אז הילדים כבר שבועיים עם נזלת, ואני חושבת לעצמי בעיקר כמה החורף הזה יהיה ארוך אם זה המצב בנובמבר היחסית חמים הזה. כולם מדברים על ההתחממות הגלובלית, אבל פה במושב, עם השדות מסביב, כבר די קריר בלילות ובשעות הבוקר המוקדמות, ומבחינתי זה כבר כמו במוסקבה, גם אם ביום אנחנו עדיין בחולצות קצרות. גשם, לא גשם - ילדים הם החצבים החדשים, והם המבשרים האמיתיים של העונה הקרה פה בארץ, עם שלל וירוסים שאין מה לעשות איתם חוץ מלקחת עוד יום חופשה מהעבודה ולחכות שיפסיקו להשתעל כמו חולי שחפת. על דבר אחד אני כן יכולה להודות: שהם ילדים חולים במרכז הארץ.
בחיי שאני לא מבינה לפעמים את סף הסבלנות המשונה שלנו. קוטג׳ במחיר מופקע הוא בהחלט סיבה לצאת לרחובות, אבל הידיעות על ביטול המענקים לרופאים המתמחים בפריפריה ובמקצועות שצריכים להתחזק - אלה אפילו לא גורמות לנו לנוע באי־נחת על הספה?
נכון, טראמפ נבחר לנשיא והיו עוד כמה עניינים עם ראש הממשלה שגם ביקש על הדרך שנפרגן לו קצת וחדשות מסוג אחד נדחקות לטובת תשומת לב לחדשות מסוג אחר. לגיטימי. גם חולים זה ממש איכסה. יש להם ריח כזה וחיידקים ולפעמים הם קירחים או פצועים ואנחנו הרי לא נהיה כאלה אף פעם. גם הפריפריה, נו, היא רחוקה. ומי שבחר לגור שם בוודאי ידע שייאלץ לנסוע הרחק כדי לקבל שירותים סבירים, ממש כמו בכל העולם, אז שיפסיק להתבכיין וישתה תה חם. לנו במרכז יש המלחמות שלנו להילחם וממש אין לנו כוונה להבין מה זה לחיות פחות שנים. והרופאים החצופים האלה! אם הם צריכים כסף שישכנע אותם לסדר את הערכים שלהם במקום הנכון, אולי הם לא צריכים לעבוד במקצוע הזה. גם ככה הם ויתרו על המשפחה ועל החיים הפרטיים שלהם כדי ללמוד שש שנים ואז שנה סטאז׳ ואז בין ארבע לעשר שנות התמחות, אז מה זה בשבילם לעבור שלוש שעות צפונה או דרומה? פרזיטים.
נעזוב לרגע את המענק למתמחים. נגיד שמתמחים, כנראה כאלה שגדלו בפריפריה ואוהבים אותה, יחזרו אחרי הלימודים לעבוד ולהחזיק את היישובים הרחוקים. איזה מין מסר הממשלה מבקשת לשלוח למי שגר מעבר לגדרה–חדרה? יש לי כמה מילים שאני לא יכולה לכתוב בעיתון אבל יבטאו את המסר הזה מצוין. בכל זאת ננסה בשפה יפה: ״אנחנו בחרנו לסלול לכם כבישים יפים ולבנות מסילות רכבת כפרויקט הדגל שלנו גם כדי להוכיח את אהבתנו ומחויבותנו אליכם אבל בעיקר כדי שאם נניח תחליטו שאתם רוצים למצוא עבודה ולקבל טיפול רפואי נאות, תהיה לכם דרך להגיע אליהם, כי את הבית שלכם אין לנו אינטרס לחזק". חבל, דווקא הירוק של הגליל יצטלם יפה בגזירת סרטים.
כמה עיתונאים ניסו להרים את הנושא הזה למעלה בדירוג האשראי. יואב אבן פרסם את זה בחדשות 2, רינו צרור הרים על זה אייטם בתוכנית הרדיו שלו וגם אנחנו בבוקר ניסינו לנער קצת את העץ, אבל מבחוץ, בציבור, נשמע רק קול צרצרים וסלילי קוצים התגלגלו ברחובות. חוק ההסדרה מעניין יותר מאיזושהי סיבה. השרים וחברי הכנסת מעדיפים להתעסק במואזינים, בעיתונאים ובמתן מתנות שאינם יכולים לתת, בשווי 200 אלף שקל, לרוסים. כשהם כבר מגיעים לבתי חולים בצפון הם מדברים על הקמת ועדות שיבדקו מה צריך לעשות כדי לחזק את מערכת הבריאות, וכל מה שנשאר לעשות הוא לתפוס את הראש חזק־חזק כדי לא להטיח אותו בקיר מרוב עצבים, כי התשובה כל כך מובנת מאליה שזה מכעיס.
תושבי הצפון יצאו להפגין. אז יצאו. הם מוזמנים להביט דרומה ולראות מה קרה למאבק החקלאים בערבה ולהסיק מסקנות. בינתיים אנחנו הולכים לסופר ורואים את מחירי הירקות והפירות עוברים להימדד באונקיות אבל יודעים שאם כבר יגיע פתרון הוא כנראה יגיע על חשבון החקלאות המקומית. שימצאו כבר עבודה אמיתית החקלאים האלה. ושלא יהיו חולים, כן?
טוב, לא כולם יכולים להתעניין בכל. אני למשל לא מסוגלת למצוא קצה של עניין בצפרות. ניסיתי, בחיי. אבל יש נושאים שצריכים להינעץ, כמו פוסטים מיוחדים בפייסבוק, רק בחיים שלנו, כמו בריאות וחינוך. ועדיף שיהיו שווים בין כולם. הם צריכים לפתוח כל יום מהדורות חדשות ולהזכיר לכולנו שבלי הבריאות שלנו ובלי מה שמכניסים לילדים שלנו לראש במסגרות החינוך כל יום - אין לנו קיום.
מבין כל המאבקים הצודקים, המאבק על האיכות של שני אלה צריך להיות אי שם 20 קילומטר מעל כל השאר, ולכן כשהמדינה אומרת שאין לה תמריץ לתמרץ רופאים להגיע לפינות המרוחקות יותר במדינה (גם במדינה קטנה כמו שלנו), כולנו צריכים לעמוד ולקרוץ לממשלה בחביבות שתסביר לה שהגזימה.
רק שנהיה בריאים. שנהיה בריאים ושכל הרופאים יהיו מצוינים בעבודה שלהם ויתחלקו שווה בשווה בין בתי החולים החזקים והחלשים והעשירים והעניים והקרובים והרחוקים. ואם זה לא קורה באופן טבעי, כי אלה החיים, שהמדינה תדאג לזה. תודה.