קבלני פחד: אי אפשר לקבל את האופן בו התנהלה התקשורת בגל השריפות

עכשיו, בואו נניח שחלק מהשריפות היו אכן תוצאה של הצתה. וננחש גם שמדובר בכמה מהשריפות היותר משמעותיות. בחיפה, למשל. ונוסיף עוד קיסם למדורה, בדמות הקביעה שמדובר בערבים תושבי ישראל, שרוצים לפגוע במדינה (ולכן צריכים להיענש בחומרה מרבית). סנסציה - יש גם ערבים רעים. אגב, היו כבר בעבר שריפות שנגרמו מהצתה של ערבים. ויהיו גם בעתיד.

אבל הפער בין כמות ההצתות בפועל לבין מה שסיפרו לנו עליו בתחילה הוא מטורף. וזה עוד כאין וכאפס לעומת הפער בין ההתלהמות שליוותה את ימי הבעירה לבין העובדות. בהקשר הזה, אפשר להבין את ראש הממשלה ואת שריו, שמיהרו להסיט את האש לעבר הציבור הערבי ולהשתמש באירועים הטראגיים כדי לגרד עוד 20 קולות במרכז הליכוד. הרי מדובר בלהקה שאחראית ללהיט הגדול “הערבים נוהרים באוטובוסים". זאת התנהגות מקוממת, בייחוד הפוסט האומלל של שר החינוך שהאשים במרומז ציבור שלם בהצתות, אבל היא לפחות צפויה ומנומקת מבחינה פוליטית. 

מה שאי אפשר לקבל באופן מוחלט הוא הדרך שבה כלי תקשורת מרכזיים בחרו לסקר את האירועים. ואני מדבר כמובן על כינויים בומבסטיים ומוגזמים כמו “אינתיפאדת האש", “טרור ההצתות" וגו', שהודבקו לסיקור שעות בודדות אחרי פרוץ הלהבות, בלי שלמישהו היה מושג אמיתי על מקורן. הפרזה שאנחנו רגילים למצוא דווקא בכלי תקשורת... ובכן, ערביים.

בשלב הזה היה נדמה שגופי העיתונות שלנו ממש מתחרים ביניהם ביצירת כותרות מפחידות ככל האפשר. ולמה? כי הפחד מוכר. כי הישראלים התמכרו אליו, כמו שטענתי לא פעם. כי אנחנו מדינה הנמצאת בפוסט־טראומה מתמדת, ולא יודעת איך להתנהג כשלא מרחף מעליה אסון פוטנציאלי. נדמה שמרבית הישראלים צריכים את התחושה הזו, שבאים עלינו לכלותנו, כדי להרגיש בסוג מעוות במיוחד של שגרה. זאת ברירת המחדל הבסיסית שלנו - הידיעה שהיהודים טובים, הערבים רעים והם יעשו הכל כדי להשמיד אותנו. וכל עוד זה מה שמשדרים לנו, אנחנו נשארים באזור נוחות מוכר. והפעם עוד מדובר בשריפות, אלמנט חזק במיוחד, עם אסוציאציות מיידיות לקוזאקים ולשריפה, אחים, שריפה. לא פלא ששרת התרבות שלנו פרסמה פוסט שבו הגדירה את האירועים כ"פרעות תשע"ז" (עם סימן קריאה).

אז זהו האינסטינקט של חלק ניכר מהישראלים. והוא גם מובן לאור ההיסטוריה שלנו. אבל זה ממש לא מצדיק את העובדה שהתקשורת נגררת אחריו ומלבה אותו, במקום לדבוק במושג הארכאי הזה, נו.. פעם השתמשנו בו המון. אה, כן. עובדות.

כי אתם יודעים, 20% מאיתנו הם ערבים. נרצה או לא נרצה. והערבים האלה, שרובם המוחלט מתנגד להצתות ובאופן כללי הולך ומשתלב יותר ויותר בתוך החברה הישראלית, נאלצים לקרוא על כך שהם–הם אשמים בגל השריפות. לא כציטוט של איש ימין אלא ככותרת ראשית באתרים פופולריים. 

וכשנציגים שלהם עולים לשידור, איימן עודה למשל, הם ממש עומדים למשפט שדה מול הכתב התורן, שעוד רגע ידרוש מהם לשיר את "התקווה" כהוכחה לנאמנותם. והערבים האלה לא יודעים את נפשם. הם יוצאים מגדרם כדי לטעון לחפות. מציעים סיוע ומקלט ליהודים שניזוקו מהשריפות. בוכים בקול על כל עץ שהתפחם. אבל גם הם יודעים שזה לא יעזור. כי למה להרוס את הנרטיב עם עובדות.

יאיר ניצני כבר שר את זה באייטיז - אני האשם תמיד. ואם כבר, אז כבר. קבלו סקופ. הערבים אשמים גם באסון התסרוקת של בנימין נתניהו. להלן, אינתיפאדת סגול כהה.

1. ואפרופו התמכרות לפחד, והתקשורת המספקת את הסם. עוד לא יבשו החומרים מעכבי הבעירה, ועברנו לאסון הבא. פעם קראו לו, בפשטות, חורף. אתם יודעים - גשם, רוח, אפילו ברד לפעמים. אבל אתם מכירים אותו בכינויו העכשווי - “הסערה הגדולה". אני כותב את זה רגע לפני פרוץ הסופה, אילוצי ירידה לדפוס, אבל מוכן להתערב שגם מי שלא נמלט לתיבת נוח הצליח לשרוד.

2. “תאג"ד" הוגדרה בידי יס כסדרה המצליחה ביותר שלה בכל הזמנים אשר רשמה 8 מיליון צפיות לפרקים שהוקרנו עד כה. אפשר לצרף את המספרים האלה להצלחת הסרט “הלהקה האחרונה בלבנון". בשני המקרים מדובר ביצירות העוסקות בצבא ובהוויה הצבאית, אבל לא בעין ביקורתית ופוליטית אלא במבט קומי ומבוסס הווי. אסקפיזם? לגמרי. וזה לא בהכרח רע.

3. התאחדות בעלי בתי הקולנוע בארצות הברית דיווחה השבוע על סך רווחים גבוה במיוחד, שכנראה יהפוך את 2016 לשנת שיא של כל הזמנים. מה שמצטרף למגמת ההתחזקות של השנים האחרונות. די מדהים לגלות שגם בעידן שבו סרטים דולפים לרשת עוד לפני שהגיעו לאולמות, אנשים משמרים את המנהג הישן של הליכה לקולנוע. יש תקווה.