הקשר הימי: כך הפך חיל הים לכוח עצום שמגלגל מיליארדים מפוקפקים

יותר מ־30 שנה היה חיל הים חיל זניח, דל אמצעים, שזכה לזלזול או להתעלמות מצד מערכת הביטחון. לא בכדי הוא כונה בבוז "חיל האמבטיה". התדמית של חיל שתרומתו לצה"ל ולביטחון הלאומי היא שולית החלה להשתנות בעקבות ההצלחה שהנחילו ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים ב־1973. בחלוף עוד שני עשורים חברו כמה אירועים ונסיבות שאפשרו לחיל הים להצטייד בשתי צוללות חדשות. זה קרה על רקע מלחמת המפרץ ב־1991, כשהתברר כי חברות גרמניות מכרו ציוד וחומרים לתוכניות הנשק הכימי, הביולוגי והגרעיני של נשיא עיראק סדאם חוסיין.

בקרב קנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, שר החוץ שלו, הנס־דיטריך גנשר, ופקידים בממשלתם התעוררו רגשי חרטה שחברו אל רגשי האשם הבסיסיים של השואה, שממשלות ישראל יודעות כה יפה לפרוט עליהם. הן הציעו לישראל פיצוי. בישראל הוחלט לבקש מגרמניה שתממן בניית שלוש צוללות. גם אם ישראל הייתה רוצה שהצוללות ייבנו בארצות הברית וימומנו מכספי הסיוע, זה היה בלתי אפשרי להשגה. כל הצוללות שנבנות בארצות הברית מונעות בכוח גרעיני. בקשת ישראל לרכוש אותן הייתה נדחית על הסף, משום שהיא אינה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (אן־פי־טי). לכן הצוללות מדגם דולפין נבנו במספנות חברת HDW בנמל קיל, שלימים נרכשה ומוזגה עם חברת תיסנקרופ. הן נכנסו לכשירות מבצעית במחצית השנייה של שנות ה־90. עלות בנייתן של שתי הצוללות הראשונות מומנה כולה בידי ממשלת גרמניה, שמימנה גם 50% ממחירה של הצוללת השלישית.

המתנה הגרמנית הסתכמה בכ־900 מיליון דולרים, אך לא רק המימון קסם למקבלי ההחלטות ולמערכת הביטחון בישראל. לפי פרסומים זרים, פתחי הצוללות נבנו כך שיתאימו לשיגור טילי שיוט, שיכולים לשאת טילים גרעיניים. בקיצור, כל צוללת שנושאת נשק גרעיני היא בעצם נדבך חשוב במה שמכונה יכולת גרעינית של "מכה שנייה". כלומר, גם אם היריב משמיד את הנשק הגרעיני בשטחך, הוא לא יוכל לאתר צוללות נסתרות במים ולפגוע בהן, והן יוכלו להשיב במכת השמדה. ישראל נערכה לאפשרות שאיראן תייצר נשק גרעיני על ידי כך שהחליטה להגדיל את צי הצוללות שלה. 

בשנת 2006 סוכמה עסקת צוללות שנייה לרכישת עוד שלוש צוללות מדגם דולפין, אך מתקדמות יותר - הן יכולות להפליג למרחקים ארוכים יותר ולשהות זמן רב יותר מתחת לפני המים. עם זאת, צוללות אלה הן גם יקרות יותר. עלות כל אחת היא כחצי מיליארד דולרים, ואולי אף יותר בשל התכנים הנוספים שעליה. צוללת היא מערכת הנשק היקרה ביותר של צה"ל. גם הפעם גרמניה הסכימה להשתתף במימון שלוש הצוללות, אם כי בכ־30% בלבד. כלומר, המתנה הגרמנית הסתכמה במקרה זה בחצי מיליארד דולר. שתי צוללות מהדגם החדיש הגיעו לנמל הבית שלהן בחיפה ב־2014 וב־2016. הצוללת השישית אמורה להגיע עד 2019.

מדוע החליטו בישראל להצטייד בשש צוללות? מרבית המומחים הימיים גורסים כי כדי שלישראל יהיה צי יעיל, רב־משימתי, יש צורך בחמש עד שמונה צוללות. ממפקד חיל הים לשעבר אברהם בוצר, שנפטר לפני כשנתיים ושהיה מהדוחפים להקמת צי הצוללות כזרוע אסטרטגית, שמעתי כבר לפני 20 שנים שרצוי שיהיו אפילו עשר צוללות. וזאת כדי שיוכלו למלא את ייעודן במשימות של ביטחון שוטף ומודיעין, והן גם נתפסות כזרוע אסטרטגית למטרות הרתעה נגד איראן.

