פיל בנעלי בית

ליל הבחירות, כאשר לא היה אפשר להסתתר יותר מהיקף ניצחונו של דונלד טראמפ, חגורת הביטחון של המדינות הכחולות נפלה כמו טבליות דומינו זו על גבי זו ונתוני התבוסה החלו לקבל צורה של מחלה סופנית, התאמצתי לחשוב על הדברים החשובים באמת, שזה טיבה של הדמוקרטיה לקבל את תוצאות האמת, מדהימות ומפחידות כשיהיו. תהיתי אם עשרות שנים של חיבה ואמונה באמריקה ובאזרחיה היו שגויות רק משום שהבחירות לא ייצגו את תפיסת עולמי ונטייתי הפוליטית, התנערתי במהירות מהאינסטינקט לטפול את סילוקה של הילרי קלינטון מהזירה על מכתביו לקונגרס של ראש ה–FBI ג'יימס קומי, וסירבתי לתהות בדיעבד מה היו התוצאות אילו לא חבר הממסד הדמוקרטי לשים רגל לברני סנדרס בדהירתו לצמרת, מה שהייתה עת למחשבות אנוכיות ביותר על עתיד ילדי ועתידי ולא התממשה.

יהודים נודדים שרדו זמנים ואירועים היסטוריים אפוקליפטיים יותר מבחירתו של ג'ינג'י מטורלל בעל פה ומוח מלוכלכים שבכיר מקורביו הוא חתנו היהודי שומר המצוות. ההכרה שכ–60% מאמריקה כלל לא יצאו להצביע נראתה לי כהחלטה תמוהה, מופרכת וטרגית בהתחשב בעובדה שאלה יהיו בכירי המתלוננים על הקורות אותם בשנים הקרובות. ככל שגבהה עמודת המדינות שטראמפ לקח, כך הלכתי והתכווצתי בכורסתי האהובה מול הטלוויזיה.

אלה ימים שבהם אני מתגעגע למכשיר הטלוויזיה הראשון בביתנו, משהו איטלקי כמדומני בשחור–לבן, "פונולה" שמו, שבסוף שנות ה–60 שידר בעיקר סופות שלג ותמונות מרצדות מקפריסין וירדן לצד שעות שידור מעטות מרוממה. מהפך קל יותר לעיכול על מסך קטן ומצלמה יחידה לא בפוקוס, מאשר על מסך פלזמה גדול ב–HD שבו נראים נחיריו של דיוויד סוורדליק, עורך המשנה של ה"וושינגטון פוסט", כמנהרות אל לב האדמה והתלתל הסורר על מצחו של דיוויד אקסלרוד אינו מוצא מנוחה לרגע.

אפילו לא הסמקתי מאכזריותה של ההכרה שהמילה הפומבית הראשונה שיהיה עלי לכתוב תהיה הגרסה העלובה ביותר של Mea Culpa (הבעת חרטה) בדבר האופן העיקש והיהיר בדיעבד שבו דבקתי בקביעה שאין לטראמפ סיכוי לנצח ונשיאותו לא תקום ולא תהיה. כל מה שכתבתי כדי לסייג את הדברים לא היה קרוב לנחרצות שבה פסלתי אותו. אני עושה את זה כמעט 40 שנה וכדרכם של המגבשים עמדה ונצמדים אליה, ההיסטוריה מעידה שטעיתי כשם שצדקתי. אמירת אמת אינה זרה לי ואינה פוגעת בי גם כשהיא לא נעימה. אינני חושש מהטרולים, הם שם גם כאשר אני כותב על בוב דילן. אבל אני מתחיל לדאוג מהאופן שבו אני מחמיץ, לא פעם אחת, את נטיית לבה, העדפתה ובחירתה של האומה שבה אני חי. זה קרה לי היכן שנולדתי והעברתי את רוב חיי. קל וחומר באמריקה שאליה הגרתי לפני עשר שנים ושאותה אני מנסה להבין מאז עמדתי על דעתי.

