את הלהבות הכתומות שמילאו את חיינו בשבוע האחרון מחליפות תמונות אפורות-שחורות, מפויחות, של בתים שנאכלו עד תום, זיכרונות שהלכו לאיבוד, חיים שנמחקו בן רגע ובעיקר המון אזרחים מודאגים ומוכי טראומה, שברגע אחד מצאו את עצמם חסרי אונים אל מול איתני הטבע. כן, אם למישהו היה ספק באפסותו של האדם, אז גם במאה ה־21 אין לנו באמת שליטה על כלום. מי שחי במדינת ישראל די זמן - מתרגל עם השנים לחיים לא שגרתיים. תפריט החיים כאן כולל: מלחמות מסוגים שונים, אויבים אכזריים וצמאי דם, בני נוער שמסיימים תיכון ומקבלים אחריות על טנקים וגם ארץ שכמעט לכל אבן, צמח או יישוב בה יש מגילת יוחסין היסטורית. אבל הדרמה שהתלקחה כאן ב־48 שעות לא הייתה מביישת סרט אסונות אקסטרים מדרגה ראשונה.



גם לאחר שהעשן התחיל להתפוגג, ייחרתו בזיכרוננו התמונות שמדברות בעד עצמן: ראשונים לפני כולם, לוחמי האש, אנשים יקרים שעד אתמול כינינו אותם טפסר ורשף, והיום הם לוחמי האש. הם קנו את התואר הזה בזכות, כי הם חירפו את נפשם. האנשים האלה הסתכלו לאש בלבן של העיניים. אנחנו חייבים להם המון. לצדם עשו לנו את זה: המסוק המצרי עם הסל המיוחד, מכוניות הכיבוי הפלסטיניות, הקולגות שעזבו הכל והגיעו מקפריסין, מטוסי הכיבוי מיוון, מטורקיה ומקרואטיה, המטוס המיוחד שהגיע מרוסיה, וכמובן הסופר־טנקר. כי כמו בכל סרט שמכבד את עצמו, גיבור העל מגיע ברגעים הקשים כדי להציל את העולם מ”הרעים”, במקרה שלנו, אותם מחבלים שהחליטו לשרוף כאן את הכל. אם היינו צריכים הוכחות נוספות שהעולם גלובלי ומקושר, ושפרפר שמשיק את כנפיו ומצית גפרור בקפריסין יכול להצית את כל המזרח התיכון, אז קיבלנו. אבל גילינו מחדש גם צד נוסף: גילינו את הסולידריות, את החיבור ואת הערבות ההדדית, את ערכי היסוד שעליהם קמנו. ערכים שמתגלים בינתיים, לצערנו, רק בעתות צרה.



אנחנו יודעים לקום מהקרשים



כי אנחנו כבר מכירים את העם הזה שלנו, שיודע לקום מהקרשים ומפגין חוסן אינסופי בזמן אסונות ומקרים קשים, אבל אנחנו גם כואבים עד כמה הוא ציני, מפולג ומשוסע בעתות שגרה. הפערים האלה בלתי נתפסים. למה אנחנו צריכים להגיע אל הקצה כדי לגלות שאפשר אחרת? לגלות שאנחנו יודעים להיות אנושיים, להושיט יד, לתת חיבוק, לפתוח את הלב ואת הבית? מישהו כתב שהלהבות בחיפה שרפו את הדו־קיום. יכול להיות. אבל כמו שחלק מהאש הוצתה בידי חיות אדם, פלסטינים שהציתו יערות בכוונה תחילה לשרוף יישובים ואנשים חיים, יש גם פלסטינים שהגיעו לכבות את השריפה של היהודים.



בקרוב יתחיל גשם, אומרים החזאים. גשם שישטוף כאן את הלכלוך והפיח, והחיים יימשכו. אנחנו נחזור לזלזל, לשנוא, להיות ציניים ולתת לאגו האנושי להוביל אותנו אל התהום – עד האסון הבא. אנחנו חייבים לשים סוף למשוואה הזאת. המראות שחווינו בימים האחרונים צריכים להיות עבורנו נורת אזהרה, לשמש לנו כהוכחה שאפשר וצריך לחיות כאן אחרת. שהכרחי להשקיע, לפתח ולטפח את הערבות ההדדית בתוך החברה הישראלית גם בעתות שגרה, כי זו התקווה היחידה שלנו לשרוד כאן. יחד. 



הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת