תמיד היו לי יחסי משיכה ודחייה כלפי העיר חברון. מצד אחד זו עיר עוצמתית, הנקודה הקדומה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, ממש מימי אברהם אבינו שקנה בה את מערת המכפלה, דרך דוד המלך שקבע בה את בירתו לפני ירושלים. את מערת המכפלה, מבנה מרשים ועצום, בנה הורדוס, כמו שרק הוא ידע לבנות. יש בה אולמות מפוארים ומקושטים ותקרות יפהפיות של המסגד.
מצד שני זו עיר מלוכלכת. לא פעם תמצאו ביוב זורם ברחובות, גדרות, חיילים ומחסומים, וגם היסטוריה רצחנית. מתקפות טרור רבות מצד הערבים ומתקפת הטרור של ברוך גולדשטיין. חברון היא עיר קשה וקיצונית, שנמנעתי מלהגיע אליה אם לא הייתי חייבת. ובכל זאת, איכשהו ברגע של חולשה, נגררתי להיות שם בשבת שעברה ואני כבר עושה ספוילר: עוד אחזור לשם.
אני לא מאלה שקברים עושים להם את זה. אפילו כאשר אני יודעת ששם קבורים האבות, אני לא כל כך מתרגשת. אני מאלה שאנשים חיים מרגשים אותם, ובשבת מצאתי את עצמי מתרגשת מאותם חברונאים. קבוצה מושמצת ונרדפת. הערבים שונאים אותם, וארגונים בינלאומיים וישראליים לזכויות אדם הפכו את חברון לעיר עלייה לרגל והם רודפים אחריהם עם מצלמות, וגם בקרב הימין הם נחשבים קיצוניים. אפשר להבין מדוע הם גידלו עור מחוספס וקשה.
אבל קודם כל, הסיפור ההיסטורי. חברון היא אחת מארבע הערים הקדושות (האחרות הן ירושלים, טבריה וצפת). היה בה רצף של התיישבות יהודית, ולמעשה גם בתקופת הגלות יהודים חיו בעיר. בתחילת המאה ה־20 חיו כאלף יהודים בשכונות שונות בעיר. היו להם בתי כנסת, בתי ספר, חנויות וגם בית חולים - בית הדסה, ששימש את התושבים היהודים והערבים גם יחד.
ביום שישי, 24 באוגוסט 1929, פתחו ערביי חברון במתקפה אכזרית על היישוב היהודי. 67 מיהודי העיר, בהם גם נשים וילדים, נטבחו על ידי שכניהם. ילדים נהרגו לעיני הוריהם, נשים נאנסו לעיני בעליהן. בן ציון גרשון, הרוקח מבית הדסה, שהגיש עזרה רבה לחולים יהודים וערבים, נהרג בעינויים לאחר שבתו נאנסה לעיניו על ידי עשרות פורעים. ידי רעייתו נקטעו והיא מתה לאחר מכן. אליעזר דן סלונים, מנהל בנק אנגלו־פלסטינה וחבר מועצת העיר, ניסה להרגיע את הרוחות בלי להשתמש באקדחו, אך הפורעים רוצצו את ראשו. אחרי שהרוצחים נסו, החליטו הבריטים לגרש את היהודים מהעיר. חלק מהמשפחות ניסו לשוב לבתיהם, וב־1936 גורשו שוב.
כך היה עד 1979. לילה אחד חזרה קבוצת נשים וילדיהן אל בית הדסה, ובכך החלה השיבה אל הבתים היהודיים. כיום גרות בבית הדסה 30 משפחות, ובחברון כולה גרות כ־80 משפחות, רובן ככולן בבתי יהודים שננטשו בפרעות.
אבל החיים שלהם מלווים בטרור. בבית הדסה נרצחו שישה, בציר המתפללים נרצחו 12, התינוקת שלהבת פס ז"ל נרצחה בירי של צלף. הערבים לא מניחים להם. זה כנראה מה שגרם לי לחשוב תמיד: למה 80 משפחות צריכות להיתקע כמו עצם בגרון ל־200 אלף ערבים שגרים בעיר? למה מדינת ישראל צריכה להשקיע כל כך הרבה משאבים ביטחוניים, חיילים ושוטרים, כדי לשמור שהאש לא תלובה?
צבר וצומוד
בשבת הבנתי: חברון היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, או אם ללכת רחוק יותר: מיקרוקוסמוס של היחסים בין האסלאם ליהדות. מדינת ישראל כולה תקועה לאסלאם הקיצוני כמו עצם בגרון. מי שחושב שהם שונאים אותנו בגלל הכיבוש, מי שחושב שתל אביב מרגיזה אותם פחות מחברון, מי שחושב שאם רק נצא מחברון נקבל פתאום את אהבת האסלאם הפונדמנטליסטי - חי באשליות.
