השער של המגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו", המתנוסס על תחנות האוטובוסים והדוכנים לממכר עיתונים וממתקים בפריז, מתאר את הפסדו של ניקולא סרקוזי כטיסה בכיסא מפלט מאירופה - סרקוזי עף ופיון כבש. פרנסואה פיון הוא נערת נובמבר או הפתעת נובמבר בצרפת. הוא מעריץ את מרגרט תאצ'ר, אשת הברזל השמרנית מאנגליה, בדיוק כמו שבנימין נתניהו רואה בה אות, מופת ומודל. הוא נוצרי שמרן שהתבטא נגד נישואים חד־מיניים והוא מבטיח לאתחל מחדש את צרפת. לשנות לגמרי את התוכנה.
ב"ניו יורק טיימס" דיווחו על גל פופוליסטי ששוטף את צרפת: "מועמד עולה שמתחייב לשלוט באסלאם ובמהגרים, האם זה נשמע לכם מוכר?", נכתב בעיתון שמתאר את הניצחון הסוחף של פיון כמועמד מפלגת הרפובליקנים בצרפת על פני סרקוזי ומאזכר כמה פנינים שמצלצלות לנו ולאמריקאים בצליל מוכר מאוד. פיון, למשל, השווה את האסלאם הקיצוני לרודנות כמו זו של הנאצים ולא היסס לומר שכמו שצרפת "חינכה" את היהודים להשתלב בתוכה ולא להתבדל, כך היא תעשה לכל המוסלמים.
לפני כמה חודשים כתב פיון את הספר "לנצח את הטוטליטריות האסלאמית", וטען כי "יש בצרפת בעיה שקשורה לאסלאם" בעקבות שורת פיגועי הטרור במדינה על ידי מחבלים מוסלמים תומכי ג'יהאד ודאע"ש שגדלו בה. "צרפת היא לא מדינה רב־תרבותית. לצרפת יש היסטוריה, שפה ותרבות שבאופן טבעי הועשרו מבחוץ", הוא אמר - ולצד זה הוסיף לפני כמה ימים כי בעבר היהודים לא רצו לכבד את חוקי הרפובליקה הצרפתית. לדבריו, היהודים הם הוכחה לכך שהמוסלמים בצרפת יכולים להשתלב טוב יותר במדינה. "אנו צריכים להילחם בקנאות הזאת, ואנו צריכים לעשות זאת כפי שעשינו בעבר", אמר פיון, והמשיך: "נלחמנו בסוג של קנאות קתולית ונלחמנו נגד הרצון של יהודים לחיות בקהילה שאינה מכבדת את החוקים של הרפובליקה הצרפתית".
היהודים כאן עיקמו את האף. זו אחת הבעיות עם הימין החדש שעולה בעולם - הוא יוצא בחריפות נגד האסלאם הקיצוני ומבטיח מלחמה ועמידה איתנה מול הטרור, אבל באופן מאכזב אך גם צפוי, הקו הימני־תוקפני והאנטי־טרוריסטי מתובל מיד ברוטב אנטישמי, שמעורר את זרמי המעמקים נגד היהודים. זה לא קו הדמיון היחיד בין פיון לדונלד טראמפ, שמחובק ומעורר תשוקות לאומיות ולאומניות בישראל ומעורר את הימין והמתנחלים, ומצד שני הוציא מהבקבוק האמריקאי את כל חובשי המצנפות המחודדות והניאו־נאצים שמטרידים מאוד את היהודים בארצות הברית.
פיון, כמו טראמפ, הוא גם חבר של פוטין. הוא, כמו טראמפ, חושב שצריך להיות הרבה יותר סובלני כלפי רוסיה ולא לדחוק אותה למקום אנטי־אירופי. הוא חושב שלא צריך להטיל עליה סנקציות וצריך להתקרב למוסקבה. זה מעורר את השאלה: מה סוד הקסם של פוטין, שנתניהו עולה אליו לרגל ארבע פעמים בשנה ומארח את ראש הממשלה שלו מדבדב ברוחב יד, כולל רחפן במתנה מהשר אורי אריאל. טראמפ מעריץ אותו ומחכה לחדש את הקשרים עם מוסקבה ולתקן אותם, ועכשיו גם פיון - שיוכל להיות הנשיא הבא של צרפת אחרי שתפס עמדה מרכזית־ימנית מול הנשיא המכהן והכושל פרנסואה הולנד ומול מארין לה פן, שהיא לאומנית וקיצונית מדי לצרפת.
אחת התשובות נמצאת ברטוריקה של כל אחד מהפוליטיקאים שהזכרתי. נתניהו אומר פעם אחר פעם שבאזור שלנו רק החזק שורד, טראמפ מבטיח להפוך את אמריקה לאדירה שוב, ופיון מדבר באותה שפה של החזרת המדינה לעוצמה פנימית ומלחמה בגורמים מבחוץ שקלקלו אותה. הם מדברים כוחנית, גברית. הם מדברים במשפטים שמרוממים את הרוח הלאומית, מפיחים רוח בגחלי הגאווה הלאומית, ובאותה נשימה מעוררים בוז לחלש, לשונה ולכל יפי הנפש הליברלים, ה"שמאלנים", אבירי שלטון החוק והמוסר, השוויון והצדק. הם יודעים מה צריך.
