בעיצומה של המהומה, בעין הסערה, בעוד שרת המשפטים הנסערת מכנסת מחדש את ועדת השרים לחקיקה ומתכוונת להביא להצבעה סוף־סוף את חוק ההסדרה, פרץ לחדר רונן פרץ ממזכירות הממשלה ובפיו הודעה דרמטית: אני מבקש להפסיק את הישיבה. ראש הממשלה הורה לא לקיים את ההצבעה. אל תצביעו עכשיו על חוק ההסדרה, זו הוראה של ראש הממשלה. איילת שקד הביטה בו בסקרנות, והודיעה: ממשיכים כרגיל, החוק עולה להצבעה. פרץ: אבל זו הנחיה של ראש הממשלה. בחדר הסתובב, כארי בסוגר, גם ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, יואב הורביץ. הוא היה נסער, סתור שיער, סמוק כולו.
ניכר היה בו שהוא מסוגל לחנוק מישהו. גם הורביץ הפעיל כאן את מלוא כובד משקלו. מכיוון שלא מדובר במשקל כבד במיוחד, שקד התעלמה גם ממנו. היא העלתה להצבעה את החוק.שבעה שרים בעלי זכות הצבעה נכחו בחדר. בנוסף לה ולאורי אריאל, היו שם חמישה ליכודניקים: גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, זאב אלקין ומירי רגב. כל החמישה הצביעו בניגוד לעמדת הבוס שלהם. החוק עבר פה אחד. בנט ושקד 7, נתניהו 0. נוקאאוט.
נפתלי בנט הוכיח שמכל הגיבורים הגדולים שיושבים בקואליציה (כולל כחלון, שברח גם מההצבעה הזו), הוא היחיד שמסוגל להביט לנתניהו בלבן של העיניים, ולנצח. יכול להיות שזה יוכח כניצחון פירוס, וייתכן שהוא יוביל לקטסטרופה לאומית או אפילו להתיישבותית. את בנט ושקד זה לא עניין אתמול. הם היו חדורי מטרה, והם השיגו אותה. אם תיקחו שלוש עונות גדושות של "בית הקלפים" ותדחסו אותן ליום אחד, תקבלו את אתמול. טירוף מערכות או אולי קריסת מערכות כוללת, זה התיאור המדויק למה שקרה שם.
נתחיל מההתחלה: בנט ושקד עובדים על פתרון בעיית עמונה ואלפי יחידות דיור נוספות שנבנו על אדמה פרטית כבר שנה. הם ידעו מהו תאריך היעד והם קיוו להשיג פתרון. הם גיבשו פתרון אסטרטגי וקראו לו "המודל הקפריסאי" (נחשף בזמנו ב"מעריב־סופהשבוע"). נתניהו, שהפתרון הוצג בפניו, התלהב עד אין קץ. אבל אז התברר להם שמרוב התלהבות הוא לא מקדם את הפתרון לשום מקום, כל פעם באמתלה אחרת. במקביל, הם ניסו לקדם פתרון טקטי לעמונה דרך נכסי נפקדים בסביבה. גם הפתרון הזה לא קודם לשום מקום. להפך, בסביבתם של בנט ושקד מאשימים את שר הביטחון בגרירת רגליים מכוונת, ואפילו טוענים שמתאם הפעולות בשטחים פרסם מודעות במטרה לאתר את בעלי הקרקע המקוריים בעודף מוטיבציה. אין עיתון בשטחים שלא פרסם את המודעות הללו, סיפרו השניים בשיחות סגורות.
בנט ושקד הבינו שמורחים אותם. בנט גם צעק את זה אתמול בשיאה של ישיבת ראשי הסיעות. נמאס להם שמורחים אותם. בחוק ההסדרה הם ראו, לאורך כל הדרך, סוג של מנוף או שוט, שירחף מעל ראשו של נתניהו. אם לא ימצא פתרון, יחטוף את החוק הזה. אז הוא לא מצא פתרון ועכשיו חטף את החוק הזה. מה שהכי שיגע אותם, זו הדרך. נתניהו לא מוכן להגיד על דל שפתיו משהו שימוצב שמאלה ממה שאומר בנט. לכן הוא ניסה לטרפד את כל הניסיונות שלהם בשיטה אילמת כשהוא מחזיק במקל בשני קצותיו. מצד אחד, מאוד רוצה להסדיר את עמונה, מצד שני, מנסה לתמרן את המאמצים להסדרה למבוי סתום, בלי להשאיר טביעות אצבע.
מכבש לחצים של נתניהו
ייאמר כאן ומיד: בראייה לאומית, נתניהו צודק. חוק ההסדרה עכשיו עלול לגרום נזק עצום למדינה. אולי גם להתיישבות. הבעיה היא, שנתניהו לא מוכן להגיד את הדברים, להתייצב מאחוריהם או לחתום עליהם. הוא מתכנן לשתות את המנדטים של בנט גם בפעם הבאה ולכן לא יסתכן בשמאלנות כלשהי. כשראש הממשלה לא מוכן לקחת אחריות ולקבל מנהיגות, זה נראה כמו שזה נראה אתמול.
