"יהודיות" היא היהדות של היהודים. כלומר, האופן שבו מפרשים היהודים את היהדות שלהם. לדוגמה: רוב יהודי העולם סבורים שעמיות או לאומיות היא מרכיב חשוב יותר ביהודיות שלהם מאשר דת. היהדות של היהודים היא יותר עניין של השתייכות קבוצתית מאשר עניין של אמונה או פרקטיקה דתית. הם גם סבורים שלדאוג ליהודים אחרים ולישראל יותר חשוב מאשר לשמור על מצוות התורה. בין אם אתם מסכימים איתם ובין אם לאו, בין אם אתם סבורים שפרשנותם של היהודים את היהדות נכונה או לא, המציאות עודה מציאות. זו היהודיות שלהם.
בשאלת היהודיות אני עוסק לא מעט בשנים האחרונות. היא נדונה בספרי (שאולי עוד אפשר לכנותו חדש) "היהודים, 7 שאלות נפוצות", והיא נדונה במחקר רחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע, מחקר שבמכוון הועמדו בראשו עמית אמריקאי, ד"ר ג׳ון רסקיי, ועמית ישראלי, אנוכי. שמו של המחקר "המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה: עמדות יהודי העולם". נשמע מעורפל? גם זה איננו מקרה. יהודיות בימינו היא עניין מעורפל, כפי שהיהודים עצמם – שוחחנו עם יותר מ־700 ממדינות רבות בעולם לצורך המחקר הזה – מבינים בעצמם.
הם מבינים שיהודיות היא דבר מעורפל, וגם מבלבל. ותשובותיהם על שאלותינו בהתאם: מבולבלות. מצד אחד, הם מזהים עמיות ותרבות כמרכיבים חשובים של היהדות - יותר מאשר דת ומוצא. מצד שני, כאשר שואלים אותם מיהו יהודי, הם חוזרים להגדרות של דת ושל מוצא כמו "מי שיש לו אמא יהודייה" (דת בפרשנותה האורתודוכסית), או "מי שיש לו הורה יהודי" (מוצא – ודת בפרשנותה הרפורמית). מצד שלישי, כאשר שואלים אותם מי צריך להכריע מיהו יהודי הם אומרים "הקהילה המקומית" - לא "רבנים". מצד רביעי, הם היו רוצים שתהיה הסכמה כללית על השאלה מיהו יהודי. אבל איך אפשר להגיע להסכמה כללית כאשר הקריטריונים לא מוסכמים והקהילה המקומית היא שמכריעה? אי אפשר. גם את זה נדמה שהיהודים מבינים.
הם אנשים חכמים למדי, היהודים, וגם פרגמטים, ועל כן - כך גילינו במחקר - כשלוחצים אותם לתת תשובות למצבים משתנים, לשאלות ממוקדות, הם בוחרים בתשובות פרגמטיות. לא כולם, כמובן, אבל רבים מאוד מהם מעדיפים ערפול קונסטרוקטיבי על פני נוקשות אידיאולוגית. במקום להשיב על השאלה "מיהו יהודי" הם משיבים על השאלה בשאלה - גם זה מנהג יהודי: יהודי לאיזה עניין?
הנה, מה שבעיני הוא חידוש מרכזי במחקר. היהודים מזהים את הצורך להתאים הגדרות שונות של יהודיות בנסיבות משתנות של חיים ולצרכים משתנים של הקהילה. לדוגמה, "יהודי" לצורך השתתפות ב"תגלית" הוא כל מי שיש לו קשר, ואפילו רופף, ליהדות ועניין, אפילו רופף, לצאת למסע של חיזוק הזהות היהודית. אבל הגדרת "יהודי" למטרת עלייה לישראל על פי חוק השבות תחייב קריטריון נוקשה, תובעני יותר. במילים אחרות: אין יותר "יהודי" - יש "יהודים".
כל קהילה סופרת את יהודיה על פי תפיסתה, לפי צרכיה ובהתאם לאמונותיה. כל גוף מגבש הלכה מקומית של יהודיות: אלה רוצים שהרב שלהם יהיה בן לאב ולאם יהודים, נשוי ליהודייה, אב להורים יהודים. אחרים מסתפקים בזה שהוא בן לאב יהודי, שמגדיר את עצמו כיהודי - ולא מתעניינים בשאלה מי אשתו ומה עושים ילדיו.
זו מציאות שיש בצידה, כמובן, קשיים. היא מפרידה אורתודוכסים מרפורמים, היא מפרידה את ישראל מהתפוצות, היא מפרידה דתיים מחילונים, היא מציבה אתגר מסוג חדש: תחת איזו מטרייה משותפת יכולים לשבת כל היהודים מכל הסוגים? נדמה שגם לזה המחקר החדש מציע תשובה, או לפחות חצי תשובה. כמו שהיהודים פרגמטים, כך צריכים גם מוסדותיהם ומנהיגיהם להיות פרגמטים. לפתוח את זרועותיהם לרווחה היכן שאפשר, ולשמור על נורמות קהילתיות בסיסיות היכן שיש הכרח. כל הצעה אחרת תיתקל בקיר בלתי עביר: המציאות.