הישראלים, בעיקר מן הימין, פתחו שמפניות ביום רביעי שעבר. סוף־סוף נשיא שמרן. נו טוב, הוא לא בדיוק שמרן, ואפילו היה מקורב למפלגה הדמוקרטית, אבל עכשיו הוא נשיא מטעם המפלגה השמרנית, הרפובליקנים. אלה שמחוברים לליכוד בנימי נשמתם, אלה שהסירו ממצע המפלגה שלהם (הפלטפורמה של ה־RNC, אשר אושרה בוועידת המפלגה ביולי) את פתרון שתי המדינות. פעילי המפלגה ידעו שהפתרון לא רלוונטי לעת החדשה.
אמנם טראמפ מיהר לעדכן בראיון ראשון ל"וול סטריט ג׳ורנל" ששאיפתו הגדולה היא לסגור עסקה ענקית לאנושות – בין ישראל לפלסטינים – אבל הראש שלו פתוח. עד 20 בינואר יש זמן כדי להגיע אליו וללחוץ על הכיוון הנכון (אין פתרון שתי מדינות, לא קיים). נו אז: שמפניות, בוושינגטון מחליפים צד.
עוד לפני הבחירות נאמר באין ספור מקומות, גם מפי, כי בארצות הברית נהוג להחליף צד כל שמונה שנים. דווקא בבחירות האלה שגיתי גם אני לחשוב שהפעם יהיה חריג, והאמריקאים ידבקו במפלגה הדמוקרטית. רק בגלל המועמד הבעייתי. אבל לא, הכלל נותר בתוקף. האמריקאים אוהבים להחליף. גם עבור הישראלים טראמפ עשוי להיות רענון מסרים, החלפת צד, הכרה חדשה שפתרון שתי המדינות אינו קיים. סיפוח עכשיו? אולי.
מה שבימין הישראלי לא שמים אליו לב הוא שהדבר יקרה (אם יקרה) באמצעות החלפת ממשל. כל שמונה שנים מרעננים ומטלטלים את המחשבה, את התפיסה, את הנחות היסוד. הציבור עובר צד למפלגה האחרת, ועם הנשיא הנבחר החדש מוחלפת הצמרת. שרים, מנכ"לי משרדים, דיפלומטים בכירים, מינויים פוליטיים. מארי ג׳ו, ראש הוועדה לניירות ערך ובורסה (ה־SEC, גוף הפיקוח), פרסמה אתמול את הודעתה על התפטרות. אין מה לחכות לטראמפ. היא בדרך החוצה. כך נהוג. אחרים, מושחתים או נקיים, הולכים הביתה. ניקוי וטאטוא של מסדרונות הכוח של הפוליטיקה.
כל מי שחרד מטראמפ וממהלכיו בנוגע למיעוטים, נשים ובעלי מוגבלויות יודע שהאיש יהיה בצמרת לכל היותר לשמונה שנים. אולי ארבע, אולי יותר (רוב הנשיאים המכהנים המשיכו לכהונה שנייה). זה כל הסיפור: בדמוקרטיה מחליפים. הינעצות חזקה מדי בתוך כיסא השלטון מזיקה. הן למנהיג והן לעם. שמונה שנים הן זמן רב כדי להוביל תהליכים גדולים. מה שלא נעשה בפרק הזמן הזה, כבר לא ייעשה לעולם.
הכותבת היא בלוגרית פוליטית, בעלת "הפלוג" – בלוג פוליטי