אור וחושך: פריז יפה, אבל אין כמו לשבת בבית מול הטלוויזיה

אני, הוא והטלוויזיה
אני: "לא משעמם לך קצת?".

הוא: "למה שישעמם? בואי, שימי את הראש קצת עלי".

אני מניחה את הראש על החזה שלו. הוא מסיט את שערי הצדה ומלטף את לחיי.

אני: "מה אתה רואה?".

הוא: "זו סדרה בת חמישה פרקים על תולדות העם היהודי. אני בדיוק בגירוש ספרד. צפי איתי, זה מעניין".

אני: "אז אתה מודה סוף־סוף שאינך אשכנזי? שאתה כמוני? אולי היינו משפחה בגלגול הקודם".

הוא: "היית מתה, אני לא מוותר על הגזע המשובח והדיכאוני שלי".

אני מחייכת וקמה אל החדר המבולגן שהשארנו אחרי מעשה אהבה של שבת אחר הצהריים. מביטה בראי, אני כמעט לא מזהה את עצמי. שמנתי, אני לובשת פיג'מה שמכנסיה לא תואמים את חולצתה, עיני כבויות.

הוא לא שם לב שהלכתי אל החדר. פעם, אם הייתי זזה ממנו, לרגע אחד, היה קורא בשמי והולך אחרי. מצד אחד, טוב שהוא סוף־סוף מרגיש בית. לגיטימי שכל אחד יעסוק גם בענייניו. אנשים לא צריכים לשבת חבוקים יחד כל העת. מצד שני, השגרה. הנה היא, במלוא מרירותה.

אני נכנסת למקלחת. מקרצפת עצמי בסבון היקר שחברה קנתה לי ליום ההולדת. עד עכשיו לא פתחתי אותו, הוא נראה יפה באריזת הצלופן. הסבון מפזר ניחוח של משהו חדש. אני מתגעגעת לגלות, לטעום, להריח, אני מתגעגעת אל עצמי, וכמה פחדתי מהרגע הזה.

אני, הוא והמזוודה

הוא: "להוריד אותך פה? את רוצה שאבוא איתך לצ'ק־אין?".

אני: "יש עיצומים באל־על, זה בטח ייקח נצח".

הוא: "גם ככה אמרנו שנהיה יחד לנצח".

אני מחייכת: "אתה כועס שאני נוסעת?".

הוא: "אני לא יכול לכעוס עלייך, אבל מוזר לי. עברנו הרבה תהפוכות בקשר, ועכשיו, כשאנחנו על מי מנוחות, את פתאום בוחרת לברוח".

אני: "זו לא בריחה. בעוד ארבעה ימים אחזור מרצוני אל השובה שלי".

הוא: "זה לא מצחיק אותי, מרסל".

אני: "אתה בלב שלי, עמוק, באמת".

הוא: "קחי, הנה 100 יורו, קני לך איזו מתנה קטנה גם ממני, כאילו הייתי איתך".

אני: "אחזור מהר".

הוא: "אני מקווה".

אני נכנסת אל נמל התעופה. נחמץ לי הלב כשאני מביטה בו מבעד לחלון משתהה מעט במכוניתו ואז נוסע. הוא לא יודע להיות לבדו, את זה אמר לי עוד ביום שהכרתי אותו. הוא לא מצליח להכיר בשינה לבד כעניין בר ביצוע. אני יודעת שיהיה לו קשה, שהוא מאוכזב ממני. אבל כבר חצי שנה אנחנו יחד ובין שטיפת הכלים, תשלומי הארנונה ופרישת הסדין על המיטה לפי התור, אני אובדת. הכתיבה שלי מתייבשת. ומה שהכי מפחיד אותי הוא הבצורת.

פקיד הקבלה

פקיד: "ברוכה הבאה לצרפת, גברת מוסרי. פעם ראשונה?".

אני: "שנייה, בפעם הקודמת הייתי עם חבר טוב".

פקיד: "ואיפה הוא עכשיו?".

אני: "בקצה השני של העולם. יש לך ססמה לווי־פיי?

פקיד: "קחי, בקלסר הזה יש לך כל מה שאת צריכה. תבלי בפריז, בתקופה הזו שלפני חג המולד היא היפה ביותר".

אני לוקחת את המזוודה ועולה לחדר. הוא קטן, דחוס, מעוטר בטפטים ומעליהם קורות עץ חשופות. לא בזבזתי זמן, לבשתי שמלה ארוכה, מעליה מעיל אדום ויצאתי לרחוב. קור של ראשית החורף, לא משהו שלא אוכל להתמודד איתו. בחנות הראשונה שפגשתי קניתי עוגת קרמשניט קטנה, 3 יורו. המשכתי לטייל בסמטאות, עד שהגעתי לצומת ראשי.

גבר גבוה במקטורן, מחזיק סיגר ביד, עומד לידי ומחייך קלות.

