הצל של נתניהו: פרשת הצוללות עשויה להיות זו שתשבור את אמון הציבור ברה"מ

בכל זאת יש איזשהו אמון בסיסי בבעלי השררה. זה מתחיל בדברים הפשוטים. אנחנו סומכים על כך שצה"ל פועל להגן על מדינת ישראל ורוכש את הציוד הטוב ביותר כדי לבצר את ביטחוננו. ואם למשל יש מפקד בכיר שלוקח כסף מהצד, כמו תא"ל רמי דותן, הוא בחזקת בוגד אף על פי שהוא בסך הכל גנב.

אנחנו מאמינים שמשקיעים את מרב המשאבים בביטחון המדינה. ולכן כשטנקים בלבנון לא מצוידים במערכות "מעיל רוח" או כשמכניסים חיילי גולני עם זלדה לא ממוגנת לעזה, אנחנו מתרעמים וכועסים. מי שמאמין לא מפחד, אבל מי שמאמין בעירבון מוגבל חושש תמיד. 

הרעיון של מדינה הוא שיש מערכות שאמורות לפעול כדי לשמר את האמון הזה. למשל שירות המדינה. כדי לצרף אנשים טובים למערכת יש כללים וחוקים: איסור העסקת קרובי משפחה, ניגוד עניינים ומתנות. הבירוקרטיה השנואה כל כך היא לכאורה חליפת המגן הראשונה מפני שחיתות ממסדית. זו הסיבה לכך שבכל פעם שמישהו הופך את המדינה לעסק משפחתי הוא פוגע באמון הציבור. 

אריק שרון, למשל, שהפעיל את בנו עמרי, ידע שזה בעייתי ולכן פעל בעיקר במישור הפוליטי. אחר כך הבן רץ, בעזרת השם, לכנסת כדי לקבל תוקף מוסרי לפעולותיו. ולמרות זאת, זה תמיד היה קצת בעייתי וחשוד. 

כשדונלד טראמפ, כבוד הנשיא הנבחר בארצות הברית, אמר השבוע שהוא מאמין שחתנו ג'ארד קושנר יפעל לקידום עסקה היסטורית בין ישראל לפלסטינים, זה נשמע כל כך רע עד שזה משעשע. מהם בדיוק הכישורים של קושנר? מי הוא בכלל? איזה ניסיון יש לו בניהול משא ומתן? איזה ידע יש לו בנושא? שלא לדבר על העובדה שהוא תלמיד ישיבה לשעבר, שבוודאי יתקשה להסביר לצד הפלסטיני מה הופך אותו למתווך הוגן, אלא אם כן יוכיח להם זאת בשטח באמצעות החלטות מופגנות נגד ישראל. 

בכל מקרה זה מצחיק. הבעל של איוונקה טראמפ יעשה לנו שלום? מה זה, שירות בעסק המשפחתי של טראמפ? ממש קשה להאמין, וזו בדיוק הבעיה של הפגיעה באמון. טראמפ מאותת שאצלו העניינים נסגרים בבית. הוא ביקש סיווג ביטחוני לבני משפחתו כדי למנות אותם ליועציו הקרובים. אם הוא עושה מיקור פנים לעניינים כמו תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, מה יחשוב איל הנפט מאלסקה או היזם בתחום הרכב מדטרוריט שירצה לקדם מהלכים ממשליים?

זו גם הבעיה של בנימין נתניהו בפרשת הצוללות: אובדן אמון הציבור. זה קורה בגלל שני תהליכים מקבילים: יצירת "חצר" סביב ראש הממשלה והתנהלות נתניהו מול הציבור והתקשורת.

נתחיל בחצר. ראש הממשלה, שדיבר על כך שמערבים את בני משפחתו כדי לפגוע בו, מערב ומערבב בעצמו. בפעמים הראשונות שבהן התבקשו מארגני אירוע בארץ ובחו"ל לציין את נוכחות אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, זה נתפס כמחוות כבוד בלתי מזיקה גם אם סרת טעם. אבל אחרי שעולים סימני השאלה על מידת מעורבותה הפעילה (כפי שעלה מדברי ורד סוויד בתחקיר של אילנה דיין ב"עובדה", או מהכתבה ששידרתי ב"אולפן שישי" על לשכת רה"מ, שבה מעט בעלי ניסיון בניהול ציבורי), המחווה כבר נראית כהכרה ציבורית בתפקיד של הגברת בממלכה. 