כל זמן שזה רק סגנון שמטרתו להיבחר בקלפי, זה בסדר גמור. נתניהו הוכיח שהוא לא פעם מדבר חזק ופועל חלש. בעבר הוא גם עשה הפרדה בין הדיבור הפוליטי לתפקיד הממלכתי, אבל לאחרונה, כפי שכתבתי כאן כמה פעמים, הוא לא עושה יותר חשבון ופועל באופן הרבה יותר פוליטי. הוא מרגיש שהוא לא חייב לאף אחד שום דבר ושיש לו כוח מהעם לעשות את מה שהוא רוצה ולא מה שמכתיבה התקינות הפוליטית. פיון, כמו נתניהו ובניגוד לטראמפ, הוא פוליטיקאי מקצועי. הוא היה ראש ממשלה וחבר הפרלמנט הצעיר ביותר, ולמרות זאת - כמו נתניהו הוא הצליח להיות נגד הממסד, אף על פי שהוא חלק ממנו.
הגל הזה הוא תוצאה ישירה של האלימות המוסלמית. זו תגובת הנגד לפיגועי הטרור בצרפת, לתחושה שהשמאל נכשל בטיפול בהגירה. זו חזרתה של הלאומיות המסתגרת, מול הגלובליזציה והליברליזם שמטשטשים את הגבולות בין המדינות והלאומים. השאלה היא אם יש כאן רק תיקון כיוון, תגובת נגד והצבעת מחאה, או יותר מזה.
בורות או ניתוק
ה"ניו יורק טיימס" דיווח לפני כמה ימים על מחקר חדש של יאשה מונק, מרצה לממשל בהרווארד, שפיתח מודל חדש שמתריע מפני תופעה חדשה של ערעור על ההנחה המקובלת שהדמוקרטיה היא חסינה. מונק הוא יהודי גרמני שטוען שיש יותר מדי סימני אזהרה לכך שיש דעיכה מסוכנת בחשיבות של השיטה הדמוקרטית, וכי לצד האמירה שדמוקרטיה היא שיטה גרועה אבל היא הכי פחות גרועה, מתפתחים זרמים שהולכים לאחרונה לעבר שלטון כוחני ולא בהכרח דמוקרטי.
על פי המודל של מונק, יש שלושה מדדים שצריכים להדליק נורה אדומה ביחס ליציבות של דמוקרטיות. האחד, הירידה בתמיכת הציבור ברעיון הדמוקרטיה. השני - העלייה בתמיכה ברעיונות חלופיים לדמוקרטיה. והשלישי - קיומן של תנועות או מפלגות שקוראות להגביל את הדמוקרטיה או להחליף אותה בשיטה ריכוזית יותר וכוחנית יותר. מונק מביא כדוגמה את ונצואלה שהייתה דמוקרטיה למופת, אבל באותה עת חלו בה אותם שלושה סימנים שהתממשו אחרי בחירתו של הוגו צ'אבס. הוא מזכיר את התנועות האלה ביוון ובפולין.
הנתון הכי מטריד שהוא מציג קשור בצעירים, בדור המילניום, הדור שהתאפיין בעיקר באי־נאמנות למקום העבודה, במחשבה עצמאית, דור הסלפי וההדוניזם שבעיקר התנתק מהפוליטיקה ומתעניין בה פחות ופחות. מונק יחד עם מרצה נוסף, רוברטו פואה מאוסטרליה, אספו נתונים שמראים שהצעירים במדינות רבות בעולם לא רואים בדמוקרטיה ערך כל כך חשוב כמו המבוגרים, שזוכרים את אימי השלטון הדיקטטורי או הצבאי במדינות רבות. בארה"ב, למשל, 70% מהתושבים שנולדו בשנות ה־40 של המאה הקודמת רואים הכרח בשלטון דמוקרטי. מאידך, רוב הצעירים שנולדו בשנות ה־80 לא רואים בכך דבר הכרחי, ורק 30% מהם חושבים שזה נחוץ.
האם מדובר רק בבורות? האם רק בניתוק? האם זה סימן מסוכן? אין תשובה חד־משמעית. ישנם גם ממדי הצמיחה של הכלכלה העולמית שמבוססת על הגלובליזציה ועל שיתוף פעולה, אבל זה איתות שאסור להתעלם ממנו. בישראל מדווחים כבר שנים על ירידה בלימודי הדמוקרטיה, לצד עלייה בלימודי היהדות. אולי זה רק שינוי של התמהיל, אבל בהתחשב במודל החדש הזה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם זה מכשיר את הקרקע לתהליך מסוכן בעתיד.
האם הכוחניות של פוטין וחלק מחבריו החדשים קורצת לצעירים יותר מאשר חופש הביטוי והשוויון? כשדונלד טראמפ קורא פתאום לבחון שלילת אזרחות למי ששורף את דגל הלאום, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, האם מדובר רק בהגיגים פופוליסטיים לאומניים או בתחילתה של תנועה שעשויה לסחוף את יסודות הדמוקרטיה?
ישראל היא מדינה דמוקרטית למופת. כל חילופי השלטון התנהלו באופן מסודר. מעולם לא הייתה כאן הפיכה צבאית או אפילו התארגנות קלה למהלך כזה. אבל יודע כל חקלאי פיקח שכשהקרקע בשלה ופורייה, צמחים ועשבים שוטים רבים עשויים לנבוט בה. אין צורך ברחפן הספרדי האבוד של מכון וולקני כדי לזהות זאת מהאוויר, והמודעות להבשלת התנאים והקרקע הזאת צריכות לעורר אותנו לפחות למחשבה, ואולי גם לפעולה מונעת, גם אם זה בניגוד לגל הפופוליסטי שסוחף את העולם.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2