תהליך ההצטיידות בצוללות הוא ארוך ונמשך בין 10 ל־12 שנים. הוא מתחיל בהחלטה של הדרג המדיני, שלה שותפים מפקד חיל הים, הרמטכ"ל, שר הביטחון, המועצה לביטחון לאומי ומוסדות חיוניים אחרים. בסופו של דבר, זוהי החלטה של ראש ממשלה. התהליך נמשך בחתימה על חוזה (מזכר הבנות) עם ממשלת גרמניה ואחר כך מול היצרן והמספנות. אחר כך נכנסים לפעולה מהנדסי חיל הים ומומחים ומדענים נוספים שמגבשים את הצרכים. ואז מתחילה הבנייה.

אורך החיים של צוללות הוא כ־30 שנה. בעוד כעשור, שלוש הצוללות הראשונות ייצאו משירות. "זה לא טנק או מטוס שאפשר להאריך את חייו", אמר לי בהקשר זה אחד ממפקדי חיל הים, "וגם בגלל הזיכרון של אסון דקר, לא יימצא אף מפקד חיל שיסכים לעגל פינות ולחתום על הטופס של ביטחון צלילה לצוללת שסיימה את חייה".

ולכן, הגיע עתה המועד לקבל החלטה אם לרכוש שלוש צוללות חדשות שיחליפו בעוד כעשור את הישנות, כשימלאו להן 30 שנה. לפני פחות משנה הודיע הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי בשל אילוצי תקציב הוחלט לעכב את בניית הצוללת השישית. זו גם הייתה עמדתו של שר הביטחון דאז, משה יעלון. אך לאחר שיעלון התפטר מתפקידו והוחלף בידי אביגדור ליברמן, החליט נתניהו לחדש את בניית הצוללת השישית ולהצטייד בשלוש חדשות. ליברמן והקבינט אישרו את ההחלטה ותומכים בה.

על רקע זה פרצה, בין השאר, הסערה האחרונה. אך בניגוד לרמזים של כמה עיתונאים, נתניהו לא החליט על רכישתן כי רצה שעורך דינו, דוד שמרון, יגזור קופון. נתניהו עצמו הכחיש כי ידע בכלל ששמרון מייצג את מיקי גנור, נציג המספנות הגרמניות בישראל. נתניהו החליט על כך, משום שהוא ממשיך לחשוש מאיראן ומעריך שבעוד שמונה וחצי שנים, כשיפוג תוקף הסכם הגרעין שלה עם המעצמות, היא תחדש את מאמציה להרכיב נשק גרעיני. לכן, לדעת נתניהו, על ישראל להיערך לקראת אותו מועד ב־2025. 

הועלתה טענה כי ישראל הייתה צריכה לצאת למכרז בינלאומי שאולי היה מוזיל את עלותן. זו טענה מופרכת. אף מדינה לא הייתה מוכנה למכור לישראל צוללות כה מתקדמות כמו דולפין דגם 2 במחיר שגרמניה מציעה. אך אולי חשוב יותר: אף מדינה לא הייתה מסכימה שישראל תבצע בצוללות שינויים כפי שגרמניה מאפשרת לה. יתר על כן, הצוללות אינן מערכת הנשק היחידה שצה"ל רוכש בלי מכרז (ראו בהמשך בקטע על הספינות).

יש מי שטוענים שישראל לא צריכה בכלל להצטייד בצוללות, או להסתפק בשלוש בלבד. לתפיסתם, איראן לא מהווה איום קיומי על ישראל ואת הכסף שמוצא על הצוללות ניתן לתעל למיזמים חשובים לא פחות. זו טענה לגיטימית, אך רוב אנשי מערכת הביטחון סבורים אחרת. בוויכוח על הצוללות אין כל חדש תחת השמש. כמעט כל מיזם גדול היה שנוי במחלוקת - הן בקרב הדרג המדיני והן הצבאי - באשר לכדאיותו. כך לגבי הכור הגרעיני בדימונה וכך אפילו לגבי ה־F־35. 

ספינות חיל הים הן כבר אופרה אחרת. תהליך קבלת ההחלטות כאן גובל בשערורייה. החטא הקדמון היה שממשלת ישראל לא התנתה את מתן הזיכיון להפקת נפט מהים התיכון בכך שהזכיין יממן גם את ההגנה על אסדות הגז וצנרת ההולכה. כשנזכרו בכך, היה כבר מאוחר. הזכיינים - חברות דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג'י - סירבו לשמוע על הרעיון שהם ישתתפו במימון ההגנה, וממשלת ישראל נאלצת לעשות זאת מתקציבה.

