געגועיי לקובה: הרומן המפתיע שלי עם האי הלטיני

הרופא גר בבית מקש ומבוץ. רצפתו אדמה. ילד מנוזל ויחף רדף אחרי תרנגולת בתוך הצריף, בשעה שסבא שלו נתן לי לשתות שיקוי מרגיע, מרח את גופי במשחה ירוקה וסיפר לי את הצרות שלו, אולי בשביל שאכנס לפרופורציות.

כשהבן שלו חלה בסרטן, סיפר האליל, הוא ניסה לאסוף כסף. בעבודה קשה, מהשכנים, מהמשפחה. בכסף הוא תכנן לנסוע לקובה, שם הרופאים הכי טובים. שם, לו היה מצליח לאסוף את הסכום הנדרש, היו יכולים להציל את הבן שלו, אמר הרופא בביטחון. למה? בגלל המהפכה של פידל. המהפכה שלקחה את האי הטרופי המשגע הזה מתחתית מוסרית וקיומית, למקום שהוא מושא לקנאה ומחוז חפץ לנדכאי מרכז אמריקה. 

פידל קסטרו, שהלך לעולמו השבוע, הוא דמות שבעולם המערבי הדמוקרטי החופשי מאוד קל לשנוא. הוא כלא את עמו, אנחנו מצקצקים, הוביל אותם לעוני מנוול. העקשנות מול ארצות הברית, האידיאולוגיה הקומוניסטית, המהפכה האכזרית והעדויות על רצח המתנגדים לה, האריכו את רשימת מתנגדיו. 

אבל זאת לא חוכמה. לא חוכמה להשוות את המצב בקובה למצב כאן או בארצות הברית. נראה אתכם שומרים על גחלת השנאה יוקדת גם לאחר השוואה עם מדינות בעלות גורל דומה בשכונה של קובה: עם גוואטמלה, עם ניקרגואה, או אולי עם האיטי האי השכן. תשוו את רמת האלימות, את הזנות, את הפשע, את תחושת הביטחון של האזרחים. תשוו את העוני. 

נכון, כולן עניות, אבל בקובה לא מתים מרעב. תשוו את החינוך: בקובה יש רק 3% אנאלפביתים והם מייצאים מורים למרכז ולדרום אמריקה תמורת אוכל ודלק. תשוו את מדד הפיתוח האנושי (הכנסה, השכלה, תוחלת חיים): קובה מדורגת במקום ה־67, האיטי השכנה במקום ה־163. אנחנו, אגב, במקום ה־18. תשוו את מקרי האיידס, שכמעט ואיננו בקובה, תשוו את הבריאות בכלל: בקובה רמת בריאות נפלאה, אפילו בהשוואה לעולם המערבי. היא מייצאת רופאים לכל העולם. בכל פעם שיש אסון עולמי תוכלו לראות רופאים קובנים מצילים חיים במיומנות מרשימה. 

לעומת זאת, עדיין מדובר בקומוניזם. קומוניזם לטיני, מלא סלסה ורום, קצב ותשוקה, שמש וחופים, אבל כזה שיקשה עליכם, אפילו כיום, למצוא מישהו שידבר בגלוי נגד המשטר, מפחד כי יבולע לו או למשפחתו. ולמה שידבר נגד אם הכל כל כך טוב? כי הקומוניזם כתורה מנוגד לנפש האדם. הרוח חופשית ואינה מסוגלת לסבול הגבלות. האדם החופשי רוצה להיות מתוגמל כראוי ביחס למאמציו. רופא קובני המקבל 15 דולר לחודש, חסר מוטיבציה לעבוד קשה. הקומוניזם מפורר את עצמו מעצם הגדרתו. 
 

ביקור בקובה משאיר את המבקר בה פעור פה ומבולבל: ניסיונות חוזרים ונשנים לגבש דעה בעד או נגד המשטר נתקלים פעם אחר פעם במציאות המורכבת. מצד אחד, פידל ביצע את המהפכה המפורסמת בסוף שנות ה־50, כי המצב היה בלתי נסבל. קובה הייתה החצר האחורית של ארה"ב. מושחתת, אלימה וזנותית. העשירים בה היו מאוד עשירים והעניים מתו מרעב וממחלות. המשטר היה אפל והעלים את מי שהעז להתבטא או לפעול נגדו. פידל היטיב את החיים של בני עמו, בזאת יודו גם מתנגדיו. 

מצד שני, קובנים מחפשים פנימיות של גלגלי טרקטורים. אבוב כזה עולה כמו שכר של שנה שלמה לעתים, והוא משמש בסיס לבניית רפסודה שתיקח אותם בים שורץ כרישים למיאמי, הארץ המובטחת, שבה יוכלו לחיות בחירות אמיתית. זו לא בחירה שבאה מתוך פינוק, אנשים מפונקים לא מסכנים את חייהם, אלא מדחף פנימי עצום. אף אחד לא מונע מהקובנים לעלות על מטוס ולהגר ממולדתם, מלבד העובדה שאין להם כסף לכרטיס, וכי הם חיים על אי. הם לא באמת כלואים שם, לא יותר מהמקסיקנים העניים, או מאזרחי אל סלבדור. 

מדי פעם שואלים אותי מה לי, למתנחלת הימנית, ולקובה, ואיך יכול להיות שאני מסתכלת בעין טובה על הקומוניזם שבה. זה באמת מוזר, אבל המציאות כמו שאמרנו, מורכבת, וגם האנשים המקיימים אותה. קובה היא כמו בית בשבילי. הרומן עם האי הלטיני הזה החל לפני המון שנים, כשעשיתי תואר שני במוזיקת הסלסה ונסעתי לבדוק את העניין מקרוב. 

הפגישה הראשונית עם קובה הייתה קשה: היא בכלל לא נראתה כמו בסרטים, בעיקר אחרי שנים של כמיהה שלי אליה וגלוריפיקציה. מרכז הוואנה, שפעם הייתה הפנינה של הקאריביים, נראה כמו ג'יסר א־זרקא, בלי להעליב. ביוב, עוני, טיח מתקלף. 

אחרי שנרגעתי והתרגלתי קצת, התאהבתי באופן חסר תקנה. מאז אני טסה וחוזרת ולפעמים לא בטוחה איפה הבית שלי, כאן או שם. אולי בגלל החופים, אולי בגלל האנשים המגניבים לגמרי, ובטח בגלל המוזיקה. 

המוזיקה היא מוטיב מרכזי: הסלסה פועמת בקצב סינקופטי מכל קרן רחוב ומלווה את החלומות של כולם. החלום שלי היה להקליט אלבום בהוואנה באולפן של בואנה ויסטה סושיאל קלאב. באחת מהגיחות אפילו הגשמתי אותו. 

מאז שפידל המנוח העביר את השרביט לאחיו, ראול, יותר קל לחיות במדינה. ראול הנהיג רפורמות שהופכות את הייאוש הקומוניסטי ליותר נוח. ביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובמה באי והסרת האמברגו האמריקאי ממנו, הקלו בהרבה על תושביו מחד, אך מאידך הדאיגו אותם. "אנחנו לא רוצים להפוך לעוד מדינה של היאנקים", הם אומרים, מבטאים בכך את חששם הגדול לראות סניפים של מקדונלד'ס בכל פינה. להפוך למדינה קפיטליסטית חזירית. משהו באידיאולוגיה לשוויון שעליו דיבר פידל ארוכות בנאומיו חוצבי הלהבות חדר, בסופו של דבר, לרמות הכי עמוקות בנפש שלהם. 

היה שלום, דיקטטור אכזר, מצחיק, צנוע, חכם, גיבור, מרתק, ישר, על־אנושי, נוקשה, בלתי מתפשר, דגול, אהוב ושנוא כאחד. שונאיך רוקדים היום, אוהביך בוכים. כך או כך, קובה כבר לא תהיה אותו דבר בלעדיך.