גבר: "בונז'ור, מדאם".

אני: "בונז'ור".

הגבר מלמל משהו בצרפתית, סימן לי בידו על הפה וצחק.

אני: "רק אנגלית, בבקשה".

גבר: "מוסטאש, סוכר, אכלת סוכר?".

אני מבינה מה הוא אומר. הקרמשניט הארור. אני שולחת את לשוני אל שפתי העליונה ומעבירה אותה עליה. "תודה", אמרתי לו.

גבר: "ורי ביוטיפול, מדאם, ורי ביוטיפול".

הוא לא ממתין שאגיד לו תודה, שאסמיק או שאפלרטט איתו. ברגע שמתחלף האור ברמזור לירוק, הגבר מתקדם במהירות ועוזב אותי מאחור. אני מרגישה צמרמורת נעימה, הרבה זמן לא הרגשתי נשית, עד כדי כך שאני חוצה את הכביש אל נהר הסן, מניחה את התיק הקטן על אחת מחומותיו, מוציאה ליפסטיק אדום ומורחת על שפתי. אני נושמת אוויר טוב, עוצמת את עיני לרגע, ופוקחת שוב. הלובר מולי. בפעם הקודמת רציתי להיכנס אליו, אבל הקור הכניע אותי ואת האיש שהיה איתי. במקום זה הלכנו לשתות יין חם ולצחוק על החשיבות העצמית המוגזמת של נשות השאנז אליזה.

פריז שלי

תבורכי, פריז, על אין ספור בתי הקפה, על המלצרים המהודרים ועל קרואסון החמאה שמוחק כל צער בלבי.

תבורכי, פריז, על התורים בכניסות לגלריות ולמוזיאונים. כל תור כמו אומר שהתרבות לעולם לא תלך מהעולם.

תבורכי, פריז, על התמונות של סרז' גינסבורג, אדית פיאף וז'אק ברל בכל דוכני הספרים והעיתונים הישנים.

תבורכי, פריז, על היותך עיר האורות. גם כשמתחיל להחשיך, את לא נרדמת. המסעדות מתעוררות, מגישות מנות יוקרתיות וכמובן יין. הבציר המשובח ביותר שיש.

תבורכי, פריז, על פאר הנשיות שאימצת. על הנשים ההולכות זקופות קומה, עטופות במעילי פרווה ולראשן ברט אדום, כחול או סגול. על הגברים שלא זנחו את לבושם ומדי בוקר ניצבים מול המראה בביתם לפני היציאה לעבודה.

תבורכי, פריז, על השאנסונים שבאו אל אוזני עת ירד הגשם, כשפתחתי מטרייה ואזנבור שר לי על הדראג קווינס של העיר.

תבורכי, פריז, על המקלט שנתת לי כשהרגשתי שהעולם לוחץ עלי. שהתקווה לזוגיות בריאה אכן התממשה.

תבורכי, פריז, על ארבעת הימים שבהם הייתי לבדי. חברה ראויה את, פריז,

חברה ראויה.

היום האחרון

בלילה שבין מוצאי השבת ליום ראשון יצאתי מכנסיית מדלן ושוטטתי לבדי ברגל. בנקודות החשוכות עמדו פליטים, מהגרים וצוענים, צחקו ושתו לשוכרה.

בלילה שבין מוצאי השבת ליום שבו חזרתי הביתה צעקו לעברי ביטויים מחפיצים, מביכים, מכל סמטה ופינה.

בלילה שבין מוצאי השבת ליום שבו חזרתי אל זרועותיו של בן זוגי ירד גשם חזק בפריז, וכמעט לא היו אנשים ברחוב.

בלילה שבין מוצאי השבת ליום שבו הבנתי שאני יכולה לצאת להרפתקאות, אבל אין לי חסינות מפני העולם הזה, מפני מה שיצר, איש בעל ראסטות ניגש אלי ומשך חזק בידי, ניסה לגרור אותי לצד.

בלילה שבין מוצאי השבת ליום שבו קיבל אותי בן זוגי בבית, כשהשולחן מלא בנרות ריחניים ועליו נקניקיות מיוחדות שהכין במטחנת הבשר שרכשתי לו, נכנסתי אל המונית שהצילה אותי ברגע האחרון מזרועות האיש. ושתקתי כשראיתי איך הנהג עושה עלי סיבוב, ועוד סיבוב, כדי להרוויח עוד כמה יורו.

בלילה שבין מוצאי השבת ליום שבו אהב אותי בן זוגי וביקש סליחה על שהזניח מעט, הבנתי שפריז יפה, הכי יפה בעולם, אבל היא גם יודעת לשקר.

שבוע אחרי. אני, הוא והטלוויזיה

אני: "לא משעמם לך קצת?".

הוא: "את מתחילה שוב?".

קמתי והלכתי אל חדרי. אולי.