פידל קסטרו הלך לעולמו בגיל 90. החייל הנצחי של המהפכה, המנהיג עם הסיגר והתקווה בעיניים מחד, ואחד מהדיקטטורים האחרונים בדורנו, מפנה מקומו לעידן חדש, אולי טוב יותר, אולי עידן שיחזיר את קובה להיות החצר האחורית של ארה"ב, כפי שהיה לפני המהפכה שלו. תקציר הפרקים הקודמים: ב־1959 הופל שלטונו המושחת של בטיסטה ובמקומו עלה פידל קסטרו והקים מדינה קומוניסטית במרחק יריקה מארצות הברית. קסטרו מצא ארץ שבה העשירים עשירים מאוד והעניים מתים מרעב וממחלות. הוא מצא בורות ובערות, במיוחד באזורי ההר, הוא מצא זנות ופשע, שחיתות, ומשטר שהעלים ורצח את מי שלא הסכים עימו.
פידל כרת ברית עם הסובייטים, וקובה הפכה להיות "נושאת המטוסים" של בריה"מ בשכונה. ארצות הברית לא אהבה את המצב החדש, בלשון המעטה, וחוץ מניסיונות חדירה לאי, ועשרות ניסיונות התנקשות כושלים בקסטרו, היא הטילה אמברגו עליה, וביטלה את כל הנציגויות הדיפלומטיות בכל דרג.
האמברגו הזה בוטל לאחרונה בידי אובמה, שאף ביקר בקובה. קו טיסות ישירות הושק מארה"ב להוואנה, וכולם יודעים שהכל עומד להשתנות; קובה כבר לא תהיה הקומוניזם הלטיני הייחודי, לטוב ולרע.
ב־2008 העביר קסטרו את השרביט לאחיו ראול. אחרי 49 שנות שלטון ירד המנהיג הגדול ביותר שידעה אמריקה והפך להיות פרק בספרי היסטוריה. היום נחתם פרק זה.
כשפרש, השאיר פידל לנתיניו קובה אחרת לגמרי. הרכוש הולאם, תלושים חולקו, המעמדות כמעט ונעלמו. קסטרו הנהיג מהפכה גם בחינוך ובבריאות. אין כמעט אנאלפביתים, מערכת הבריאות מצוינת. אין כמעט איידס במדינה, כמעט ואין סמים, רופאים ומורים קובנים "מיוצאים" לחו"ל. קובה היא מושא לקנאה למדינות האזור, כגון ניקרגואה והאיטי.
גם מתנגדי המשטר, אינם מתנגדים לרעיון עצמו אלא לדרך
עד נפילת הגוש המזרחי סבסדה בריה"מ את קובה, סיפקה לה נשק ודלק תמורת סוכר ותמורת היותה נושאת הטילים של הקומוניזם קילומטרים ספורים מחופי ארה"ב. מאז נפילת הקומוניזם באירופה והמשך האמברגו של ארה"ב על קובה החיים שם קשים. קסטרו כינה זאת "תקופת הבינתיים" והפציר באזרחיו להתאזר בסבלנות, אך החיים הקשים בקובה והתמונות הקורצות מארצות הברית גרמו לרבים לרצות להגר, ולחלק אפילו לשים נפשם בכפם ולצאת על רפסודה בים שורץ כרישים למיאמי.
גם מתנגדי המשטר, שלאחרונה מפחדים פחות ופחות לדבר, אינם מתנגדים לרעיון עצמו, אלא רק לדרך. הם מתנגדים לעוני, אבל לא לשוויון בעוני. הם מודים לפידל על החינוך והבריאות, על הקדמה ועל העובדה שלהיות עני בקובה זה הרבה יותר טוב מאשר להיות עני במקסיקו, על הביטחון האישי, על המוסר. אבל לא על נטילת החופש, על אי מתן זכויות דמוקרטיות בסיסיות.
העם הקובני הוא עם בריא בנפשו, בעל חוש הומור וקסטרו היה המנהיג האידיאלי. יום אחד צפיתי בנאום שלו בטלויזיה הקובנית. הנאום היה באוניברסיטה ונמשך שש וחצי שעות. נאום קצר בסדרי הגודל של קסטרו. במשך כל הנאום - המנהיג, אז בן 79, לא שתה, לא ישב ולא הלך לשירותים. הוא פרש את משנתו הכלכלית והזמין מתנדבים מהקהל לפתור שאלות על הלוח, שהוא עצמו פתר במקום בראש במיומנות ובחדות מדהימות. והכי חשוב: הוא היה מרתק, ומשעשע, וחם ומצחיק. הוא היה ההצגה הכי טובה בעיר, וכולם צפו בה, ולא רק בגלל שהיו מחויבים לעשות זאת.