לא החמצתי את נטייתו הגלובלית של העולם ימינה תחת גלים הולכים וגובהים של טרור וכלכלה שזנחה לאנחות את המעמד הבינוני בניסיון למחוק אותו. אבל גם בימים של נשיאים רפובליקנים שאחריותם לגורלה המיטלטל של אמריקה טרם התפוגגה ורישומה ניכר, קשה היה לחשוב ברצינות על עלייתו לגדולה של איל נדל"ן מפוקפק, שונא נשים ומיעוטים, שאמירותיו הבלתי קבילות יכולות למלא ספר עב כרס.

אני קורא בימים אלה את "בוש", ביוגרפיה ביקורתית נטולת רחמים של ג'ורג' וו. בוש מאת ג'ין אדוארד סמית, ואינני מצליח להחליט מה היה הרגע שסימל יותר את אובדן דרכה של אמריקה: מראה הנשיא קורא ספר עם ילדים בכיתת בית ספר יסודי אחרי שהתבשר על פגיעת המטוסים במגדלי התאומים, כשעל פניו הבעה שהיא הדבר הקרוב ביותר שראיתי בחיי לאובדן עשתונות מוחלט, או השקר הבוטה והמגמתי שמכר מזכיר המדינה קולין פאוול באו"ם בדבר הימצאות נשק להשמדה המונית בידי עיראק, רק כדי להעניק לבוש את העילה לתקוף את הצורר מתחת לפנס. אין ספק שהיבחרותו של טראמפ היא רגע נוסף כזה המצטרף לגלריה של מעידות היסטוריות, כמו השמדת האינדיאנים, הטלת שתי פצצות אטום על יפן ומלחמת וייטנאם.

ההליך המזורז שבו מנסה התקשורת האמריקאית להתאושש משנתיים של עיתונות סובייקטיבית וניסיון שקוף להשמיד את מועמדות טראמפ מהרגע שהסכנה הטמונה בה הפכה ברורה, בעיקר על רקע החשבון הפתוח שנשאר לטראמפ איתה ושעל סגירתו קשה לראות אותו מוותר, מוסיף נדבך כבד לסלידתי מהמקצוע. הבהילות שבה מנרמלת התקשורת את הבחירה בטראמפ לנשיא, ההזיה הגדולה ביותר שחוויתי בחיי ללא עזרת חומרים לא חוקיים, והעובדה שהיא אינה מניחה לנו להסתגל בשקט לרעיון המזוויע שהוא הנשיא הבא, נובעת מחרדה קיומית אמיתית שבה בעלים של גופי תקשורת הם גם בעלי עסקים אחרים הזקוקים לממשל אוהד.

העיתונאים ובעלי הדעה שהלכו הלוך ושוב על טראמפ בנעליים מסומרות ושידרו את אמירותיו ופליטות הפה האומללות שלו בלולאה סגורה, מנסים עתה לשפוך מים קרים ולהתיז קצף כיבוי על הלהבות המלחכות את עתידם בעליצות. התדרים מלאים להתפקע בדיבורים ובהבעת תקווה - הנסמכת על מלמוליו הראשוניים של הנשיא הנבחר - שמעז ייצא מתוק וכי הפיל המאיים לרמוס כל חלקה טובה הוא בעצם חתול במגפי ורמאכט.

הם נתלים בהכרזתו שאולי ישמור חלק מביטוח הבריאות של אובמה ולא ישמיד את כולו כפי שהבטיח. הם יוצקים פרשנות מופלגת לפגישת הנימוסין שלו עם ברק אובמה שהתארכה ל–90 דקות ולדברים המפרגנים והחיוביים שנאמרו על ידי השניים בסיומה. הם מסבירים כמה מסובך יהיה לממש את איומיו הקיצוניים ביותר על גירוש מיעוטים, בניית החומה על גבול מקסיקו, קריעת הסכמי הסחר וההסכם עם איראן ומחכים לראות אם יעידו המינויים הראשונים והחשובים שיעשה על שיקול דעת קר והבנת הצורך למשול אחרי ניצחון, ומשוררים בשבחה של ההתנגדות מבית למינוי סטיב באנון האנטישמי לרל"ש הבית הלבן כאשר חתנך הוא יהודי שומר מצוות ובתך האהובה היא גיורת. בקיצור, הם מבקשים להדגים את הפרדיגמה העבשה "מה שלא רואים מכאן רואים משם". אישית, אני חושש שזה לא מה שיציל אותם. כלומר אותנו.