לאורך כל היום הופעל מכבש לחצים אדיר על כל שרי הליכוד להתנגד לחוק. הבעיה היא שהשרים מפחדים היום יותר ממתפקדי הימין מאשר מנתניהו. שר הביטחון ליברמן, שסירב לקחת קרדיט על בלימת החוק או לשמש רשת ביטחון של נתניהו, הוריד בשלב מסוים כפפות. במהלך ישיבת ראשי הסיעות, שכונסה כדי לדחות את ישיבת ועדת השרים לחקיקה, התחוללה דרמה גדולה בין ליברמן לבנט.
ליברמן גער בבנט על חוסר האחריות ואמר כי המניעים של בנט פוליטיים ואלקטורליים. על האינטרסים האלה אתה מנסה לפוצץ פה הכל, אמר לו. ליברמן ונתניהו דיברו על הצורך לא להרגיז את ממשל טראמפ טרם נכנס, לא לעצבן את אובמה טרם יצא, הזכירו את מועצת הביטחון, ואת בית הדין הבינלאומי בהאג, ואת בג"ץ, ואת היועץ המשפטי לממשלה, שפרסם אתמול חוות דעת תקיפה נגד החוק, וכו' וכו'.
בנט שמע את הכל בשוויון נפש, אבל כשליברמן האשים אותו במניעים פוליטיים, הוא התפוצץ בקול רעש גדול. מי אתה שתקבע את המניעים שלי, שאל את שר הביטחון, חצי שנה אתה בתפקיד ולא טיפלת בזה, ידעתם שהרגע הזה יגיע, שידרת רוח מפקד שעמונה תפונה, אני לא מוכן לקבל את זה. בנט סיים את דבריו ונורה מתוך החדר בסערה. מי שראה אותו, מדווח על מצב קרבי, אולי יותר מכפי שהיה שרוי בו בקרב ההוא ליד כפר כנא במלחמת לבנון. הוא ושקד יצאו מהחדר ועלו קומה. ועדת השרים לחקיקה, שישיבתה נדחתה לאורך כל היום אין סוף פעמים, כונסה שוב. כשיואב הורביץ, ראש הסגל, ניסה לבלום את בנט במאוצו, הפטיר שר החינוך לעברו "שאיווט יתנצל!".
כעבור כמה דקות הגיע ליברמן. הורביץ הוציא את בנט מחדר ועדת השרים לחקיקה, הוא וליברמן נכנסו לחדר ישיבות קטן וערכו סולחה. בנט מסרב להסגיר פרטים ממה שקרה שם, וגם ליברמן (אם כי מקורביו טוענים שלא התנצל). בינתיים, העבירה שקד את החוק 7-0. הורביץ נקלע להלם. נתניהו רתח. איילת ונפתלי עשו לו את זה שוב. מרוב עצבים, הורה נתניהו לקיים הצבעה גם על חוק המואזינים, שעלה לדיון מיד אחרי חוק ההסדרה. הכוונה המקורית של שקד הייתה לוותר על הצבעה על החוק הזה.
לדעתה, כמו גם לדעתו של השר הרלוונטי אריה דרעי, מדובר בחוק מיותר לגמרי. כל סעיפיו קיימים בחוק הקיים, כל מה שצריך זה לאכוף אותם. חוק המואזינים יעשה לנו פרסומת רעה בעולם ועלול להצית כאן תבערות מיותרות. אבל נתניהו, בוער מכעס ושואף נקם, עשה דווקא. הוא חיפש דרך לצאת גבר־גבר, והורה לקיים הצבעה. גם חוק המואזינים עבר. בראבו.
ליברמן לא יהיה שכפ"ץ
לסיכום: בנט משוכנע שהחוק יעבור. הוא מאמין שנתניהו לא יעז לתקוע אותו. הוא מלכד את נתניהו. מבחינתו, הוא נתן את השירות לבוחריו. הוא כמעט בטוח שהחוק יצלח גם את בג"ץ. לפחות רובו. עכשיו אפשר להמשיך הלאה. הכל בסדר.
לא בטוח שנתניהו רואה את הדברים באותה דרך. ליברמן פרסם אתמול פוסט נוקב בפייסבוק עם טקסט של מבוגר אחראי. מצד שני, נוח לו יותר שביבי חוטף את האש. אין לו כוונה להיות שכפ"ץ. ואיפה היה כחלון? לא ברור. השר שלו נעדר מהאירוע כולו. אותם הדברים אמורים לגבי אריה דרעי. שניהם השאירו את הזירה לבית היהודי והליכוד, המתקוטטים על קולות הימין בבחירות הבאות. מה עם המדינה? טוב, לזה נדאג אחר כך.