פרידה מקסטרו: מחשבות על גורלו של העם הכי שמח ואומלל בעולם

ידידי התחיל לנקר מול המכשיר, ולאחר מכן התנצל באומרו: "אל פריקו אסטה דאנדו מואלה", דהיינו: התוכי ממשיך לקשקש. התוכי היה כמובן פידל קסטרו שמתנגדיו כינו אותו "אל פריקו".

ועכשיו, התוכי שהיה לא רק של שבע השעות אלא גם בעל שבע נשמות של חתול, נדם. הוא ניצל מיותר מ־600 ניסיונות התנקשות (לפי המניין של התועמלנים הקובנים), הוא משך כמעט עשר שנים של מחלות חשוכות מרפא שרק הוא הצליח להירפא מהן, אבל בסוף הוא מת. כפי שאמר נער קובני בן 15: "תמיד חשבו שהוא יחיה לנצח". האמירה הזו מסבירה לא רק את דימוי הנצחי שמכונת התעמולה הקובנית ניסתה לשוות מאז ומתמיד לפידל, האל שירד מהרי הסיירה מאסטרה ורקח את אחת המהפכות המפורסמות במאה ה־20, אלא גם איזה סוג של תמימות שאפשרה למעשה לאחד העריצים האכזריים ביותר בתולדות המאה ה־20 להמשיך לשלוט כמעט חצי מאה. 

***

קסטרו היה אחד המנהיגים המתעתעים ביותר בתולדות המאה שעברה, כריזמטי מחד אבל אכזר ומרושע מאידך. הוא הביא איתו בשורה חשובה לא רק לארצו אלא גם לארצות מרכז ודרום אמריקה, בשורת המהפכה שלימדה שאפילו קומץ לוחמי גרילה עזי נפש יכולים להפיל משטר מסואב מכהן, אבל עד מהרה פידל, שהצטייר בתחילה כאחד מהסמלים החשובים של המאה ה־20, קבר במו ידיו את הבשורה שהביא.

לצד הקדמה והשוויון המעמדי וכמה הישגים בתחומי הרפואה והמאבק באנאלפבתיות שניסה להנחיל לבני עמו, פידל הצעיר וחסר הניסיון ביצע טעויות רבות שלימדו שפניו לרודנות. מהרגע הראשון הוא ושותפו לדרך, צ'ה גווארה, העמידו אלפי מתנגדים פוליטיים בפני כיתת יורים. 

פידל המשיך ברדיפות מתנגדיו גם הלאה. רבים הושלכו לכלא ונמקו שם, בעיקר סופרים ועיתונאים, ואפילו צ'ה גווארה, הפרה הקדושה, לא היה חסין. הוא סולק למעשה מקובה, ולפי מקורות בסי־איי־איי חוסל בבוליביה בעקבות מידע מסווג שהתקבל בעקיפין מפידל עצמו. לאורך השנים מאות אלפים גלו מקובה, או ניסו לברוח ממנה למיאמי ברפסודות רעועות, וחלקם נטרפו על ידי כרישים.

כמהפכן בסיירה מאסטרה, פידל מעולם לא היה קומוניסט, אלא הוא הפך לכזה רק לאחר ששלט בקובה ולא מעט בהשפעת צ'ה גווארה שהעיד: "כשפגשתי אותו הוא לא היה קומוניסט, אבל ידעתי שהוא יהפוך לכזה".

פידל פנה לקומוניזם רדיקלי, הלאים רכוש של חברות אמריקאיות, ורצה לשמש כמעוז נגד האימפריאליזם. הוא כמעט הצליח לחרחר מלחמת עולם בגלל משבר הטילים. כשניקיטה חרושצ'וב הסיג את הטילים מקובה, פידל ארגן נגדו הפגנות ברחובות הוואנה תחת הססמה: "ניקיטה המאריקה (המתרומם)". קסטרו טען פעם ש"ההיסטוריה תזכה אותי", אבל נדמה שההיסטוריה תתקשה לסלוח למי שכמעט גרם למלחמה גרעינית.

את הבשורה המהפכנית, שהייתה אמורה לשמש כמודל וחיקוי במאבק נגד האיפריאליזם, השחיתות והסיאוב, המיר פידל ברודנות מושחתת ומסואבת, שרק מרקסיסטים עיוורים עוד דוגלים בה. קסטרו, שזכה אומנם גם בערוב ימיו בהילה של מהפכן דה לה שמאטע באמריקה הלטינית, היה למעשה עריץ גרוע כמו זה שאותו הוא הדיח, פולחנסיו בטיסטה. מבקריו של פידל, שלהוריו הייתה אחוזה, טענו נגדו שהוא מתייחס לקובה כמו לאחוזתו הפרטית. 