העובדה ששרים רבים מדווחים על מעורבות הבן יאיר נתניהו בקבלת החלטות שונות - מדחיפת רן ברץ לתפקיד ראש מטה ההסברה הלאומי ועד עצות ומהלכים לראש הממשלה - מעוררת אי־נוחות לכל הפחות. העובדה שעו"ד דוד שמרון, פרקליטו של ראש הממשלה, הוא בן דוד שני שלו ועובד בחינם עבור נתניהו, כאשר ברור שהוא משתמש בדימוי ה"מקורב" לפרנסה אחרת, היא כשלעצמה בעייתית. במקרה הזה ראש הממשלה היה חייב לנקוט משנה זהירות, כדי לשמר את אמון הציבור. 

כל זמן שתפקידו של שמרון הסתכם בהגשת כתבי תביעה נגד תחקירים וניהול משא ומתן קואליציוני, ניחא. אולם כאשר בן הדוד השני, שהוא גם שותף של יצחק מולכו, היועץ המדיני המיוחד למשימות רגישות, מתערב בנושא שקשור לביטחון ולצבא ולהרבה מאוד כסף - רף הזהירות היה חייב להיות הרבה יותר גבוה. 

נתניהו היה חייב להורות לשמרון להימנע, או לפחות לדווח לו על כל מעורבות שלו עם חברה מסחרית שעיסוקה בתחום הביטחון הלאומי. הוא היה צריך שהאמת תיראה היטב ולא רק תיעשה על פי עדותו.

בני המשפחה של נתניהו באים ומייעצים, ואומרים ומציעים. נתניהו בעצמו העיד על כך שהוא מתייעץ עם אשתו בעניינים רבים. לזה יש להוסיף את כל העדויות של היועצים לשעבר, על כך שלנתניהו חשוב קודם כל, ומעל הכל, עניין הנאמנות. הערבוב הזה מחייב מהלכים יזומים לשימור אמון הציבור. 

כשראש הממשלה נוטש את ערך הממלכתיות ומשתחרר מכל עכבה או מחסום ופועל נגד התאגיד, כי "הם שמאלנים", כפי שאמר דוד ביטן; כשהוא תובע אזרח שפרסם פוסט משמיץ נגדו; כשהוא מוציא תגובות פוגעניות ואישיות נגד עיתונאים על כתבה, כפי שעשה במקרה של אילנה דיין ורביב דרוקר; כשהוא משתלח במערכת חדשות, כפי שעשה מול "אולפן שישי" בעקבות הכתבה הביקורתית על הלשכה שלו - הוא למעשה מסיר מעליו את השכפ"ץ של אמון הציבור הכללי. 

נתניהו מקבל רק את תמיכת תומכיו הנאמנים, אלה שמאמינים שכל התקשורת מגויסת רק כדי להפיל את ראש הממשלה. כשהוא אומר שכל העיתונות שמאלנית, בוגדנית, לא מאוזנת ומשקרת, הוא גורם לחוסר אמון בסיסי של עיתונאים רבים בו ובשיקול דעתו. עכשיו, כשהוא אומר "לא היה כלום, תאמינו לי", יש לא מעט עיתונאים, וגם חלקים מהציבור, שישאלו: למה לנו להאמין לך? אם אתה מאותת שאתה לא סופר אף אחד, שאתה משתלח בנוני מוזס וב"ידיעות אחרונות", והולך עד הסוף נגד ערוץ 2 וסוגר את תאגיד השידור, למה שהציבור יאמין שבעניינים אחרים אתה לא פוליטי, אישי ולא ענייני?

אין עוד "תסמכו עלי" או "תאמינו לי". אם אתה מתנהל בממלכתיות, הציבור יאמין לך, אבל אם אתה שם פס על הכללים, על המבקר, על בית המשפט, על התקשורת ועל מה שנהוג ומה שצריך - אז תוכיח מעל ספק סביר שלא היה כלום.

נתניהו שגה. הוא לא פעל, אלא נגרר. הוא לא זיהה מיד את ההפרה של אמון הציבור ואת הנזק שזה גורם לו. לצד ההכחשות, הרוגע וההתרסה שלו שהוא לא הולך לשום מקום, נתניהו היה צריך ליזום. להנחות את היועץ המשפטי לערוך בדיקה מהירה בשאלה: האם הייתה הפרה של הסכם ניגוד העניינים? להסביר שהפרה כזאת מצד עורך דינו תסיים את ההתקשרות שלהם, או לפחות תגרום להשעייתו עד שיגובש נוהל מתאים. 

אבל נתניהו העדיף להתקרבן. להסביר שהכל פוליטי ואישי, ולקוות שהיועץ המשפטי יהיה חסין מספיק כדי לבלום כל הליך. אולי הוא צודק וההתנהלות הזאת בסוף תוביל לסגירת הבדיקה ולהימנעות מחקירה, אבל את אמון הציבור הוא לא יחזיר כך. צל הצוללות ימשיך לרדוף אותו.