חיל הים שמח מאוד על כך שניתנה לו הזדמנות להגדיל את מצבת הספינות שלו, ושכנע את מקבלי ההחלטות לרכוש ארבע ספינות גדולות, סער 6 (כ־1,800 טונות כל אחת), כדי שישמשו למשימות רב־תכליתיות. כלומר, לא רק להגנת המים הכלכליים אלא גם למשימות מבצעיות אחרות בביטחון שוטף ובמלחמה.

בתחילה הוחלט להוציא מכרז בינלאומי. היו כמה מתעניינים, כולל חברה איטלקית וחברה דרום קוריאנית. אך לבסוף - לא כל הסיבות מובנות - הוחלט להטיל את העבודה על תיסנקרופ הגרמנית. זה קרה כנראה בעיקר בגלל הלחץ של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שביקשה מנתניהו שיגמול לכלכלת מדינתה על הסיוע הכספי שמסתכם בכמיליארד וחצי דולרים שגרמניה מעניקה לביצור כוחו של חיל הים. נתניהו כנראה נענה לבקשה וביקש ממשרד הביטחון, כפי שנחשף השבוע, לבטל את המכרז. 

קשה להאמין שנתניהו פעל גם בעניין זה למענו של מיקי גנור שאותו, לטענתו, אינו מכיר, כדי להעשיר את שמרון. הבעיה היא שעו"ד שמרון שוחח גם הוא על העניין עם היועץ המשפטי של משרד הביטחון, אחז בן ארי, בלי לומר לו שהוא בעצם מייצג בעניין זה את גנור והמספנות בגרמניה. בכך יצר שמרון רושם כאילו הוא פועל בשליחות נתניהו. 

סיבה נוספת להחלטה לביטול המכרז הייתה שגרמניה הסכימה להוריד את המחיר ל־100 מיליון יורו לספינה. סוכם כי הספינות יימסרו לחיל הים עד שנת 2019. בהקשר זה ראוי לציין כי הספינות אינן מערכת הנשק היחידה שצה"ל רוכש ללא מכרז. מטוסי חיל האוויר נרכשים בארצות הברית מכספי הסיוע ללא מכרז. חיל האוויר החליט לפני כמה שנים לרכוש את מטוסי האימונים ללא מכרז. נבחרה חברה איטלקית, אף על פי שקוריאה הדרומית הציעה מטוס מתוצרתה, שיש לא מעט מומחים שסבורים שהוא טוב יותר. 

במרבית הדיווחים מנסים לייחס לגנור ולשמרון את הניסיון לקבל מחיל הים לחזקתם את תחזוקת הצוללות. בעניין זה נסמכים על עדותו של מזכ"ל ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שטוען כי בפגישה עמו דיברו שמרון וגנור על הקמת חברה פרטית שתקבל חוזה לתחזק את הצוללות. שמרון מכחיש זאת בתוקף. הוא אמר לי שהוא וגנור שוחחו עם ניסנקורן על "תחזוקת כלי שיט אחרים", קרי ככל הנראה הספינות. הצוללות עצמן מתוחזקות במספנת חיל הים בנמל חיפה, ודובר צה"ל מסר לי כי הן ימשיכו להיות מתוחזקות בחיל. זה די ברור, שהרי בשל הרגישות האסטרטגית לא ניתן להפקיד את המשימה בידי קבלן פרטי.

בין ששוחחו בפגישתם באופן כללי על תחזוקת כלי שיט או גם על תחזוקת הצוללות, נראה שגנור ושמרון פעלו בשיטת מצליח. ננסה לראות אם ניסנקורן יסכים שהתחזוקה תוצא ממספנות חיל הים, שבהן מועסקים אזרחים עובדי צה"ל, ונעבירה לחברה פרטית של המספנות. אין לנו מה להפסיד. לכל היותר הוא יסרב. וזה מה שקרה. "לא אוכל להיכנס לפרטים עסקיים, בוודאי לא כאלה שטרם התגבשו", הדגיש באוזני שמרון, "כל מה שנעשה הוא בחינה מוקדמת של ההיתכנות. אילו העניין היה מתקדם, מן הסתם הדברים היו מתבהרים, וככל שהייתי מקבל אישור לטפל בנושא במסגרת הסדר ניגוד העניינים שבו אני קשור, הייתי פונה לגורמים הרשמיים ומטפל בפן המשפטי של הנושא". שמרון, שמברך על הנחיית היועץ המשפטי למשטרה לפתוח בבדיקה של הפרשה, הוסיף כי "בהקשר של תחזוקת הספינות, היוזמה אינה שלי או של הלקוח שלי, אלא של חיל הים ו/או משרד הביטחון".