ואולי שכחנו ו"זכות אבות" על הארץ זה הביטוי הכי ארכאי ולא רלוונטי שאפשר לכתוב בעיתון ב־2016, אבל האמת היא שגם תושבי תל אביב יושבים בעיר ללא הפסקה בגלל זכות אבות. משום שהם יהודים וארץ ישראל היא הארץ של העם היהודי.
השבוע, לפני 69 שנים, בכ"ט בנובמבר, הכיר האו"ם בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. רוב השטח שקיבלנו היה בנגב, הייתה לנו גם רצועת חוף קטנה, חלק מהגליל, וזהו. זו הייתה חלוקה מוטה לטובת הערבים, אבל הם בכל זאת התנגדו להחלטה. למה? כי מאז ועד היום הם לא מוכנים להכיר בזכותנו על הארץ ושום מציאות לא תשנה זאת. אגב, בחברון, ממש מול בית הדסה יש בית ספר שקוראים לו “קורדובה". אתם יודעים למה? מפני שהם עוד חולמים גם לשוב להיות השליטים האסלאמיים של קורדובה שבספרד. שום מציאות לא באמת יכולה לשכנע אותם.
אם אנחנו חיים כבר יותר ממאה שנים על אותה אדמה עם הערבים, אולי כדאי שנבין מה הם מעריכים: צבר וצומוד. צבר כלומר סבלנות בערבית, וצומוד, היאחזות בקרקע. כמו שרפול, בהיותו רמטכ"ל, כתב לנשים בבית הדסה, כשכולם מסביב שכנעו אותן שאין סיכוי וכדאי שיעזבו את המקום, חמש מילים: אמונה, סבלנות והכרה בצדקת הדרך.
חברון היא לא מקום קל. לא הייתי יכולה לגור בחברון, היא לעזים בלבד. הם חיים בצניעות, בבתים קטנים, רהיטים שלא הוחלפו מזמן. הם חיים את האידיאל ורואים מולם את אותם ארגוני שמאל וארגונים בינלאומיים לזכויות אדם, אנשים שמקבלים משכורות יפות מאוד כדי להראות את הגזלנים היהודים שגרים בבתים של יהודים שגורשו.
אגב, אתם יודעים למה כל אותם פעילי זכויות אדם אוהבים לבוא לחברון, להצטלם ליד חיילים ולספר לכולם איזה גיבורים הם ואיך הגנו על הילדים הפלסטינים בחברון מפני החיילים והמתנחלים הרשעים? הם מעדיפים את חברון ולא את חלב או דמשק, כי כל כך בטוח וקל להיות שם. צה"ל שומר עליהם מפני האסלאם הקיצוני, כדי שהם יוכלו להראות כמה צה"ל אכזרי.
ובתוך העולם הזה, אנשי חברון פתחו בשבת שעברה את ביתם ל־25 אלף איש שהצטופפו לתפילות במערת המכפלה. בעיר אוהלים שהוקמה לאורך הרחובות, בקור של מעלה אחת, ישנו מבוגרים וצעירים, עשירים כקורח ודרי רחוב. היו שם שרים, עורכי דין מפורסמים ואמנים. היו שם אנשים אמידים שהגיעו במיוחד מארה"ב או מרוסיה, לצד צעירים פרועים בסגנון הנוסעים לאומן, וגם מחוסרי בית שהסתובבו עם עגלות שוק מלאות בשקיות ניילון.
אצל משפחת ארנון, לדוגמה, בבית עם מטבח קטנצ'יק באחת הדירות בבית הדסה, אכלו בכל ארוחה 30 איש. כל התושבים אירחו אנשים שישנו על מזרנים על כל מרצפת פנויה. ובאוהל ענק ומפואר שנראה כמו אולם שמחות, עם נברשות חגיגיות ושולחנות מכוסים במפות בד, הגישו עשרות מלצרים ל־3,500 איש ארוחה כיד המלך. האוהל של אברהם אבינו לא ידע שהוא יכול להכיל כל כך הרבה אורחים.
חזרתי הביתה, הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי מול התוכנית "גב האומה", שבה ליאור שליין מגיש את כוס התרעלה שלו לכל מי שמאמין באלוהי ישראל. הוא גם הצהיר דרך אגב שבשבע השנים האחרונות הוא אירח בביתו רק תשעה אנשים. חשבתי בלבי: אנשי חברון יקרים, לו יהי חלקי עם הכנסת האורחים ומסירות הנפש שלכם.