מה שקרה כאן בשבוע שעבר, רגע אחרי שהוצתה האש והארץ בערה, היה על גבול ההזיה. מי שעקב אחרי תוכניות האקטואליה - או יותר מזה, אחרי ההתבטאויות של לא מעט עיתונאים ברשתות החברתיות - הבין בקלות שמי שאחראים לקטסטרופה הם בנימין נתניהו, גלעד ארדן ונפתלי בנט, שהעזו לקבוע שיש כאן טרור של הצתות. זה חלק מנוהל חירום שמופעל באופן אוטומטי בכל פעם שמתברר שערבים התנהגו לא יפה.
בלי תיאום מוקדם, האולפנים הופכים בן רגע למשרד יחסי ציבור שמתמחה בניהול משברים, כזה ששם לו למטרה לחלץ את הערבים ואת שמם הטוב כמה שיותר מהר מהברוך. הנה, תראו, הפלסטינים שלחו ארבע כבאיות. הנה, ערבים בצפון פתחו את ביתם לנפגעי השריפות. לרגע כמעט היה אפשר לחשוב שטוב שהתרגש עלינו גל ההצתות הזה, ולו רק כדי שנוכל להיווכח שוב כמה טובים אלינו הערבים.
נכון, אסור להכליל. נכון, לא כל הערבים מעורבים בהצתות או תומכים בהן. ועדיין, הרגישות העיתונאית הזאת מפני פגיעה בשמם הטוב של ערבים היא לא פחות ממרתקת. אני זוכר כיצד רגע אחרי שנשאת מלחם ביצע את פיגוע הירי הרצחני שלו בתל אביב, ורגע לפני שגילינו שכמה חברים בכפר סייעו לו להסתתר, מיהרו בערוץ 2 לספר לנו ש"הפיגוע הכה בתדהמה את האזור וגם את החברה הערבית כולה". אף אחד בערוץ 2 לא באמת פנה אל "החברה הערבית כולה" כדי לשאול אותה לדעתה, אבל היה ברור שאחרי פיגוע - הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להרגיע. למתן.
עיתונות שמכלילה בלי הפסקה, שכל התנהגות לא נאותה של מתנחל מביאה אותה לדרוש חשבון נפש מהנהגת המתנחלים - כאילו ל-400 אלף האנשים האלה יש בכלל הנהגה אחת שאחראית לכל מה שהם עושים - מתגייסת אחרי כל פיגוע בצו 8 ופותחת בנוהל "איחוי הקרעים". בזה אחר זה עולים הערבים התורניים לשידור אצל רזי ברקאי, כדי להישאל מה עובר עליהם בימים האחרונים, ואיך מחזירים את השגרה, ואיך גורמים ליהודים לחזור לנגב חומוס אצלם כמה שיותר מהר. הכל - חוץ מלדרוש מהם תשובות. זו פרקטיקה עיתונאית ששמורה לערבים בלבד. אין עוד ציבור ואין עוד קבוצה שזוכים להנחות סוף עונה כאלה. לא לסתם הנחות, אלא למאמץ מרוכז שכל מטרתו לשכנע אותנו שמה שאנחנו רואים בעיניים הוא לא באמת מה שקורה בשטח.
מעולם לא היה פער גדול כל כך בין העובדות שהתקשורת מביאה לבין הפרשנות שהיא נותנת להן. אתרי החדשות מדווחים על בקבוקי תבערה שנמצאים בשטח, על שורה של מוקדים שנדלקו בו-זמנית, על חוקרי דליקות שקובעים שמספר גבוה של שריפות נגרמו מהצתות מכוונות - והעיתונאים שהחדשות הללו משודרות אצלם ממאנים להאמין. "אם יש ראיות להצתות מכוונות, יתכבדו שרי ישראל, שוטריה, כבאיה ומנהיגיה להציגן", כתב ערד ניר בטוויטר. "הרמיזות במשתמע זורעות שטנה וזעם. מכפישות ציבור שלם. מסוכנות". הבנתם? לא המציתים זורעים שטנה וזעם. לא העובדה שיישובים שלמים מפונים ועשרות בתים עולים באש. הרמיזות - הן האשמות.
גיא פלג, גם הוא איש ערוץ 2, תקף בליל שבת את ראש הממשלה ואת השר אריה דרעי וקבע שהדברים שלהם הם "לא סתם פופוליזם, אלא פופוליזם מסריח ביותר", ושהאמירות שלהם "מסיתות, חסרות אחריות ומשוללות יסוד". רינה מצליח הביאה ל"פגוש את העיתונות" את לוסי אהריש ואת רפיק חלבי כדי שיסייעו לה להתנפל בצוותא על שרה העצני-כהן, שרק ביקשה להפסיק לשחק בפוליטיקלי קורקט ולהתחיל לקרוא לדברים בשמם.
אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 10, הציג בטוויטר את נתוני פיקוד המרכז על השריפות ביהודה ושומרון, בצירוף תובנה משלו: "110 שריפות, מתוכן 17 מקרי הצתה בזדון. הכותרות על אינתיפאדת הצתות היו מוקדמות מדי. דרושה זהירות. גם במילים".
ניר חסון, איש "הארץ", עיתונאי רציני, ניהל בשבוע האחרון מלחמה עיקשת בפייסבוק כדי להוכיח שאין כאן גל, שבקושי יש הצתות, ושאם יש כאלה - הן בטח לא על רקע לאומני. "רוב העצורים בישראל כבר שוחררו", טען וטעה. "עדיין אין מסקנה של הכבאות שאכן מדובר בהצתות", טען וטעה שוב. "אם הייתי צריך לסכם ולנחש", סיכם וניחש, "אז הייתי אומר שמבין מאות אירועי האש, אירועים ספורים ביותר נגרמו מהצתה מכוונת על רקע לאומני. כולם, או כמעט כולם, התרחשו ביו"ש או באזורים צמודי-גדר ובוצעו בפרקטיקות שגרתיות - בקת"בים. אין אינתיפאדה, אין ארגון, אין הסתה, אין תופעה, זה הכל בראש".
אה, אם זה ב"פרקטיקות שגרתיות", אז זה באמת מרגיע. היה צריך לפקוח עיניים בהשתאות כדי לראות השבוע את השר לביטחון הפנים גלעד ארדן מציג בטוויטר את ממצאי כיבוי האש ומוצא את עצמו במלחמה מול עיתונאים שממאנים להשלים עם רוע הבשורה. עיתונאים שמתפרנסים מהכללות, כאלה שמחאו כפיים לנשיא ריבלין - שקבע בעקבות רצח אחד שבוצע בידי יהודים כי בני עמו בחרו בטרור - התחילו ללמד פתאום את כולנו על חשיבותה של מידת הזהירות. כמה מהם מיהרו לשווא לחפש שריפות רציניות אצל הערבים בשומרון כדי להסביר איך ייתכן שההתחממות הגלובלית והאקלים היבש, שמדליקים כל כך הרבה שריפות אצלנו, מצליחים לדלג על שכנינו הפלסטינים.
השיטות משתכללות
בואו נדבר רגע על העובדות הידועות, נכון לעכשיו. מכבי האש הגדירו 39 שריפות כ"שריפות גדולות", כלומר כאלה שיצאו לטפל בהן לפחות עשרה רכבי כיבוי. נכון לאתמול נקבע לגבי 29 מהן שמדובר בהצתות או בכאלה שנוכח ממצאים בשטח חשודות כהצתות. בתוך אלה נמצאות השריפה בחרשים והשריפה בזיכרון יעקב ושריפה בחיפה והשריפה בנווה צוף שכילתה בתים רבים והביאה לפינוי בהול של כל היישוב בליל שבת.
נכון לאמצע השבוע היו במעצר, לא כולל אלה שנעצרו ושוחררו במהירות, 28 חשודים. 21 מהם ערבים ישראלים, שבעה פלסטינים. העצורים האלה נחקרו על הקשר שלהם ל־ 19 תיקי הצתה שונים: שבעה בצפון הארץ, ארבעה במרחב החוף, שניים בירושלים, חמישה ביהודה ושומרון ואחד במרכז. נכון לאמצע השבוע, ארבעה מהם הודו שהציתו. נוכח כל זה, להמשיך להתווכח אם היה כאן גל הצתות או לא - זו פתטיות בהתגלמותה. כשחוקרי השריפות מוצאים בשטח בקבוקי תבערה, זה בדרך כלל רומז לאן שהוא.
תארו לעצמכם מה היה קורה כאן אילו כפר פלסטיני שלם היה מפונה מתושביו ורבים מבתיו היו נשרפים עד היסוד, בעקבות מה שנחשד כהצתה של יהודים. גם אז, לדעתכם, היינו מקבלים כאן מופע הטפה עיתונאי בעד הסבלנות ובעד הצורך להמתין לפני שמאשימים מישהו? הרי מישהו, לפי ממצאי חוקרי הדליקות, ניסה לשרוף יישוב שלם. זה לא מטלטל כאן אף אחד?