***

מסיבה שאינה ברורה לי די צורכה שבתי וקראתי את סיפורו הקצר של ג'ורג' אורוול "לירות בפיל" (1936). הסיפור תמיד היה אהוב עלי בשל מוסר ההשכל הגמיש שלו שניתן לגייס אותו לנושאים רבים. הסיפור היה מושא אהבתו של אדם ברוך שחזר והזכיר לי אותו פעם בשבוע בערך כשהוא מגייס את הלקח שלו. חוץ מהפיל, סמלה של המפלגה הרפובליקנית והעובדה שגם בגרסה הסיפורית המתרחשת בבורמה הוא משתולל, הורס את הכפר והבקתות והורג ילידים נתיני האימפריה הבריטית, חשבתי שאמצא בו שני סימוכין רלוונטיים לפחות: שהילידים שהפיל קדוש בעיניהם מנועים מלהרוג אותו כדי לעצור את התקף האמוק ולהציל את עצמם והם אינם נוקפים אצבע כדי להתגונן; וכי השוטר הבריטי שאינו צמא דם ולא רוצה להרוג את הפיל, נאלץ בסוף להרים את רובה הפילים ולירות בו ארבעה כדורים, כולם במסגרת תפקידו. תפקידו כפוי טובה, מכיוון שכדי להציל את הכפריים עטה השוטר את דימויו הנחות כסאהיב ועשה את שציפו ממנו אך שמרו על הזכות לכעוס עליו. התרשמתי שבכל אזכור של הסיפור ביקש אדם להזדהות עם השוטר. האיש שאין לו אלוהים ועושה את מה שהוא מחויב המציאות כדי להציל. אם טראמפ הוא הפיל הרי שלא נמצא האיש שיעצור אותו והוא חופשי להמשיך להרוס עד שיירגע וחוזר חלילה.

***

כאשר קניתי ב–2004 את ביתנו במיין הכפרית במה שנראתה בעיני התשובה לכל מה שהיה דפוק ועקום בחיינו בישראל, הייתי מודע לסיכון שהמעבר הזה, בגיל מבוגר יחסית, לא יעלה יפה. עמד באוויר ריח חמוץ של תחילתה של מלחמת תרבות, חיים נטולי מנוחה ונחת ועוד מקרבות הרחוב שבהם הייתי מעורב. לא ידעתי כי הדברים יידרדרו עד מירי רגב ודומיה, אריכות שלטונו וטירופו של נתניהו ומותו של הסיכוי לשלום, אבל רציתי להעניק לילדי את מה שאבי נתן לי: לימודים באוניברסיטה אמריקאית ואפשרות לבחון את רלוונטיות אזרחותם האמריקאית והנתונים לבחור היכן ירצו לחיות על בסיס השוואה בין שתי המדינות. זה אולי הנושא העיקרי שבו התגלה שיקול דעתי כמוצלח. ילדי מצאו את עצמם והם עוסקים בתחומים אהובים עליהם, הגורמים להם נחת. מה שהייתה לפני עשור ירידה, הפכה במהלכו להגירה שהיא רעיון קביל. זה היה לפני פתיחת הדיון בגלות ברלין וערים אחרות שצעירים ישראלים הפכו אותן לבית מסיבות מובנות. זה היה לפני שהתברר ששלטונו של נתניהו הוא מונרכיה באצטלה דמוקרטית.

מהמשפחה בת חמש הנפשות שעקרה לאמריקה רק אב המשפחה, כלומר אני, מצא בה פחות מאשר חיפש. היו שנים יפות. היו שנים רעות. היו בריאות וחולי. העלות הייתה מטורפת ומרוששת, והיכולת להתקיים מכישורי המעטים הלכה ודעכה. אין לי טענה לאיש. מקובל עלי שאני האחרון בתור לכל מענק כלשהו להפקת סרט או לכתיבת ספר או מחוץ לתור. היחס שבו זכיתי במהלך כתיבת ספר למו"ל ישראלי היה מזעזע ועד היום הוא מסייט את לילותי. אמי חלתה ומתה במהלך המעבר לאמריקה, כך שאין לי הורים שאני חסר להם בישראל.

