ימים של ערב בחירות או מינויים – לכנסת, לוועד הבית או לבית המשפט העליון – הם ימים שבהם יוצאים החוצה חומרים. ימים שבהם כל מי שרוצה לחסום יריב כלשהו רץ לתקשורת ומציע את מה ששמר במגירה לקראת הרגע הזה. אם יש בחומר שמתפרסם משהו רציני, נפלא. זה תפקידנו. אך מה שעשו בשבוע שעבר בגלי צה"ל לפרופסור גידי ספיר, המועמד לבית המשפט העליון, היה ניסיון חיסול מהרמה הנמוכה ביותר. בלי חומר, בלי שום מידע בעייתי, סתם. כי יש לו כיפה על הראש. כי הוא מועמדה של שרת המשפטים. כי הכתבת, דור מימון, סברה שיש בעיה עם הפתק שהיא חושבת שהוא משלשל לקלפי בבחירות.
אז מה בכל זאת היה בדיווח? הכתבת "חשפה" הקלטה של ספיר מאירוע ציבורי כלשהו, שבו הסביר למה אנשי הייעוץ המשפטי גורמים נזק בהתנהלותם האקטיביסטית. "אני חושב שהם טועים טעות חמורה ביותר", הוא נשמע אומר בהקלטה, "אני חושב שהם פוגעים בדמוקרטיה הישראלית, משום שהם לא מאפשרים למערכת הפוליטית לקיים את התהליך שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה". זהו. התפיסה הזאת, אגב, אינה תפיסה של מחתרת אנרכיסטית שבגלי צה"ל לימדו אותנו שספיר חבר בה. היא אחת משתי תפיסות מנוגדות, שעומדות במרכזו של ויכוח משפטי חשוב ולגיטימי כבר שנים רבות. אגב, אני לא משוכנע שהיועץ המשפטי הנוכחי, אביחי מנדלבליט - אנטי־אקטיביסט, ששמרנותו מביאה אותו להדיר את רגליו מישיבות הממשלה - רחוק בהשקפת עולמו מפרופסור ספיר. אלא מה? מכיוון שכנראה אפילו הכתבת הבינה שאין לה ביד כלום, היא עשתה הכל כדי לעטוף את החשיפה הריקה מתוכן שלה בארומה של אזהרת צונאמי. "הדעות שמביע ספיר קיצוניות מהרגיל", קבעה, וכדי להסביר הוסיפה: "גם משפטנים המזוהים עם עמדותיו, לא בטוחים שהוא המועמד המתאים, כיוון שהוא חסר ניסיון שיפוטי ובעל דעות פוליטיות ידועות לכל. אחד שיודעים מה הוא שם בקלפי, נאמר".
מי הם אותם משפטנים?
תהיתי, ביני לביני, מיהם ה"משפטנים" ש"לא בטוחים שהוא המועמד המתאים", מה מספרם, ולמה הם חשובים עד כדי כך שצריך לצטט אותם ברדיו באופן אנונימי. תנו לי חצי שעה ואת רשימת המועמדים לעליון ואני מסדר לכם על כל אחד מהם עשרה "משפטנים" שאומרים שהם "לא בטוחים שהוא המועמד המתאים".
אבל זה עוד כלום, שהרי הכתבת גם הסבירה למה פרופסור ספיר לא מתאים. משתי סיבות. האחת, שהוא חסר ניסיון שיפוטי. השנייה, שהוא "בעל דעות פוליטיות ידועות לכל, אחד שיודעים מה הוא שם בקלפי". על זאת יש לומר כמה דברים. ראשית, שגם אהרן ברק ודורית ביניש, שניים מהנשיאים האחרונים, היו חסרי ניסיון שיפוטי כשהתיישבו בבית המשפט העליון. יתרה מזאת, בהרכב הנוכחי של העליון יש ארבעה שופטים שנכנסו לתפקידם בלי דקה קודמת על כס המשפט. שניים מהם הגיעו בכלל מהפרקטיקה הפרטית, אחת – פרופסור דפנה ברק־ארז – באה מהאקדמיה, ממש כמו פרופסור ספיר. ואם בגל"צ היו מכירים את חוק בתי המשפט, היו יודעים שהמחוקק אפשר לשלושה סוגים של אנשים להיבחר לעליון, כשאחד מהם הוא "משפטאי מובהק". מומחה למשפט שאינו שופט.
אז למה ברק־ארז כן וספיר לא? אולי האמירה השערורייתית הבאה של הכתבת, באשר לדעות הפוליטיות של ספיר, היא התשובה. כי כשהכתבת אומרת שהיא יודעת "מה הוא שם בקלפי", היא מתכוונת לרמוז שלאיש יש כיפה על הראש, ושכולנו הרי יודעים מה מצביעים החבר'ה האלה עם הכיפה.
אז אומר זאת כך: בנוגע ליותר מ־90% משופטי בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, אני יודע להגיד מה הם שמו בקלפי גם בלי שיהיה להם שלט על הראש. רוצים יותר מזה? לקראת הבחירות הבאות, אני יכול להגיד כבר עכשיו לנפתלי בנט, שאם הוא משקיע בשיווק ממוקד, שידלג על תיבות הדואר של מני מזוז, עוזי פוגלמן וסלים ג'ובראן ושישאיר אותן לזהבה גלאון.
רוצים עוד יותר? שופט בית המשפט העליון חנן מלצר (איש ראוי מאוד) נבחר לתפקידו אחרי שכיהן כיועץ המשפטי של מפלגת העבודה ואחרי שהתמודד על מקום ברשימתה לכנסת. הבנתם מה שווה הקשקוש הגל"צי הזה, שמזכיר במשהו את הניסיונות המבוהלים ההם של "הארץ" להילחם במועמדותו של השופט נעם סולברג לבית המשפט העליון? הכל יש כאן. הכל, חוץ מעיתונות.