לא אשקר לכם כמו ששיקרו לי, אל תמהרו להביא ילדים לעולם. אפילו אם בכלל לא תביאו ילדים, בחיי שזה לא נורא כמו שעושים מזה, לא הפסדתם שום דבר קריטי. בניגוד לתפיסה שיש משהו אנוכי בלא להביא ילדים לעולם, ההפך הוא הנכון - למעשה הניסיון לשכפל את עצמך ולהביא ילד לעולם די אכזרי הוא המעשה האנוכי באמת.
"מה לדעתכם שונה בדרך שבה גידלו אתכם לבין הדרך שבה אתם מגדלים את הילדים שלכם?", שאלה המנחה בקורס ההורות השבועי שאני ואשתי הולכים אליו כדי ללמוד איך לשלב בין אהבה הורית להצבת גבולות. כמובן שהתשובה האולטימטיבית לשאלה הזו היא שכשאני גדלתי אף הורה לא הלך למפגשים מהסוג הזה, כי אף אחד לא עשה ביג דיל מגידול ילדים.
חלק מילדותי בכלל גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, ושם זכיתי ליחס שדומה פחות או יותר ליחס שמקבל תפוז בבית אריזה, או ליחס שמקבלים הפועלים הסינים במפעלי הייצור של אפל בסין. ועדיין אני מביט על התקופה הזו ויש לי רק זיכרונות טובים. למעשה, בית הילדים בקיבוץ היה הפתרון לבעיה שורשית יותר, שמוכרת לזוגות רבים מקרוב, והיא שנולדתי לזוג הורים שהביאו אותי לעולם מתוך שתי הנחות יסוד עיקריות. הנחת היסוד הראשונה: להביא ילדים זה משהו שצריך לעשות, בלי לשאול שאלות, פשוט כי ככה עושים כולם, זו הנורמה, זה מה שזוגות עושים. הנחת היסוד השנייה: להביא ילדים זה משהו שיכול להועיל למערכת היחסים, משום שזה ייצור שייכות גדולה בין זוג ההורים ויקבע אותם יחד.
לגבי השאלה אם הלידה שלי עזרה למערכת היחסים של הורי - התשובה היא שלילית. שלילית ביותר. מערכת היחסים של הורי נועדה לכישלון, וגם ההגעה שלי לעולם לא שינתה את זה. זה כמו אסטרואיד שעושה את דרכו לאחד מכוכבי הלכת. שום דבר לא יכול להסיט אותו ממסלולו (תשאלו את אנשי נאס"א שעד היום לא מצאו תשובה לשאלה מה נעשה אם יתגלה אסטרואיד בדרכו לכדור הארץ). ההתנגשות והפיצוץ הם בלתי נמנעים. בדיוק כך גם הלידה שלי לא שינתה את מסלול ההתרסקות של מערכת היחסים של הורי.
***
אני ואשתי כבר היינו בשני מפגשי הדרכה. עד כה למדנו איך מרחיבים את טווח הסבלנות על ידי שינוי החשיבה בסיטואציות קשות עם הילד, ואיך להתייחס אליו כשווה בין שווים, בצורה דמוקרטית.
במהלך רוב המפגש האחרון ישבתי וניסיתי להעריך איך ייראו התוצאות של הדור הזה, שגדל בכפפות של משי ובליטופים. משום מה יש לי הרגשה שזה הולך להיות אסון די גדול. אולי זו טעות מצדי לחשוב כך, אבל אני מרגיש שהנפילה שתהיה לילדי הדור הזה - כולל הילד שלי - אל תוך העולם האמיתי (הקשה והאכזרי) תהיה קשה במיוחד.
הילדים בדור הזה גדלים בצורה סטרילית לחלוטין, כשהוריהם עושים בשבילם את רוב הדברים ומגוננים עליהם מכל דבר אפשרי. עוצמת המכה שהם יחטפו כשייפלטו לעולם האמיתי תהיה חזקה ביותר. ויהיו לכך השלכות.
הדבר הראשון שיגלו בעולם האמיתי הוא שהם לא יכולים להתנהל מול אנשים באותו האופן שבו הם מתנהלים מול הוריהם. ומהו האופן שבו ילדים מתנהלים מול הוריהם כיום? ובכן, אין מנוס מלהגיד את זה בצורה הכי ישירה: הילדים הפכו לרודנים קטנים שרודים בהוריהם המבוהלים כל הדרך אל 12 מפגשי הדרכת הורים בעלות של 1,200 שקל.
כששואלים אותי למה קראתי לילד שלי ארד, אני משיב: "זה קיצור של ארדואן". וזה נכון, הילד באמת עושה ממני ומאמו צחוק, בדיוק כמו שארדואן עושה צחוק מהדמוקרטיה הטורקית ומאזרחי האומה הטורקית. הוא מתנהל ברודנות ארדואנית טיפוסית. כל היום אנחנו מפזזים סביבו ומנסים לנחש את מצבו ואת רצונותיו, והוא קולט את זה טוב מאוד והופך למפעיל שלנו. כל יום אנחנו קובעים לו"ז פעילות שלם בשביל הילד ומתנהגים כמו מפיקים בפועל. היום, למשל, אני הולך לקחת אותו לפארק הטרמפולינות המפונפן בספורטק תל אביב. וכשהוא יקפוץ אני אביט בו ואחשוב לעצמי שהלוואי ואני הייתי מקבל בילדות שלי עשירית מתשומת הלב והאהבה שהילד הזה מקבל.
מה שכן, הדבר המדהים ביותר הוא שבתוך כל החיים האקזוטיים (והיקרים) שאנחנו מסדרים לו, הפעילות שהילד הכי אוהב, יותר מכל דבר אחר, היא ללכת איתי ועם הכלב לטיול ברחוב. ומכל הבובות במאות השקלים שקנינו לו, הוא דווקא נקשר לבובות הישנות והבלויות שעברו בירושה מהאחיינים של אשתי. זה משום שיש לילד נשמה והוא יודע לראות אל מעבר לציפוי הפלסטי של הדברים.
אני אוהב את הילד הזה. ארדואן הקטן שלי.