטוריה. גובהה, על פי הרישומים המקובלים, 1.65 מ'. וזה אומר שרק שלושה סנטימטרים הפרידו בינה לבין שבירת שיא: הנשיא הנמוך ביותר בתולדות אמריקה. שלושה סנטימטרים, והעניין הקטן הנוסף - לנצח בבחירות. אלא שקלינטון לא ניצחה. וגם אילו הייתה נבחרת, הייתה צריכה להסתפק במקום השני בתחרות הגובה: גובהו של הנשיא הרביעי, ג׳יימס מדיסון, היה 1.63 מ'. קלינטון מתנשאת מעט מעליו, אם כי עודה נמוכה במעט ממי שכונה ״הקוסם הקטן״ על שם קומתו הקטנה - מרטין ואן ביורן, הנשיא השמיני, שגובהו היה 1.68 מ'. ואן ביורן היה למעשה מייסד המפלגה הדמוקרטית. זאת שהוכתה השבוע בבחירות.

הטענה המקובלת, שעל פיה המועמד הגבוה יותר הוא שמנצח בבחירות לנשיאות אינה נכונה. מאז תחילת המאה ה־20 ניצחו 20 מועמדים גבוהים יותר, ושמונה נמוכים יותר בבחירות. גובהו של אובמה, 1.85 מ'. גובהו של הנשיא הגבוה ביותר עד היום, אברהם לינקולן, היה 1.93 מ'. גובהו של דונלד טראמפ לא מבוטל, אך לא מספיק כדי להודיע על שיא חדש: הוא 1.91 מ'. הנשיא השלישי בגובהו אי פעם (לינדון ג׳ונסון הוא השני).

בנג׳מין הריסון, הנשיא ה־23, היה נמוך. בעצם, נמוך בדיוק כמו ואן ביורן. על כן, גם הריסון רשם החמצה: לא הכי נמוך. מצד שני רשם גם הישג: הוא הנשיא הראשון, והיחיד עד היום, שגם סבא שלו היה נשיא. וויליאם הנרי הריסון היה הנשיא התשיעי של אמריקה. גם אב ובן כבר היו: ג׳ון אדמס, הנשיא השני, ובנו, ג׳ון קווינסי אדמס, הנשיא השישי. ואחריהם, הרבה שנים אחריהם, הבושים, ג׳ורג׳ אייץ׳ דבליו בוש, וג׳ורג׳ דבליו בוש. הקלינטונים אמורים היו להיות בני הזוג הראשונים שיכהנו כנשיאים. זה כנראה כבר לא יקרה להם. אולי יקבעו תקדים כאשר צ׳לסי תתמודד, ויהיו אב ובת ראשונים בבית הלבן. או שיצפו מהצד במישל אובמה נבחרת לתפקיד שבו חשקה הילרי קלינטון.

זה מה שחושב הנהג שלי. הוא חושב שמישל אובמה עוד תהיה נשיאה. בנסיעה מהדירה בניו יורק לשדה התעופה בניו ג׳רזי אני עושה את הדבר השגרתי. הנהג של "אובר" דומיניקני במקור, אך מתגורר בארה"ב מגיל שנתיים. שמו אדויס לורה, הוא בן 28, ולא הצביע ביום שלישי. שני המועמדים לא נראו לו - אבל לו היה מצביע, כנראה שהיה בוחר בטראמפ. הוא רואה יותר מדי אנשים שמחליטים לא לעבוד כי המדינה נותנת להם הטבות, וכמי שעובד קשה למחייתו זה לא מוצא חן בעיניו. אני שואל: הוא לא גזעני בעיניך? לורה משיב: "חלק מהבוחרים שלו גזענים, וכדי לשכנע אותם הוא השתמש במסרים שאני לא אוהב, אבל זאת פוליטיקה. הוא לא גזעני, זאת פשוט פוליטיקה".

ישראל לא מעניינת את היהודים

רק 8% מהיהודים שנשאלו מנו את ישראל כאחד משני הנושאים "הכי חשובים לך בהחלטה כיצד להצביע". בית המשפט העליון חשוב להם, הכלכלה חשובה להם, ביטוח בריאות, דאע"ש והטרור. שאלת איראן חשובה עוד הרבה פחות מישראל - 2% בלבד. 63% מהיהודים באמריקה אמרו לג׳ים גרסטין, הסוקר של ג׳יי סטריט, שקלינטון תעשה ״עבודה טובה יותר״ מטראמפ בנושא האיראני. קלינטון תמכה בהסכם עם איראן - טראמפ התנגד לו. קלינטון חשבה כמו 63% מהיהודים. על פי הסקר של גרסטין אין קבוצה יהודית שהייתה מבטלת את ההסכם עם איראן: לא הרפורמים ולא האורתודוקסים, לא הצעירים ולא המבוגרים. על פי הסקר שלו - היחיד שיש בידינו של הקול היהודי - אין קבוצה יהודית שהעדיפה את דונלד טראמפ על פני הילרי קלינטון. מקרב האורתודוקסים הצביעו לו כמעט 40%. לא מעט. ועדיין, 56% הצביעו לקלינטון.

פגשתי לא מעט יהודים בשבועות האחרונים. חלקם תומכי טראמפ. כשהזכרתי את הסקרים אמרו שתומכיו של טראמפ לא אוהבים להגיד בגלוי שיצביעו עבורו - בגלל התחושה שזה לא מקובל, בגלל הבוז המופנה לתומכיו. בפאלם ביץ׳ נתקלתי באם ובת. האם אשת עסקים, הבת מתנדבת במטה של טראמפ. האם לא כועסת: גם היא תומכת בטראמפ. ובכל זאת מזהירה את הבת: כשאת באה לעבוד איתי, תשאירי את טראמפ בבית, או שנאבד את כל הלקוחות.

זה היה סימן אזהרה שלא הבנתי. אבל יומיים אחר כך, משהתברר שכל התחזיות היו לא מדויקות, ושכל הסקרים (מלבד הסקר של ה"לוס אנג׳לס טיימס", שהלך כל הדרך עם טראמפ) טעו, פענחתי את דבריה של האם לאחור. היא כנראה צדקה: רבים מבוחריו של טראמפ העדיפו לשמור את העדפותיהם לעצמם. עד לקלפי.