ברובם הגדול של אירועי ההצתות יש קושי גדול להביא אשמים לדין, וזה ברור. אין טביעות אצבע; רוב העדויות נשרפות באש. ובכל זאת, הרבה מאוד פעמים אפשר לדעת במה מדובר גם בלי חשודים. בשבוע שעבר, לדוגמה, סיפר ב"מקור ראשון" משה אלעזרי, חוקר הדליקות הראשי בכיבוי והצלה במחוז ירושלים ויהודה, על עלייה בשיעור של מאות אחוזים בשנים האחרונות בהצתות בעיר הבירה. "יש כמה מוקדים קבועים, ובהם ארמון הנציב, מחנה עופרית, אבו תור ופסגת זאב", פירט. "עם הזמן אפשר לראות שהשיטות משתכללות. חוץ מבקבוקי תבערה - השיטה הרווחת - לפעמים מדליקים אש גם בעזרת ירי זיקוקים בכינון ישיר או שמדליקים צמיגים ומגלגלים אותם, כך שכל מה שבא במגע עם הצמיג נדלק".
קצין אגף המבצעים בשירותי הכיבוי וההצלה של ירושלים, טפסר שלמה שניידר, סיפר שם: "בחלק מהמקרים, כשמדובר בשריפת קוצים על שטח גדול, אנחנו מוצאים גם שרידים לעשרה בקבוקי תבערה". אלא מה? ברוב המקרים המציתים לא נתפסים, ובמקרה הזה הסטטיסטיקות מצמצמות עד מאוד את היכולת ללמד על עוצמת הטרור הזה.
העיסוק בסוגיה הזאת הזכיר לי עניין שהיה לפני ארבע שנים על סדר היום, כשדוח מוטה, מוטעה ומטעה מטעם מרכז המידע של הכנסת טען שאין ידיים ורגליים לקביעה שהמסתננים בדרום תל אביב העלו את שיעור הפשיעה באזור. זמן־מה אחרי שפורסם הדוח הזה הופיע באחת מוועדות הכנסת מפקד תחנת לווינסקי בתל אביב וסיפר על ניסוי מעניין שערך: הוא לקח 123 תיקי תלונות על עבירות שוד, קרא את עדויות המתלוננים וגילה שכולם סיפרו שסודנים או אריתריאים שחומי עור שדדו אותם. אלא מה? מכיוון שהשודדים לא נתפסו, האירועים הללו לא סווגו במשטרה כמעשים שבוצעו בידי מסתננים, אף שברור לכולם שכך היה. בקיצור, לפעמים הסטטיסטיקה היבשה היא מפלטו של השקרן.
זה לא מהנרגילות
כל המאבק העיתונאי הזה, להגנה על שמם הטוב של הערבים בכל הנוגע למעורבותם בטרור על סוגיו השונים, הוא אנטי־עיתונאות. לא ראש הממשלה צריך לספר לנו על גל הצתות שחשודות כלאומניות. התקשורת היא שצריכה להניח את זה על השולחן, לכוון לזה זרקור גדול ולהתייחס לכך במלוא החומרה, במקום להפוך לגרסה העיתונאית של הסנגוריה הציבורית.
בואו נגיד שלא כל ההצתות נגרמו על רקע לאומני־טרוריסטי, בסדר? בואו נניח שבמציתים יש גם חולי נפש ומשוגעים, ואפילו אחד ששרף את היער על רקע המתיחות בין רוסיה לאוקראינה, אוקיי? אחרי זה, אחרי שהסכמנו על זה, עדיין נראה לכם כל כך מופרך העניין הזה שערבים מציתים בניסיון לפגוע ביהודים? זו הפעם הראשונה ששמעתם על דבר כזה? "ערבים" ו"טרור" לא מתחבר לכם? לא נשמע לכם הגיוני? לא מצלצל לכם טוב באוזן? לא ראיתם פה בשנים האחרונות הצתות על רקע לאומני? באמת נראה לכם שכל המדינה נשרפה בשבוע שעבר בגלל גל של מעשנים לא אחראים שהשאירו נרגילות בשטח? כמה רחוק אפשר עוד לקחת את העניין הזה של "לא להעליב את הערבים"? ברור, לא כל הערבים מעורבים ולא כל הערבים תומכים ואפילו ברור שרובם מגנים. אז מה?
