העובדה שהבית שלי נשרף חלקית אינה חדשה, מה שחדש שכל יום מאז השריפה יש תפנית כזאת או אחרת בעלילה. זה התחיל ביום שישי בצהריים. הגעתי, לראשונה באור יום לדירתי, כדי לאמוד נזקים. "וואלה", אמרתי לעצמי, "יצאתי בזול... קצת חלונות, קצת תריסים, סיוד - ואני בחוץ". בלבי אמרתי "יש כאלה שנשרפו להם הזיכרונות, לא לי". באותו רגע טלפנתי לעדי פיבר, סוכן הביטוח שלי, שעל אף המהומה הצליח לארגן לי בתוך שעות ספורות ביקור של שמאי. הוא הגיע, סרק את הבית, רשם מה שצריך, שאל שאלות, הסתובב מסביב לבניין. בקיצור, משרד "זגול שמאים" מקצוענים.
ואז כולם יצאו מהתמונה, זמנית. ביקשו ממני להביא הצעות מחיר. זגול אפילו נתן לי היתר לזרוק פסולת שרופה: כיסאות, תריסים, שולחנות, וילונות, מצעים, צנרת מים וחשמל, מה לא. חצי קונטיינר פיניתי לכביש.
חשבתי לעצמי על הבאסה בהתעסקות הזאת, אפילו לפני השיפוץ, ואז גילתי שהבויילר התפוצץ, המזגן נשרף ועוד ועוד, והבנתי שהסיוט לא נגמר. אבל סיוט הנזקים היה קטן לעומת מה שחיכה לי אתמול. הטלפון צלצל. "שלום יוני, זה עדי פיבר, סוכן הביטוח שלך. עצרנו הכל", הוא אמר לי. "כחלון הכיר בשריפה בכרמל כפעולת איבה, ולכן הכל עובר למס רכוש. דבר איתם, ואם לא יעזרו לך - חזור אלי. אני לא בורח לשום מקום", אמר.
נזכרתי שלמס רכוש הודעתי למחרת השריפה, באמצעות המוקד העירוני. שישה ימים אחרי, אף אחד אפילו לא התקשר. אבל יש לי קצת קשרים, והגעתי לנציג מס רכוש. רוני קוראים לו. הוא התעצבן שהגעתי לנייד שלו, אבל ניסה לעזור לי. אלא שהייתי כל כך עצבני, שזה לא עבד. במיוחד כשאמר לי כי הם צריכים לשלוח שמאי.
"מה שמאי?" אמרתי, "חצי מהבית כבר זרקתי". הפניתי אותו לזגול שמאים, והוא זרק לי את המשפט הבא: "זגול לא בפול שלנו". בקיצור, הבנתי שאני בברוך.
בפועל, בא שר האוצר כחלון, ומיטיב עם אלה שאין להם ביטוח. מצד שני, הוא פוגע באלה שיש להם ביטוח. כי מס רכוש, ואת זה כולם יודעים - זה ביורוקרטיה, שאותה הרגשתי היטב אתמול. האמת? לא בא לי לשמוע מהם כלום.
מילא, אלה שאין להם ביטוח מתברברים בין פקידי האוצר ומס רכוש, באמת מסכנים. אבל אני, שכבר 30 שנה קונה פוליסה ממיטב כספי, למה אני צריך להתמודד עם הסיוט הזה? עכשיו לך תוכיח שבכלל היה לך חלון, וילון או מזגן. סיוט, תאמינו לי.