במהלך שנות כהונתו העשיר פידל את קופתו הפרטית על חשבון העם המסתפק בנזיד עדשים תרתי משמע, עד שזכה להיכלל ברשימת מאה עשירי העולם של המגזין "פורבס". פידל היה מורו ורבו של הוגו צ'אבס, שנקט אותה השיטה ובתוך תקופה קצרה העשיר את עצמו ואת מרבית בני משפחתו.

במרוצת כהונתו האמין פידל שבני עמו יוכלו לשבוע מססמאות שחוקות והפך את ארצו לאחת המדינות העניות המרודות בעולם. מדינה שרוב תושביה משתכרים סכומים שלא היו מספיקים לרכישת פלאפל ברחוב דיזנגוף; מדינה שלמרות הדימוי שיצא לה כבעלת רפואה מתקדמת, תושביה מתחננים בפני התיירים שירכשו עבורם תרופות כי אין להשיגן; מדינה שלא מעט מבנותיה מציעות את מרכולתן בשוק הבשר האכזרי; מדינה שסובלת מהפסקות חשמל ומים תכופות; מדינה שמרבית אוכלוסייתה ניזונה מפנקסי קיצוב וכל אדם שפותח בה את הפה עלול להיות מושלך למאסר ממושך, ואף גרוע מכך. 

בשנים שבהן ביקרתי בקובה, זכיתי להכיר את אחד העמים השמחים והמקסימים בעולם, אבל גם את אחד האומללים שבהם. חזיתי במעצרי רחוב הרבה יותר מכפי שאפשר לפגוש בשטחי יו"ש. משאיות משטרתיות היו נעצרות בחריקת בלמים בפארקים או ברחובות צדדיים ומעמיסות כמו בקר מדי יום עשרות ומאות עצורים. קשה היה לעבור לסדר היום על המחזות הקשים האלה.

***

קל להאשים את האמברגו האמריקאי במצב בקובה, אבל זוהי אחיזת עיניים. מי שמאשים רק את האמריקאים במצב, פשוט מאפשר למכונת התעמולה הקובנית להוליך אותו שולל. לא מעט מהאשמה על המצב בקובה מוטל על פידל קסטרו ועל חבורת מקורביו המושחתת, שנהגה בבזבזנות רבה בכספי הסיוע שהתקבלו מברית המועצות, ולאו דווקא על האמריקאים. קריסתה של ברית המועצות גרמה לפשיטת רגל של קובה וחייבה את קסטרו לפתוח את שערי ארצו ולהכניס למחזור הדם שלה את כל אותם אלמנטים שהוא הוקיע בימי בטיסטה. כשגם זה לא הועיל, לא נותרה ברירה לראול קסטרו אלא לכונן יחסים עם ארצות הברית.

כך או אחרת, צהלות השמחה שנשמעו בשכונת "הוואנה הקטנה" במיאמי הן אולי מוקדמות מדי. הגולים הקובנים מצפים אומנם לשקיעת המעוז הקומוניסטי האחרון בחצי הכדור המערבי, אבל קובה היא כבר מזמן לא מעוז קומוניסטי אלא רודנות בלה מזוקנת, המתפרנסת בעיקר מתיירות (כולל תיירות מין). 

כל עוד ראול קסטרו (85) אוחז בשלטון, לא יהיה שינוי רדיקלי בקובה. ראול הוא אומנם הרבה יותר פרגמטי מאחיו: הוא ביצע כמה רפורמות מתונות הרחוקות מלהספיק כדי לשחרר את בני עמו מעול העריצות. אבל הוא בשר מבשרה של המהפכה והוא התקשה להפוך לגורבצ'וב של קובה, כל עוד צלו של אחיו החי היה מוטל עליו. נשאלת השאלה מה יקרה כשצלו של אחיו המת יהיה מוטל עליו. 

אילו ברק אובמה היה ממשיך להיות בסביבה, היה אולי קל יותר לראול לתרץ את המשך הרפורמות שלו. אבל עם דונלד טראמפ - שלא הסתיר את צהלתו על דבר מותו של פידל - בראשות ארה"ב, קובה עלולה לקחת צעד לאחור ולסגת שוב אל ההכרזה התוכית "ויוה לה רבולוסיון" (תחי המהפכה) שציווה עליה פידל במותו, וכך לפחות עד לפרישתו של ראול עצמו האמור לסיים את כהונתו ב־2018, אם לא תהיינה הפתעות.