מתו יותר חברים מאשר היו לי, מה שמסביר מדוע לא ביקרתי מאז 2009. הבנתי שניסיוני לפרוץ למדיה האמריקאית בגיל שבו היא מוציאה את אנשיה לגמלאות ועל בסיס התרסקותה הכלל עולמית, יהפוך פתיחת דלת עבורי לנס. נכשלתי יותר משהצלחתי, ולכישלונות היה מחיר כבד: כספי ונפשי. אפילו במעבר הקל יחסית מגרין קארד ותיק לאזרחות אמריקאית, לא טיפלתי בשקיקה. לא רק שאלה של עצלות בירוקרטית אלא מין עקשנות לא ברורה לא להעניק חותמת רשמית למהלך שעשיתי. ראיתי בשמחה את ילדי עושים את חובתם האזרחית ומצביעים ולא חשבתי שהצבעתי תעשה את ההבדל בין קלינטון לטראמפ.

על אחת הקושיות הפופולריות של ישראלים - האם יכולה שואת יהודים להתרחש באמריקה - אני משיב היום כשם שהשבתי לפני טראמפ: לא. אנטישמיות? היא כבר כאן וקיבלה כמעט אישור רשמי להשתוללות. אלימות? תמיד הייתה ותמיד תהיה, במיוחד על רקע עמדתו של הנשיא הנבחר בנושא נשק בידי אזרחים. הפגנות? נדמה לי שאלה ידעכו מחוסר חומרי בעירה עד השבעת טראמפ וכאשר יתברר מה מיוזמותיו המחפירות הוא מסוגל לממש ומה לא. דעתי על האמריקאים לא השתנתה. מה שלא הפנמתי אף שהנתונים היו לנגד עיני, היה השבר הגדול של ציבור עצום שדעך לחיי דוחק ועוני תחת ממשל שלא השכיל לראות אותו. גם כאשר עמדו בתור הארוך בקלפי היה ביניהם רווח של שני מטרים, הם לא נדחפו ולא תקעו לאיש מרפק בכליות ולא דילגו על התור.

מאחורי המפלה האידיאולוגית הזמנית ניצבים עדיין במלוא כוחם אתיקה ופרוטוקול התנהגות של אנשים מחונכים ברובם שיש דברים שהם אינם עושים. זה אינו עומד בסתירה למה שמצטייר כעלייתו של הימין הקיצוני, פריחות המיליציות החמושות ונוכחות גלויה יותר של שונאי זרים ואחרים.

***

נוכח הדיבור על קנדה כעל מפלט, ממש במקרה אני קרוב לקנדה מאחרים. שמונה שעות נהיגה למונטריאול שהן כשמונה שעות נהיגה לניו יורק. קנדה עושה קולות מפתים לעבר אמריקאים שאינם מצליחים להשתקם מתוצאות הבחירות. אף על פי שזה הזמן לבקר במונטריאול שמדברים בה טובות וביטוח הבריאות בה הוא חינם, קברתי את מקל הנדודים וצרור החפצים הקשור בשמיכה זה מכבר, ואין לי כוונה לחפור כדי להוציא אותם שוב.

במורשת המשפחתית שלי יש תקדים של סבי שקרא היטב את מפת אירופה ב–1939 ומילט את משפחתו מפולין יממה לפני פלישת גרמניה. אבל למרות ההשוואות הלגיטימיות והמופרכות להיטלר, אמריקה אינה בנויה מנטלית להסתדר בסך ולאבד את החופש לבחור, להפגין ולדבר כדי ליישר קו עם הנשיא טראמפ. אני חושש שנשיאות טראמפ תהיה עלבון אחד גדול מתחילתה ועד סופה. שוו בנפשכם את האיש נושא את נאום מצב האומה הראשון שלו או נאלץ להחליט על תגובה הולמת להתגרות איראנית או צפון קוריאנית. לפעמים קוריוז הוא רק קוריוז ולפעמים אסון לאומי. אינני רואה אקציות בעתיד. גם את 11 מיליון המהגרים הבלתי חוקיים יגלה טראמפ כמה קשה יהיה לגרש. התנכלות למוסלמים תקים עליו גל פיגועים שיעורר געגוע ל–9/11, והחיבה לוולדימיר פוטין היא יותר פאטה–מורגנה מאשר נושא קיומי ישים.

