לא נעים לומר, אך שתי הקבוצות שהפגינו את ההתלהבות הרבה ביותר – בשני המקרים ספק אם מוצדקת – מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, הם הגזענים הלבנים באמריקה והמתנחלים היהודים בישראל. לא שיש מה להשוות בין שתי הקבוצות הללו, לא שיש כאן טענה נסתרת לקשר מסתורי. סתם צירוף מקרים. הגזענים הלבנים משוכנעים שהמועמד שלהם יוביל לסופו של שלטון היהודים המדומיין בכלכלה ובחברה. המתנחלים היהודים משוכנעים שהמועמד שלהם יוביל לסופו של הלחץ האמריקני על ישראל להפסיק את פרויקט ההתנחלויות. אלה גם אלה רואים בעיקר מהרהורי לבם. טראמפ – וזה אחד מהישגיו הפוליטיים – הוא ציור רורשאך מעורפל, שכל אחד יכול לראות בו מה שירצה. טראמפ - וזה אחד מחסרונותיו כנשיא לעתיד – הוא איש ללא משנה פוליטית סדורה, שנבחר למשרה שמחייבת משנה פוליטית סדורה.
נדמה שאפילו הקרב על פינוי עמונה נערך בהמתנה לבואו של ממשל טראמפ. אם עמונה לא תפונה עד דצמבר, יהיה אפשר עד ינואר. ואם לא תפונה עד ינואר, כבר יהיה ממשל אמריקאי חדש. ואם יהיה ממשל חדש, לראש הממשלה בנימין נתניהו כבר לא תהיה אפשרות לטעון שיש הכרח לפנות את עמונה מפחד מפני הממשל האמריקאי. המתנחלים יחסו בצלו של טראמפ כדי להימלט משמשו של נתניהו.
רק את טראמפ לא שאלו מה עמדתו. בדקתי. יש לכמה מראשי יש״ע קשרים הדוקים וטובים עם כמה מהאנשים המקורבים לטראמפ. למקורבים הללו יש, לעתים, עמדה שמצדדת בעמדת המתנחלים, אך אין להם סמכות לדבר בשמו של הנשיא הבא. לאיש אין סמכות לדבר בשמו של הנשיא הבא. ייתכן שתהיה להם השפעה עליו לטובת ההתנחלויות. ייתכן שטראמפ יחליט להקריב את ההתנחלויות על מזבח יחסיו הטובים עם ולדימיר פוטין. ייתכן שהנשיא הבא ייתן לישראל להכתיב את תנאי המשא ומתן עם הפלסטינים, ייתכן גם שייפול קורבן לאגו של עצמו וינסה, כפי שרמז, לסגור עסקה שאי אפשר לסרב לה שתביא לקץ הסכסוך.
תשובת הממשלה לאיומים צריכה להיות חדה: אלימות תיענה בהפעלת כוח
עמונה לא תשנה את מצב הלגיטימיות של פרויקט ההתנחלויות, בעולם או בישראל. מי שבעד – בעד. מי שנגד – נגד. אבל היא בהחלט מבחן לכוח העשייה של ממשלת ישראל. מבחן כפול. המתנחלים ותומכיהם אומרים: זה מבחן לכוחה של הממשלה לנסח מדיניות, גם אם אינה נושאת חן בעיניו של בית המשפט העליון. מבחן לכוחה למשול. מתנגדי המתנחלים אומרים: זה מבחן לכוחה של הממשלה ליישם מדיניות על פי חוק, מבלי להיכנע לאיומים של קבוצות לחץ.
בינתיים הממשלה נכשלת בשני המבחנים, פוסחת על שני הסעיפים. היא אינה נחושה דיה לסלק מהדרך את המפריעים ולממש את הפינוי כפי שראוי שתעשה. תשובתה לאזהרת כמה ממתנחלי עמונה, שתהיה אלימות, צריכה להיות חדה: אלימות תיענה בהפעלת כוח. אלימות לא תמנע את הפעולה, ועל מי שינקוט אותה יושתו עונשים כבדים. אם נתניהו סבור שצריך לפנות – שיפנה. כמו שיצחק שמיר היה מפנה, כמו שאריאל שרון. כמו מנהיג שבטוח בכוחו.
הממשלה גם אינה נחושה דיה לנסח מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם עמדת המשפטנים. שוב ושוב היא מגלגלת את ההחלטות לפתחו של בית המשפט, כדי שתוכל לגלגל אליו גם את כעסם של המפונים, את איומי המאיימים. אם נתניהו סבור שלא צריך לפנות, שיעמוד מול בית המשפט, שיתמרן אותו. כמו שעשתה ממשלתו שלו כאשר בית המשפט ניסה לכפות עליה מדיניות בלתי סבירה בנושא ההגירה הבלתי חוקית. אפשר להבין למה הממשלה מהססת. אפשר להבין את השיקולים המדיניים, את משחק הכוחות הקואליציוני, את התמרונים. אפשר אפילו להגן על עמדה שגורסת זהירות, מתינות, פשרנות וערפול בפרשה שעלולה להידרדר למשבר פוליטי חמור או לשפך דם. אפשר, ובכל זאת לפעמים מתחשק לראות כאן ממשלה שמושלת. לפעמים מתחשק לראות ראש ממשלה שמקבל החלטה שמעמידה את האחרים במבחן.