תראו כמה נלעג הטיעון - אור הלר היה רק אחד מהטוענים אותו - שלפיו אם יש 17 הצתות בפיקוד המרכז מתוך 110 שריפות, זה מלמד ש"הכותרות על אינתיפאדת הצתות היו מוקדמות מדי", וש"דרושה זהירות, גם במילים". נניח שהמספרים שלו נכונים. אני זורם איתו. העובדה שבגזרה הזאת רק 17 מתוך 110 שריפות נגרמו בזדון אמורה להרגיע אותנו? 17 הצתות בזדון רק בגזרת פיקוד מרכז, זה לא־כלום? ואם אגיד לכם ש־110 אנשים מתו אתמול, רובם הגדול מזקנה ורק 17 מהם ממה שחשוד כאירוע טרור, זה ירגיע אתכם? גם אז יגידו לי אור הלר וחבריו שמכיוון שהרוב לא מצא את מותו בפיגוע, אז אפשר להירגע? גם אז הם יגידו שהטרור הוא לא סיפור גדול? להמעיט בערך הטרור הזה בטענה שרק אחוז קטן מהדליקות בוצעו על רקע לאומני (בחתך ארצי, כאמור, גם לא נכון עובדתית), זה בערך כמו להמעיט בערך ההצתה בכפר דומא בטענה שבאופן יחסי למספר ההצתות שבוצעו בכפר בשנים האחרונות, רק חלק קטן היה על רקע לאומני.
עיוורים לעובדות ולמציאות
ואתה מסתכל בעיניים משתאות על חבורת העיתונאים הזאת, העיוורת לעובדות ולמציאות, ולא מבין איפה הבעיה שלהם. מאמינים שהערבים שוחרי טוב? סבבה. הרי באמת רובם לא הציתו השבוע. ועדיין, האם לא צריך לנהל דיון על אלה שכן? האם הם באמת כל כך חריגים? האם ציבור הערבים - פלסטינים וישראלים - שהשליכו פה בשנים האחרונות אבנים על מכוניות של יהודים, שזרקו מטעני חבלה, שהצטרפו לדאע"ש, ששרפו יערות, הוא באמת מצומצם כל כך? חשבתם פעם מה זה אומר על חברה, שכל כך הרבה מבניה משתתפים בניסיונות להרוג יהודים? מה זה אומר על קבוצה שעשרות מבניה קמים ומצטרפים לארגון ששוחט אנשים מול המצלמות? חכו, אומרים לנו, עד שיהיה ברור מעל לכל ספק מה קרה, וייעצרו האחראים, ויועמדו לדין הנאשמים, ויורשעו העבריינים בשלוש ערכאות בפסק דין חלוט.
כמה מצחיק היה לשמוע השבוע את כל מי שביקשו להמתין לסיום החקירה, ואז לחזור באמצעות גוגל אל מה שקרה כשנשרפו משרדי בצלם בירושלים, באותן שתי דקות שבין השריפה ובין פרסום ממצאי החקירה שהעלתה שמדובר בקצר חשמלי תמים. בצלם הוציאו אז הודעה שחיברה בין השריפה ל"גל ההתקפות וההכפשות נגד ארגוני זכויות האדם". יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה, שדרש השבוע שלא לקפוץ למסקנות נמהרות, קפץ אז וקבע: ״המקור לאש שהוצתה הוא הממשלה והעומד בראשה". ח"כ דב חנין, עמיתו, העיר: "אם אכן הייתה כאן הצתה, מפחיד לחשוב לאן הובילה ההסתה נגד ארגוני זכויות האדם כאן".
הארגון של יריב אופנהיימר, שנאבק השבוע בעוז נגד כל מי שאמר משהו נגד ערבים בטרם הסתיימה החקירה, הוציא אז הודעה ולפיה "ההצתה במשרדי בצלם היא ניסיון פיגוע שבנס לא עלה בחיי אדם, ואחראים לו שרי הממשלה ובראשם נתניהו". ועל כולם התעלתה ח"כ זהבה גלאון, שגם אחרי שהתברר שהשריפה מקורה בקצר חשמלי, עדיין המשיכה לרמוז שמי שאשם בקצר הוא בנימין נתניהו וארגוני הימין.
ועוד משהו לסיום: ההתלהבות בתקשורת ובאגף השמאלי של המפה הפוליטית מארבע הכבאיות שהפלסטינים שלחו אלינו, מלמדת על בעיה קשה של האגף הזה בכל מה שקשור ביחסו אל הערבים. כי מי שמוחא כפיים לערבי שמושיט יד לפצוע פיגוע, ומי שמריע לערבי שמסייע למי שביתו נשרף, ומי שמשבח ערבי שמסייע ליהודי שנקלע בטעות לכפרו ומועמד ללינץ', מעיד על עצמו שאין לו ציפיות משום ערבי. שמבחינתו, כל ערבי שקם בבוקר ולא רוצח יהודים הוא מעין חסיד אומות העולם. וזו, בעיני, גזענות מכוערת.