יש בעיה קשה בלא להיות שייך באמת לשומקום. להיות מנוע מלהביע דעה או להשפיע על התנהלות המקום שבו אתה חי ולהיות רחוק מדי וגם מנוטרל מרצון לקחת חלק בחיי העם שממנו באת. זה נכון בעיקר לאנשים מעורבים שאכפת להם, והחודשים האחרונים לימדו אותי שטקסט חריף של מיטב הכותבים אינו משנה את מהלך ההיסטוריה ולא מסיט אותה מנתיבה.

הוכחה אחת אפקטיבית לכך שהחיים נמשכים הייתה צילום של הילרי קלינטון עם כלבה באחד ממשעולי ההליכה המיוערים במחוז ווסטצ'סטר שבו היא מתגוררת. אישה צעירה עם תינוקה מהעיירה הסמוכה ווייט פליינס נתקלה בהילרי וביל קלינטון ביער, וקלינטון לא היסס לצלם את השתיים מחובקות. כמובן שהאישה מיהרה להעלות את הצילום לפייסבוק, ואז הפך לשיחת היום והגיע לטלוויזיה. מראה קלינטון בבגדי חול וללא איפור, צועדת ולא מנמנמת בבית כדיבת טראמפ, הבהיר לי שיש חיים אחרי המוות. גם ההנחה שטראמפ יתעקש על מינוי תובע מיוחד שיחקור את הקלינטונים נראית לי מופרכת, בעיקר על רקע החקירות הרבות המתנהלות נגדו.

רבים מהתחומים המגוונים בתחום התרבות ואיכות החיים שהביאו אותי לאמריקה, לא ייפגעו מטראמפ. אף על פי שנבחר על מצע של שנאה חולנית לכל, במהותו הוא מיליארדר חובב חיים ממנהטן, שרוב חייו לא היה רפובליקני. וגם משום שאמריקה במיטבה כאשר יש לה מטרה ראויה למחות ולהפגין נגדה. נשיאותו של טראמפ תצבע את מהות היצירה התרבותית, תחלחל לטלוויזיה, לקולנוע ולספרות, תערום קשיים בדרכו ותפצע את עורו העדין והדק. אם החיים בברוקלין ופיטסבורג יהפכו בלתי נסבלים לתקופת מה, החדרים של ילדי מחכים להם כפי שעזבו אותם. אינני טוען שיש להם מה לעשות כאן, אבל לפחות לחכות עד עבור זעם. אנה פרנק הם לא יהיו.

האם ניאלץ לרדת מההרים בצפון מחופשים ללוחמים המזוקנים של פידל וצ'ה גווארה כדי להדיח את הרודן? אני חושש שאפילו הרומנטיקה הלוחמנית הזאת אינה מנת חלקנו. הקושי הקיומי יהיה בנאלי מכדי להוליד מהפכה. מלחמת אזרחים כבר הייתה כאן וספק אם יש לאמריקה תיאבון לחזור אליה. במובן מסוים יהיה מעניין. בעיקר לראות מתי ייפטר טראמפ מהבלורית השזורה המגוחכת שלו. כיצד תגיב אמריקה על גברת ראשונה עם תיק צילומי עירום. כמה סבלנות תהיה לנו להקשיב לדברי יוהרה של ילדי פון–טראמפ ומתי תגיע נשיאותו למבוי סתום או להתנגדות צמרת הצבא לפקודה בלתי חוקית בעליל שתיפול עליה.

לא לתוצאה הזאת פיללתי ואינני מבקש להקל ראש בחומרתה. מה שיפה באמריקה הוא יכולתה המוכחת לתקן תוואי וליישר את הספינה. כאשר סבא משה ודוד זאב ברחו מרוסיה, הם הגיעו לפרשת דרכים. סבא רצה לפלשתינה ודוד זאב רצה לאמריקה. סבא חי בגבעתיים וזאב במיניאפוליס. בשבוע שעבר הזדמנתי למיניאפוליס ולרגע קטן הבנתי שכפסע היה ביני ובין חיים אחרים בתכלית. לכן אני ערוך נפשית ומבוהל במידה. אבל לא מספיק כדי להחביא יהלומים ברקטום.