מהפך מפתיע וחסר תקדים: אני בורגני

כך מדי בוקר הנני מקפיד לערוך טקס צנוע ורב משמעות: אני מעמיס מנה של אוכל מבושל שזוגתי הכינה מבעוד מועד, מוסיף פרי בצורת תפוח אדמדם ואורז הכל בקופסה אטומה ומהודרת. מרגע שמגיעים לעבודה ממתינים בקוצר רוח להפסקת הצהריים, בעיקר כדי לשלוף את הסחורה ולהשוויץ מול כל החבר'ה במעמדי החדש. 

בקסטת התעסוקה יש פערים ענקיים בין אלו המביאים מזון מוכן מהמטבח המשפחתי שלהם לבין החבולים שנאלצים להשביע את רעבונם במזנונים ובחומוסיות אקראיות והודו לשם כי טוב, אני, בפטריקים. כשמגיעה סוף־סוף שעת הש', הטקס השני יוצא לדרך: בצעדים שלא היו מביישים את מלך ספרד אני ניגש למיקרו, מחמם את האוצר הקולינרי וממשיך ברוב פאר למתחם הזלילה המיועד. כעת אציג לראווה בפני כל עין פנויה את הטובין. בלי בושה אעיף מבט לצלחות של חברי שרכשו מאכלים שאין בהם ולו טיפת השקעה אישית, רק כדי להניף יד בביטול ולהתפאר במטעמים שנחים בכלי השקוף שרכשתי באיקאה. 

בשלב מסוים, כשהבנתי שאני מכור לפרוצדורה הזו ושהיא מרגשת אותי מעבר לטווח הנורמלי, הכתה בי המחשבה האיומה: אולי הפכתי לבורגני? ניסיתי לגרש אותה: מה פתאום, אני, בורגני? הרי יש לי תפיסות מהפכניות! אין לי צורך בדבר מלבד הכותנות שלגופי. צ'ה וקסטרו הם ידידי נפש. מה זה? עד לא מזמן התקרחנתי בברים, בזתי לבעלי קופסאות האוכל ששוטפים הכל ומחזירים הביתה בדחילו ורחימו בתום הארוחה. 

לעזאזל, מה קרה? איך פסגת חיי מסתכמת בהפסקות קפה ובחזה עוף עם פתיתים? ככל שאני מעמיק להרהר בעניין, ברור לי שהסחיות לא נגמרת שם. השיא הנוסף של היום שלי, רחוק במעט מהזרקת האדרנלין שארוחת הצהריים מפיחה בי, יגיע כשאתיישב על הספה בדירתי. ברגעים הללו אתכרבל עם אהובתי בשמיכת פוך שעליה הדפס זברה, תוך שאנחנו מנהלים שיח שמתובל בכינויי חיבה ילדותיים שמוטים בלשון זכר בתוספות סיומות של חיבה והקטנה (“אתה חמודי? איך היה יומי שלך? אתה עייפוש?"). אחרי דברי המתק אניח את היד בסגנון אל בנדי ואנזוף בשחקני הכדורגל העצלים של הליגה הישראלית שגוררים את גופם למשך 90 דקות על פני מסך הטלוויזיה. 

למרבה הצער זה לא נעצר שם. לאחרונה התחלתי ליהנות אפילו מריח כביסה נקייה. עובדה מדהימה, כי ההיסטוריה האישית שלי שונה לחלוטין. שנים שטיפת בגדים נראתה לי כבזבוז זמן מוחלט. היום מכונת הכביסה בביתי פועלת מסביב לשעון ולידה מונח בופה של אבקות, מרככים, מפדרים ומפנפנים. ועל המתרחש באזור המקלחת בכלל בושה לספר. מתברר שלשמפו בדירה יש אבולוציה גנטית עצמאית. הוא הולך ומתרבה. 

בעבר, לפני שהפכתי להומו־בורגנוס, היה לי נוזל רחצה אחד לכל: לפנים, לגוף, לשיער, לכלים ולרצפה, והנה כנראה שאותו סבון הוליד מול עיני ילדים, נכדים ונינים, כי בלי שום הסבר וצורך, על שפת האמבט החלו להופיע באופן פראי ובלתי מבוקר עשרות בקבוקי שמפו ותחליבים למיניהם. שמפו לשיער רגיל, שמפו לשיער עם קשקשים, לשיער בעייתי, לשיער חולה, לשיער רזה ולשיער חסר זהות. ליד המשפחה הזו עומדים שלושה סבוני גוף בשפופרות, ארבעה קונדישנרים, שלוש מסיכות שיער ומשחה כללית שעד עכשיו איני יודע למה היא משמשת.

ואם כבר מדברים על שינויים רדיקליים, עברתי גם מהפכה חברתית. 

בעבר הייתי אנטיפת. שונא אדם מוחלט. סגדתי לחושך ולשקט. אוי כמה שאהבתי את הדממה. אבל, במסגרת חיי כבורגני, התפתחתי לאיש חברותי במיוחד. אני, שמעולם לא אהבתי לשהות במחיצת יותר משני אנשים יחד, מוצא עצמי בשנה החולפת מבלה באינסוף ארוחות, מסיבות ואירועים עם שלל מכרים וחברים שאת חלקם אני בקושי מכיר. להוא יש יום הולדת, לחברה של ההיא יש חתונה, לבת של ההם שאיני סובל כלל, יש בריתה ולדודה של הדוד שלו יש חינה. בשל פרץ הסוציאליות הזה, ביום ההולדת שלי, שחל בשבוע שעבר, חגגתי בשלושה אירועים שונים עם גורמים שונים שאת חלקם בחיים לא ראיתי.

אז אני לחוץ מפנסיה, מתלהב מסייל בסופר־פארם, משולהב ממכונת מיצים, גוזר קופונים ומביא לקופה, מחזיק כרטיס חבר מועדון בארבעה מקומות לפחות ובולס כרוב מסוג קייל כל בוקר (שטעמו אגב שטני). רק דבר אחד מפחיד אותי במסגרת הזהות החדשה שדבקה בי. מה היה קורה אם חיים של לפני 15 שנים היה פוגש את מי שאני היום? ייתכן שזה היה מסתיים במפח נפש. סביר להניח שהייתי עולב ובז לעצמי החדש. ההוא מפעם ודאי לא היה מאמין שיתפתח לדבר הזה. 

יש אנשים שהיו נרעשים מהגילוי הזה, אבל לבורגני שלפניכם זה ממש לא משנה. ביקורת, עלבונות והרצון להיות מגניב כבר לא מזיזים לו. הדבר היחיד שמטריד אותו הוא לא להחמיץ את יום ההולדת שעושים ממש עוד מעט במשרד לאחת המפיקות, כי לפי השמועה אמורה להיות מוגש שם טארט תפוחים משגע.