הטור הזה מוקדש לכותבים ולעיתונאים מהצד הימני של המפה. כן, אתם, שהורחקתם והודרתם מהשיח המרכזי במשך שנים, בידי שלטון ותרבות עאלק ליברליים. ואתם, שהולכים והופכים - בטריק אירוני ומזהיר של הגורל - דווקא לסחורה מבוקשת, שכל תאגיד שידור ציבורי על תנאי מבקש להתהדר בה. ללא ספק וללא ציניות - צדק פואטי.



אז תגידו, אתם - איפה אתם? איפה אתם כשראש הממשלה שלנו, של כולנו, מנהל מסע הסתה ודה–לגיטימציה נגד התקשורת וחופש הביטוי? כל סוג של ביטוי? כי הרי מה שמתחולל כאן, בימים הסוערים והמכריעים האלה, הוא כבר מזמן לא עימות בין ימין ושמאל; או בין מזרחים ואשכנזים; דתיים וחילונים וגו'. אלה כולם קיטובים ישנים, ברובם לא רלוונטיים, שראש הממשלה מנצל בציניות כדי להמשיך להנציח את הדבר החשוב היחיד מבחינתו - שלטונו.



ולכן אין לו בעיה, למשל, להגדיר את אילנה דיין כ"שמאלנית קיצונית", בשעה שכל מי שעוקב אחרי דיין לאורך השנים יודע שהקיצוניות - לכל צד - היא ממנה והלאה. ושלמעשה, על פי עמדותיו הרשמיות של ראש הממשלה - שעדיין תומך לכאורה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים - גם הוא סוג של שמאלני קיצוני. דוד ביטן, לטיפולך המיידי.



זה בעצם משחק פשוט מאוד - ומצמרר ממש - של הישרדות פוליטית. ובמשחק הזה כל מי שלא מתיישר עם עמדותיו של ראש הממשלה הוא עוכר ישראל. גם אם הוא ימני מוצהר, עם קבלות. ואפילו ליכודניק. נפתלי בנט הימני חובש הכיפה תומך בתאגיד השידור? זה בגלל אינטרסים מגזריים צרים. גלעד ארדן, ליכודניק מלידה ושר בממשלת ישראל, תומך בתאגיד, שאותו הקים בהסכמת נתניהו? טוב, הוא עשה לא מעט טעויות בדרך. את כל אלה אמר יושב ראש הקואליציה, עושה דברו של ראש הממשלה, בראיון טלוויזיה פומבי. בדיוק כמו שהצהיר בגאווה שהוא ואנשיו עוקבים אחרי אנשי התאגיד בפייסבוק, כדי לחשוף את נטיותיהם השמאלניות (הקיצוניות. תמיד צריך להוסיף את התבלין המנצח).



ממה נובעת השתיקה? התיעוב לכל מה שמוגדר "שמאל" כה עז?


כל סיפור התאגיד הוא אות ומופת לכך שלא מדובר כאן במאבק אידיאולוגי אלא בקרב על שליטה. שהרי התאגיד נולד בתוך הליכוד ובעידודה, ומיומו הראשון ראשיו עשו הכל כדי להתנער משיוך אידיאולוגי כלשהו. הייתי שם כמה פעמים לאחרונה, והמקום נראה כמו התחלה של בדיחה. חרדי, אתיופית, רוסי ואשכנזי עם עיגולדים נכנסים לחדר וגו'. יש שם ייצוג נכבד (ומוצדק) של אנשי ימין ודתיים, ומהעבר השני - אין בו אנשי שמאל מוצהרים וקולניים מדי. אז מה בכל זאת חטאו? שהוא מסתמן - לא עלינו - כעצמאי. כגוף שלא יקבל הוראות ישירות מאדונו. זה לא ניתוח שלי אלא דבריה המפורשים של שרת התרבות שלנו ("מה שווה התאגיד אם לא שולטים בו?", 31.7.2016).



אבל גם אחרי שכל המסיכות הוסרו, וכל האינטרסים הובהרו, אנחנו כמעט לא שומעים שום סוג של ביקורת על התנהלות ראש הממשלה מצד ימין. פרט אולי לטור האמיץ של קלמן ליבסקינד כאן, ב"מעריב", או להתבטאויות של עמית סגל. וזה מייאש, אני חייב להודות. כי בתור שמאלן שמבקר לא פעם את המחנה שלי, שלוקה בדוגמטיות ובצביעות, אני מצפה לראות ריבוי דעות וביקורת עצמית גם בצד השני. אבל זה לא קורה.



אני תוהה ממה נובעת שתיקתם של הכותבים הימניים. האם צו התנועה והתיעוב לכל מה שמוגדר כ"שמאל" הם כה עזים, עד שאסור למתוח ביקורת פומבית על מנהיג המחנה “שלהם"? כי אם זה המצב, הם מועלים בתפקידם העיתונאי. כן, כפי שעשו עיתונאים שמאלנים רבים בשנים עברו. אבל היו גם מספיק צדיקים, שידעו לרדוף ולבקר מנהיגים עם אידיאולוגיה דומה לשלהם, משום שסרחו. ואולי, אולי השתקנים מהימין פשוט מפחדים? כי הם יודעים שברגע שבו הם יעזו למתוח ביקורת, גם הם ייכנסו לרשימה השחורה? הרי בעולם המופרע שבו אילנה דיין היא “שמאלנית קיצונית", הם עלולים להיות מסווגים כ"נוטים לשמאלנות". שזה נורא. בסוף עוד יגלו אותם לעמודי התרבות של “ישראל היום".