מדובר צה"ל וממשרד הביטחון סירבו להתייחס לטענת שמרון כי צה"ל יזם את רעיון ההפרטה, אך לא הכחישו אותה. "הסוגיה של תחזוקת הספינות עדיין נמצאת בדיונים ולא התקבלה כל החלטה", נאמר. ראוי להזכיר בסוגיה זו שצה"ל מצוי זה כמה שנים בתהליך מואץ של מיקור חוץ והפרטת שירותיו. כך לדוגמה, תחזוקת מטוסי האימון של חיל האוויר היא של חברה פרטית בשם "תור", המשותפת לאלביט ולתעשייה האווירית. כך שאם יוחלט לתחזק את הספינות מחוץ לחיל, זה יהיה המשך ישיר של המגמה. 

יש להם תארים כמו סוכן, נציג, מנכ"ל או נשיא חברה, אך למעשה מדובר ב"מאכערים". מיקי גנור, שסירב להתייחס לפרשה, הוא אחד מהם. תחקיר בעיתון גרמני חשף שעמלותיו על עסקת הצוללות הן 10־30 מיליון יורו. בישראל פועלים מאות כמותו, שמייצגים חברות אזרחיות וצבאיות מהעולם. תפקידם הוא לתווך, לפתוח דלתות לפרוזדורי השלטון ומערכת הביטחון, להיות שתדלנים ולהשפיע על התקשורת, גם באמצעות נסיעות עבודה לחוץ לארץ. בתמורה הם נהנים מהכנסה נאה, שמוגדרת "עמלה", "דמי הצלחה" או "שכר". זה חל על כל עסקה צבאית או אזרחית, ממטוסי F־16 ו־F־35, דרך ציוד מודיעין ועד למטוסי בואינג.

פעם ישראל נחשבה למדינה שחברות שלה שפעלו ברחבי העולם לא היססו לשחד כדי לקדם עסקאות. הטענה הייתה שכך עושים כולם. פעם היה לישראל שם שעובדי הציבור שלה רובם ככולם היו בלתי משוחדים. היום זה שונה. ישראל היא מדינה שמשחדת ומשוחדת.

זה קורה, בין השאר, משום שלא מעט מאכערים פועלים בשיטת הדלת המסתובבת. הם משרתים בצה"ל ובמערכת הביטחון, עוברים לעולם העסקים - ואחר כך חוזרים למערכת הביטחון. הם מקושרים היטב ומנצלים עד תום את קשריהם. חלק מהפקידים שעמם הם באים במגע נענים לבקשותיהם, בבחינת שלח לחמך על פני המים, בתקווה לא בלתי מבוססת שבעתיד הם יעבדו אצלם. פעולתם של המאכערים מתאפשרת, משום שבישראל אין פיקוח ראוי עליהם. הפיקוח של משרד הביטחון הוא בדיחה. ועדות הכנסת הן חותמות גומי, ומדוחות מבקר המדינה מתעלמים.

סוף דבר: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עשה סיבוב פרסה והורה למשטרה לפתוח בבדיקה. השאלות החשובות שעל המשטרה לברר הן: האם שמרון פעל בשליחות ראש הממשלה או לפחות בידיעתו? האם שמרון היה רק פרקליטו של גנור או גם שותפו להכנסות עתידיות אם מהלכם להעביר את התחזוקה לחזקתם היה צולח? האם שמרון ניצל מידע פנימי שהגיע אליו מתוקף נגישותו לנתניהו? מה שכבר נחשף הוא עד כמה עמוק הקשר שבין הון לשלטון בכלל ובממסד הביטחוני בפרט, ועד כמה לא מתאמץ ראש הממשלה להיאבק בכך.

הפעם עלה לסדר היום "הקשר הימי" - כיצד מחיל קטן הפך חיל הים לכוח עצום שמגלגל מיליארדי דולרים, שאליו נמשכים יוצאי החיל, כמו גנור וידידו אבריאל בר יוסף, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, החשוד בקבלת שוחד. בן יוסף הוא כנראה איש המפתח בפרשות השונות. במקביל החלה חברת תיסנקרופ, שיש לה עבר עשיר של מעורבות בפרשיות שוחד בעולם, בחקירה פנימית שמטרתה לבדוק אם גנור הפך את פרקליטו שמרון לסוכן משנה שלו. יהיה מעניין לראות אם בעתיד הלא רחוק תחליט החברה על הדחתו מייצוגה בישראל. אבל הריח הרע שעולה מהפרשות יכול גם לפגוע בביטחון הלאומי. אף אחד לא ייפול מן הכיסא אם ממשלת גרמניה תבטל או תקפיא את עסקת הצוללות.